אוהיו
עד לפני כמה שעות העתיד היה נראה ורוד, ורוד מדי. במהלך היום ראיתי את ההתלהבות של תושבי קליבלנד אוהיו, לבחור את הנשיאה הראשונה בתולדות ארצות הברית. הם האמינו שיהפכו פנטזיה למציאות. בסוף הסתבר שאוהיו תבחר בכלל ביריבה הכוחני והגס. בכל קליבלנד לא פגשתי אף תושב – צעיר או מבוגר – שאמר שיבחר במועמד הרפובליקני. דונלנד טראמפ אפילו לא הקים מטה באוהיו, משום שידע שאין לו מה למכור לתושבי העיר. אבל אוהיו, מסתבר, היא תל אביב, והגיע הזמן לבדוק מה חושבים שאר תושבי המדינה.
"אמריקה מעולם לא הייתה נהדרת". מפגינים מחוץ לקלפי בפארמה
העיר פארמה, שנמצאת במרחק של כשעה נסיעה מקליבלנד, מורכבת בעיקר מתושבים שהחליטו לעזוב את קליבלנד, לבנים, נוצרים אדוקים ושמרנים. הגעתי למתנ"ס העירוני, ופגשתי שם את ג'ני, שמשמשת כמשקיפה מטעם המפלגה הדמוקרטית. "אני אופטימית מאוד שיהיה כאן שינוי מרתק, ואנחנו כולנו ננצח. אני מרגישה שגם אם טראמפ ינצח, זה לא ישנה בהכרח את המדינה שלנו". האופטימיות שלה סהרורית בעיני. "אני בעד שאישה תקח את הבית הלבן", היא מציינת, "אבל אני מאמינה שעם שניהם נגיע למדינה מתוקנת ומוסרית יותר". הדברים שלה גורמים לי לרצות לעזוב את המתנ"ס, אבל הבטחתי למצוא אנשים שלא מצביעים קלינטון.
בהמשך פגשתי את הצעירים דניאל ודייב. הראשון שוקל ללכת לצבא האמריקאי, והשני סטודנט לניהול ספורטיבי. "אני רוצה להצביע למען אמריקה, מה אכפת לי מהעולם", אומר דייב, האפרו-אמריקאי בהתלהבות ובחיוך ילדותי. "אני מסכים עם דייב", מצטרף דניאל, "די מיציתי לדאוג לכל מיני מדינות אחרות. תראה איך הם החזירו לנו בחזרה – המוסלמים יורקים לנו בפרצוף, הלטינים לא עוזרים לנו בכלל. אם דונלד יזרוק אותם, זו תהיה המדינה הכי טובה בעולם שוב".
"אני רוצה להצביע למען אמריקה, מה אכפת לי מהעולם". דניאל ודייב
מטרים ספורים מהם עומדים קתרין וטום, מחזיקים שלט של טראמפ. קתרין משתפת אותי בכל מיני תאוריות קונספירציה, על דיפלומטים שבדים (?) שהגיעו עד לפארמה (??), כדי לשבש את הקמפיין של טראמפ (???). טום מבטל את דבריה של אשתו, והוא בעיקר מרגיש מיואש מהבחירה הצפויה של קלינטון. "הקמתי את המפעל שלי בתחילת שנות התשעים, שנים ספורות לפני עלייתו של ביל קלינטון. בגלל תכנית NAFTA (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה) של קלינטון נאלצתי לשלם מס גבוה מאוד. בגלל קלינטון עד היום, אני בקושי מקיים את המפעל שלי. הילרי, עם כל הקשרים שלה, עם האינטרסים בוול סטריט, עוד יותר הולכת לדפוק אותי, והרבה מפעלים עצמאיים. אני מעדיף איש עסקים שיכול לדאוג לעסקים הקטנים. טראמפ הוא אדם מאמין, בתנ"ך ובבני האדם, בניגוד להילרי שדואגת לעצמה". הגשם, כרמז מטרים על שעתיד לקרות, מתחיל להתחזק. קתרין וטום בורחים למכוניתם, ואני מתקרב לקלפי.
בצמוד לקלפי נמצאת מיה, שהיגרה לארה"ב מטרינידד וטובגו. מיה החליטה להצביע טראמפ, מכיוון שהיא מאמינה שדווקא הוא יכול לעזור לאמריקאים להתקרב לשורשים שלהם, מבחינה רוחנית ודתית, יותר ממה שהילרי יכולה לעשות. יחד עם מהגרת נוספת היא עורכת ביום הבחירות מכירת צדקה של ממתקים. אני זולל מספר עוגיות, ומבין, בצער, שאולי צריך לחשוש ממה שהסקרים אמרו.
דווקא טראמפ יכול לעזור לאמריקאים להתקרב לשורשים שלהם. מיה
פארמה הסוערת והגשומה מרטיבה אותי עד לשד עצמותיי, ואני מחליט שזה הזמן הכי טוב לחזור לתל-אביב, כלומר לקליבלנד. באוטובוס אני פוגש בג'וליה, בשנות השבעים לחייה. "אני לא הלכתי להצביע, וגם לא הילדים שלי, וגם לא הנכדים שלי. אף אחד באמת יעזור לנו. אני אשאר עניה, וזה בסדר". הייאוש מרדים אותי, ואני מתעורר בקליבלנד.
תוצאות האמת מתחילות לטפטף בפושים באתרי החדשות, ואני מחליט לצפות במציאות במקום אוהד, בר גייז אפלולי ופופולרי. במשדר המרכזי של תחנת השידור CNBC מדווחים על המדינות הראשונות בהן מצנח טראמפ, ודאגה כבר מתחילה להתעורר בלבבות הגייז – והסטרייטים – הצופים. הבר מלא בלוגואים בצבעי הגאווה של האות H ובתוכה חץ, ומסיבת הדמוקרטיה הזו נערכת בחסות הארגון Cleveland Stonewell, שנועד להזכיר את האירועים האלימים כלפי הקהילה הלהט"בית בניו יורק של סוף שנות השישים.
"אנחנו מדינה דפוקה, ואני עדיין אוהבת אותה". קאל
אני מתיישב לצד קאל ובריאן, ספרנים באחד מבתי הספר במזרח העיר. תוצאות האמת מתחילות לזרום, וניצחון של טראמפ נראה פתאום כאפשרות סבירה. "יש לי אזרחות שבדית, אני שוקלת ברצינות לעבור לשם, אם אכן זה מה שיקרה", אומרת קאל. טראמפ מנצח במיזורי, ומתקדם גם בפלורידה ובצפון קרולינה. בריאן משקשק בשיניו, ומרגיש נבגד על ידי חבריו האזרחים. "אני לא מבין, הם לא רוצים שנחיה טוב? בשביל מה הם בוחרים בו? מה הקטע?". קאל, בשנות השישים לחייה, מופתעת מההפתעה של בריאן. "אנחנו לא מדינה כל כך ליברלית. מתי נתנו לנשים להצביע? רק בשנות העשרים. מתי נתנו לשחורים לנסוע באוטובוסים במושבים קדמיים? רק בשנות השישים. מתי הומוסקואלים התחתנו? רק לפני שנה. אנחנו מדינה דפוקה, ואני עדיין אוהבת אותה, למרות הכל". הנאום הפטריוטי נקטע, כשאוהיו, מדינת הבית, נופלת גם היא בידיו של טראמפ.
איווה, ג'ורג'יה, וכצפוי גם פלורידה, מחליטות להצביע לטראמפ. ריאן המדוכדך שם חולצה על ראשו מרוב כאב לב. "זה ממש קורה. זה באמת קורה. האמריקאים האלה בחרו לעצמם את הגועל נפש הזה. לא נעים לי לומר אבל שיאכלו מהדייסה שלהם", הוא אומר ורץ לשירותים. הדיכאון מכניע גם אותי. אני חוזר לדירה ושם אני פוגש את המארחות שלי, גלדיס וחואניטה, שלא מאמינות שהמועמד שרוצה לגרש היספנים, ישלוט במנהיגה של העולם החופשי. "אז חואניטה, לאן ניסע? ניו זילנד? ברלין? קנדה?", שואלת גלדיס בצחקוק את אחותה. שלושתנו צופים יחד במשדר של CNN, ומתחילים לגלגל על לשוננו: נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ.
ורק המסתנן טרם החליט בעד מי הוא