12/2/14
חברי ועדת הבחירות המרכזית אישרו את פסילת מועמדותה של חברת הכנסת חנין זועבי לכנסת הבאה, לאחר דיון בעתירות שהגידו הליכוד וישראל ביתנו. הפסילה אושרה ברוב של 27 מול 6 מתנגדים, כשהמחנה הציוני מצטרף לתומכי הפסילה, ורק אנשי מרצ והמפלגות הערביות מתנגדים.
בין הדברים שהוטחו בזועבי: "את צריכה להיות בבית סוהר״, ״דם של חיילים שלנו על הידיים שלך ואת עומדת וצוחקת?״.
איתמר בן גביר: ״כבוד השופט היא טרוריסטית, אתה צריך לעצור אותה״.
ח"כ אלי ישי: "מקומה של זועבי בפרלמנט של עזה".
השר אביגדור ליברמן, בעמוד הפייסבוק שלו: "זועבי לא צריכה לשבת בכנסת – אלא לשבת בכלא, כראוי לבוגדת המסיתה לרצח יהודים".
10/12/14
בג"ץ דחה היום את העתירה של חברת הכנסת חנין זועבי למנוע את ההשעיה שלה מהכנסת למשך חצי שנה. זועבי הורחקה מדיוני המליאה וועדות הכנסת, עקב התבטאותה כי חוטפי הנערים שנרצחו ביוני אחרי שעלו על טרמפ אינם טרוריסטים. השופטים מרים נאור, אליקים רובינשטיין אסתר חיות וחנן מלצר (מול דעת המיעוט של השופט סלים ג'ובראן) קבעו כי "אין מקום להתערבות בהחלטת ועדת האתיקה, שלפיה הפרה העותרת את כלל 1א לכללי האתיקה לחברי הכנסת". השופטים הוסיפו כי "העונש שהוטל אכן חריג בחומרתו בהשוואה לעונשים שהוטלו בעבר. ואולם, בנסיבות העניין ונוכח דבריה הקשים של העותרת והעיתוי בו נאמרו ולאחר שחלק ניכר מתקופת העונש היה בימות פגרה, לא ראינו מקום להתערב בשיקול הדעת הרחב המסור לוועדת האתיקה".
תגובתה של זועבי להחלטה: "נבחרתי לכנסת בזכות ולא בחסד, ועל בג"ץ היה להגן, בשם חוקי היסוד ובשם הצדק, על זכותי להביע דעות פוליטיות שאינן בקונצנזוס, כמצופה מהסמכות הגבוהה ביותר של שלטון החוק. לצערי בג"ץ נכנע ללחצים פוליטיים במקום לייצג את החוק ולהגן על זכות הייצוג השווה של כל האזרחים. זאת, על אף שוועדת האתיקה חרגה מסמכותה ופעלה בחוסר אתיקה מוחלט ובבריונות פוליטית ופרלמנטרית חסרת תקדים, על מנת להשתיק אותי. ולא רק אותי, אלא את חופש הביטוי וחופש המחאה של האזרחים הפלסטינים למחות על חוסר שוויון, דיכוי, גזענות ואפליה".
7/12/14
מעולם לא ציפיתי ליהנות בכנסת. היא סימלה עבורי את הניגוד המוחלט של מרכיבי הזהות שלי. בכנסת אני לא "אותנטית", בכנסת אני צריכה להסביר את כל המובן מאליו עבורי, ועוד להיות מוענשת על זה. ידעתי שהתפקיד המוטל עלי יהיה קשה, אבל ציפיתי לפחות, לכללי משחק הוגנים מבחינה פרלמנטרית, גם אם לא מבחינה פוליטית. ציפיתי שלא יסכימו אתי ולא יאהבו אותי, אבל להסתה חסרת התקדים והרסן שהתנהלה נגדי, והפיכת הכנסת לבית משפט שדה מתמשך, לזה לא ציפיתי. לשיח פוליטי אלים כן ציפיתי, לשיח של שנאה ונקמנות פוליטית – לא ציפיתי.
במשך הרבה זמן תהיתי לעצמי, מה פירוש כל ההערות או הקללות, בעיקר הסקסיסטיות, שמופנות כלפי. אני יודעת שלא הופנו בכזה היקף, כזו שנאה וכזו מידה של חומרה כלפי אף ח"כ/ית אחר/ת, ואני חושבת שהתשובה אינה טמונה בי, ולא בתוכן דברי (שלרוב מוצאים מהקשרם ומעוותים כדי לייצר חומרים שאפשר לתקוף אותי בעזרתם), ולא ב"סגנון" שלי, התשובה טמונה בציפיות.
חברי וחברות הכנסת האשכנזים והאשכנזיות, המזרחים והמזרחיות, שבשבילם עליונות על הערבים היא אחת מתכונות היסוד של "הציונות", יצאו מתוך הנחה הנובעת ממגבלות נקודת המבט שלהם, לפיה הפמיניזם, הליברליות וחזון הצדק והשוויון שלי, צריכים להיות מופנים כלפי ה"פרימיטיביות" של החברה הערבית. הם באמת חשבו, שהגבר הערבי הוא זה אשר יספוג קשות ממני, ושאני לא אהסס להביע את הערצתי לחברה הישראלית הנאורה, ולהציב את "האשה היהודייה" והשיגיה כמודל לנגד עיני, ולנסות להידמות לה.
להפתעתם של חברי הכנסת, האשה הפמיניסטית בעלת המראה והלבוש המודרני ("תנסי ללבוש איך שאת מתלבשת בעזה", קראו לעברי בכנסת ח"כים וח"כיות), לא חשה רגשי נחיתות כלפי "החברה המודרנית", ומפנה טענות קשות של דיכוי דווקא כלפי אותה "חברה מודרנית", שבשם הנאורות שמדכאת אחרים ואחרות. הפתעה… אני זו שלא היססה לתת ציונים לעמיתי ולעמיתותיי ה"פמיניסטיות", ושלחה אצבע מאשימה כלפיהן בגין מה שאני רואה בו צביעות ושימוש בפמיניזם ככלי אינטרסנטי, ולא כתפישת עולם ערכית.
הכנסת מתפזרת, תוך כדי השארת חותמת מסוכנת שלה: חוקים גזעניים, רודנות הרוב, התייתרות הפוליטיקה, והפניית הזירה לשיח ולפרקטיקות של נקמות ושנאה.
בשמי נוסח חוק – "חוק זועבי" – שמשנה את מעמדה של הישות הפרלמנטרית לישות שיפוטית, ונותנת לרוב את הסמכות לגזור את גורלו של ח"כ מהמיעוט. ופה חשוב לי להגיד, אני נבחרתי על ידי הציבור שלי, והוא ורק הוא, יש לו הכוח הפוליטי להפסיק את השליחות שלי ולמשוך את האמון בי.
בניגוד לציפיות הסטריאוטיפיות מבעד למשקפיים ההגמוניות של רוב הח"כים, לא באתי למצוא חן, לא באתי להתרפס, לא באתי לנסח את עמדותי בצורה שיתאימו ציפיות של מישהו, לא באתי להתאים את עצמי ליכולת הסיבולת של מישהו, באתי להגיד את האני מאמין שלי, ובצורה הכנה ביותר שאפשר. אם אני מעצבנת או מכעיסה מישהו, והוא לא יכול לסבול אותי, אז זו סיבה שהוא יעזוב את הזירה, ולא אני. אני נשארת.
נשארת פה במולדת שמשפחתי חיה בה עוד מאז המאה ה-13, ונשארת נאמנה לעמדות ולערכים שלי: צדק, שוויון, חירות ודמוקרטיה. אני אשאר נאמנה לציבור שלי, ולעם שלי, ואני מבטיחה – ברגע שארגיש חשש או היסוס או גמגום, אני אחליט לעזוב.
עוד מהכנסת:
מובילה מאבקים חברתיים, או מטפחת תדמית חברתית? ח"כ אורלי לוי
איור: עמרי כהן (Omriku)
*
והרשו לי להתייחס רגע למלה "פרובוקטיבית", שמושלכת נגדי רבות.
פרובוקטיבית היא מלת התואר שמאחוריה מסתתרת חברה שלמה, שאין לה מענה לדברי. "פרובוקטיבית" זה המגננה, כאשר לא אוהבים את המסר, ואז מזיזים את האור לכיוון השליח. "פרובוקטיבית" זו מלת התואר האישית כאשר השיח הפוליטי נעדר מהזירה הפוליטית, ואז מתמקדים באד-הומינם, במתקפה אישית, בפרסונה, בהתייחסות לא עניינית.
זו המלה להשתמש בה כאשר מחליפים היגיון פוליטי בשיח אישי של שנאה ושל רצח אופי. "פרובוקטיבית" זה התואר שאפשר לזרוק כלפי אשה ערבייה, כשבדרך כלל מאשימים אותה בצייתנות יתר לחברה שלה. כאילו אשה כזאת צריכה להיות מרדנית רק כלפי הנורמות החברתיות והמסורתיות של החברה שלה, ורק שם מותר לה למרוד. אולם כאשר היא באה לכנסת "שלנו", של הגברים והנשים בעלי תחושת האדנות, היא צריכה לשכוח את המרדנות שלה, והיא צריכה לחזור לגבולות שמציבים לה. לכן, כל מה שהיא אומרת מתויג כ"פרובוקציה" – חסרת מסר ותוכן ממשי, פוליטי וערכי, ולא משהו שיש צורך לחשוב עליו או לתת לו מענה.
זוהי פרקטיקה שדורות של פמיניסטיות בכל העולם זיהו הרבה לפני: כאשר אשה כזאת נכנסת לפרלמנט, היא צריכה לקבל את כללי המשחק בלי שום ערעור, להיות זהירה בהתנהגותה, במה ובמי לתמוך, ובמה ובמי לתעב, ללמוד איפה הגבולות, מה לומר ומתי לשתוק, ומה לעשות בשביל הרצייה החברתית של "האדונים".
ה"פרובוקטיבית" זה פתרון הקסם, שבו חברה שלמה משכנעת את עצמה שהכל בסדר אתה. זה לא אנחנו, זו היא, "הפרובוקטיבית". ככה גם קל יותר למחוק מהתודעה הציבורית כל זכר לעבודה הפרלמנטרית העניפה והעצומה שלי.
בין כל הציטוטים ששובשו כדי לתקוף אותי, יש בהחלט דברים שאכן אמרתי ושאני עומדת מאחוריהם, ומרגישה זכות ואפילו גאווה לעמוד מאחוריהם; אך יש גם דברים שצוטטו לכאורה מפי ומעולם לא אמרתי, ואפילו דברים שייחוסם לי אבסורדי, שכן הם סותרים את כל מה שאני מאמינה בו.
בדוחות האו"ם, במסדרונות האיחוד האירופי, אומרים על הפרות החוק הבינלאומי, של ישראל דברים הרבה יותר קשים מהדברים שאמרתי, המציאות, ההפרות הבוטות, הפשעים נגד הפלסטינים הם דברי אמת, הם לא יצירה שלי, אני לא המצאתי מאומה, לא הגזמתי, כל חברי הכנסת הערבים ואף חלק מחברי הכנסת היהודים אומרים כמעט את מה שאני אומרת, בנוגע לכיבוש ולהפרות הבוטות של זכויות אדם של הפלסטינים משני צדי הקו הירוק.
וזה לא נכון שהסגנון הוא מה שמכעיס. זה התוכן של דברי כשהם באים מפיה של אשה ערבייה – מעוררים כעס. זוהי מדינת ישראל שאחראית על ייצור התכנים והסטריאוטיפים כאחד, לא אני.
לאף אחד אין את הזכות להעניש אותי או לתת לי ציונים, לא על תוכן הדברים שלי, ולא על סגנונם. כאמור, אני נשארת כאן ונשארת נאמנה לעמדותי ולתפישת הצדק שלי.
עוד בענישה: