פחות מ-48 שעות אחרי שרקדתי חצי עירום במצעד הגאווה, יחד עם 200 אלף אנשים יפים מהארץ ומהעולם, שמתי פעמיי למצעד נוסף ואחר לחלוטין: צעדת יום ירושלים, או בשמה העממי "ריקודגלים". הפעם התלבשתי חסוד כדי להסתיר את הקעקועים שלי, עם כיפה לראשי וזקן עבות שטיפחתי למעלה מחודש. בדרך אני מגלה ששכחתי להסיר את הלק הכחול-כסוף מציפורניי, ומקווה שלא ישימו לב.
בתחנה המרכזית בתל אביב אני עולה על מונית שירות לירושלים, לא לפני שרב שמסתובב במקום פותח בנאום חוצב להבות שמופנה אליי ואל אסופת התיירים/חילונים/עובדים זרים/פלסטינים שמחכים יחד איתי. "חברים", הוא נואם, "היום לפני 49 שנים, ירושלים שוחררה והוחזרה לעם היהודי בארץ ישראל, והכל בזכות נס של הקדוש ברוך הוא. אנא בואו, והניחו תפילין על מנת שנקבל בבוא הימים את כל העיר הקדושה למעננו". כולנו מסננים אותו ועולים על המונית.
למרות שהצעדה תגיע לחומות העיר העתיקה רק לפנות ערב, אני מגיע לעיר בשעות הצהריים ומתחיל להסתובב ברחובותיה. אני חוזה ב"חזרות" של שיירות קטנות של ילדים ונוער מטעם ישיבות מרחבי יהודה ושומרון. מנשה, ראש ישיבה באיתמר, לא נותן לי לדבר עם הילדים, אבל מסביר לי כמה חשוב לו שכולם יעלו לירושלים. "ירושלים תהיה שלנו, בלי חומות, בלי מזרח ומערב. היא תהיה עיר בירה אחת של מדינה אחת, עם בית מקדש חשוב. זה לא שיש לי בעיה עם ערבים, אבל אני לא רוצה אותם פה אחרי טבח משפחת פוגל, וההתעסקות שלהם עם דאע"ש ולהרוג אחרים. אז שיהרגו את עצמם, באדמות שלהם", הוא אומר וממשיך, "וזה לא לעניין שקיים הדבר הזה, בג"ץ, שמחליט אם נצעד או לא. מי שואל אותם? זו מדינת ישראל, ציון, לא מדינת בג"ץ".
אני מגיע לקבר המלך דוד ומוצא את עצמי בפתח הישיבה הסמוכה לו. אני מודה על האמת: היה חם, ורציתי לקבל את הטרופית בחינם מטעם הישיבה. על מנת להידחק פנימה ולקבלה, אני נאלץ להדביק על תיקי סטיקרים של "ירושלים המאוחדת" ו"לשחרר את הר הבית". על הדרך, הצטופפתי ושמעתי את דברי ראש הישיבה. "גאולה תבוא, וזה לא משנה אם יהיה ראש ממשלה כזה או אחר, הגאולה היא שלנו, והשם יביא אותה למעננו. צאו עם הדגלים, לכבוש את אדמתנו!" בתגובה, התחמשו תלמידי הישיבה מיד בטרופית ובדגלים, בעוד אני רצתי לכיכר ציון כי השמועה אמרה שמשם תתחיל הצעדה.
דגן ואלד בלוק ממלכתי דתי
בכיכר ציון, אני רואה מספר שיירות של ישיבות מירושלים, אפרת, פתח תקווה ומעלה אדומים. כולם שרים בצהלה ובשירה גדולה מול יריב רציני: ניידת גלגלצ. כנראה שאם מישהו היה מדליף לשרת התרבות, מירי רגב, שהמוני אנשים מקיפים את המכולה של נדב רביד, מנכ"ל הרדיו, היא היתה בכיף מצטרפת עם דגל משלה. הניידת משמיעה להיטים של אדל ועדן בן זקן, אבל תלמידי הישיבה המתלהמים לא מעוניינים בשירת הנשים הזו, ובמקום זאת הם שרים בקולי קולות פלייליסט קבוע משלהם: "מי שמאמין לא מפחד", "אנחנו מאמינים", "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", "שישו את ירושלים" ו"ירושלים של זהב". זה הזמן לספר שבמשך קרוב לחמש שעות, שמעתי את אותם שירים, וכנראה שפס הקול של חדר המיטות של בני עקיבא לא ייצא לי מהראש בקרוב, אפילו אחרי שאבקר בהופעות של בריאן ווילסון ואליס קופר.
מלחמת הפלייליסט נגד גלגלצ מסתיימת כשהניידת עדיין עומדת על תלה, וכששיירת הישיבות מחליטה להקדים תרופה למכה, ומתחילה לצעוד לכיוון ממילא בשעה שלוש ורבע, חרף איסור המשטרה ובג"ץ. אני צועד ברחוב לצד מנחם, אהרן וגדעון, שלושה נערים בני 15 מישיבת מעלה אדומים. "אני חושב שתוך שנה-שנתיים, נצליח להרחיב את ירושלים על ראש שמחתנו. אני רואה שנגור בה מהר", אומר לי גדעון, כשכל ש' וש' שיוצאת מפיו ניתכת בעדשות משקפיי דרך גשר הפלטינה שלו. "אם הערבים ימשיכו סתם לדקור, אנחנו נהרוס להם. נראה אותם הורסים לנו את היום הזה, ואז נגמור להם את הצורה".
הנאום המתלהם של גדעון נקטע מדי פעם בשירה של אחד משירי הפלייליסט, אבל גדעון ממשיך, "שמע, מוסי (זה השלב לציין שבחרתי לעצמי את השם הבדוי מוסי שובל, ע"ש דמותו של יואב צפיר מ"בלוז לחופש הגדול". לא יודע למה חשבתי על השם הזה, אבל בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום, ואין מצב שנערי הישיבות יראו את סרטו של רנן שור), בעזרת השם, לכל אחד מאתנו יהיו שישה ילדים, ונתרחב ונתרחב, ואז הילדים יתחתנו ואז הילדים שלהם. אין מצב שניתן להם שיהיו להם ילדים ונכדים. הם צריכים לעוף מפה וללכת מכאן. השם נתן את ירושלים לנו, ולא להם".
לקראת ארבע אני חוזר לכיכר ציון. הכיכר די ריקה, אבל כל מה שאני מוצא שם זה מופע של עידן עמדי שר פיוטים בתוך הניידת של גלגלצ מול קהל של כעשרים נערות חסודות ושמחות שמקבלות ממנו גשם של סלפיז. אני תוהה איפה כל האנשים, ומצטרף אל אביתר, יליד העיר ומשוחרר טרי מגבעתי, שמוביל אותי כל הדרך לתוך הבית כנסת הגדול. הוא מספר לי שהוא רוצה לקחת חלק בגרעינים או במכינות שבירושלים. "לי אישית אין בעיה עם ערבים, אבל עדיף אני ירושלים עם ריבונות יהודית מאשר שליטה ערבית. ירושלים צריכה להישאר יפה מטופחת, ואם ניתן אותה לערבים, הם לא יהפכו אותה לקטאר. זה יהיה חור". ומה עם הר הבית, אני שואל אותו. "אנחנו נעלה להר הבית, אל דאגה. גם ביבי וגם בנט וגם כל המדינות מבחוץ יבינו שהיא תהיה שלנו ושיהיה אתר אחד פחות להם. למה מה קרה?"
האולפן של גלגלצ בכיכר ציון. הנוער לא ממש התחבר לפלייליסט
רחוב קינג ג'ורג' נסגר לתנועה ומחולק לשתי רחבות: הרחבה הראשית מיועדת לריקודי נשים ומול בית הכנסת הגדול יש רחבת ריקודי גברים, שם כובשת את הבמה להקת "שיר חדש", עם זמירות ושירים מהפלייליסט (אתם לא מכירים שירים אחרים??), ועל פניו נראה שהאווירה פה יותר ארוטית ממצעד הגאווה; גברים מחזיקים ידיים ורוקדים צפוף במעגלים כשהם אוחזים במקל גדול מעץ ועליו הדגל המתנופף. ארגון להב"ה מחלק את הסטיקר ההומו-ארוטי "יהודים אוהבים יהודים", וחולצות עם המשפט "מיהודי אני קונה יותר", שנראה כאילו נלקח מהפרוטוקולים של זקני ציון. גם ארגוני ימין כמו "אם תרצו" מחלקים צמידים, ספרים, חולצות וסטיקרים על ארץ ישראל השלמה, ואני מסרב להם ומסרב לכוסות מיץ הפטל שמוגשות לי יחד איתם.
בינתיים מצטרפים למעגלי הריקודים והדגלים בברייקדאנס חושני גם מספר תיירי "תגלית". מארק, גרסה בת 17 ניו יורקית לעוז זהבי, מספר לי על ההתרשמות הראשונית שלו מישראל: "אני מאוד אוהב את החוויה של מדינה קטנה, שמחה, צפופה, כמו בשכונה, מעולם לא התפרעתי ככה". אני שואל אם הוא באמת שוקל להקים בית בארץ, ויעזוב את החלום האמריקאי. "אני רק בן 17, אני לא יודע אם אקריב את חיי למדינה שאני לא מכיר, אבל אני כן חושב שאעלה לפה ואנסה לגדל צאצאים. אתם מאוד צריכים שנבוא לפה, ונהפוך את ישראל למעצמה ענקית. בזמן תגלית, לא ממש הבנתי מה זה הדבר הזה מדינה פלסטינית. בינתיים נראה לי שעדיף שתישאר מדינה מודרנית לישראלים בלבד".
הבא לעלות לבמה, אחרי נאום של דב קלמנוביץ', המשנה לראש עיריית ירושלים שאומר, "אנחנו לא שואלים שום או"ם ושום מדינה אחרת, ירושלים היא שלנו", הוא בצלאל סמוטריץ', שמתופף באופן סביר ובמרץ עם להקת "שיר חדש". בינתיים, ברחבת הנשים אני רואה לנגד עיניי מחסום אנושי שמזכיר תהליכים שהחלו באירופה בשנות השלושים: נשים, נערות וילדות מנסות להיחלץ מהרחבה אבל שורת סדרנים שאוחזת בדגלים ובמקלות עם דגלים עוצרת אותן. אבל לא כמו בגרמניה, הנערות ברחבה עושות "לימבו" מתחת למקלות הדגלים ועוברות הישר לרחבת הגברים – הסדרנים נופלים, המקלות נופלים, ולבסוף כולם רוקדים יחד (בעצם, הגברים עדיין מעדיפים לרקוד עם עצמם ולהתגפף יחדיו עם ההורמונים הלאומנים).
בחמש ורבע, אנחנו סופסוף מתחילים לצעוד לאורך רחוב אגרון לצד גן העצמאות, לכיוון שער שכם. השיירות מלוות במשאית עם תזמורת הישיבה התיכנות "רמת דוד", קצת כמו בסרט של קוסטריצה, אבל עם הרבה יותר אווירה של רכבת שדים. בכיכר ספרא אנחנו נתקלים באטרקציה הראשונה ברכבת: השמאל. עמותת "עיר עמים", שהגישה עתירה לבג"ץ נגד מעבר הצעדה ברובע המוסלמי, הרימה הפגנה לא מאוד אפקטיבית שכללה כמה עשרות אנשים מבוצרים בתוך מרפסת. בין שתי החבורות עומדים מאבטחים, בעוד השמאלנים מחזיקים דגלי Antifa, מרצ ושלטים עליהם מתנוססת הסיסמה "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". הפרצופים המוכרים הם של ח"כ מיכל רוזין וח"כ עיסאווי פריג'. שיירת הישיבות צועקת לעברם, "מוחמד מת!"
הכותל. מסיבה עם נפתלי בנט
אני מחליט לנטוש את השיירה, אליה מצטרפים עוד ועוד אנשים על מנת לצעוק את הסיסמאות ולהתקרב לשער שכם. בכניסה לעיר העתיקה מצטופפים אלפי אנשים במרחב קטן, כשמולם מחסום אנושי של המשטרה. אנחנו ממתינים כחצי שעה וכדי להעביר את הזמן, מספר בני נוער מוצאים אטרקציה נוספת – 15 פלסטינים שהחליטו להפגין ולעמוד עם דגלים קטנים של פלסטין, לצד דגל אחד גדול שבמהרה קופל על ידי המשטרה. בני הנוער ההורמונליים רק רוצים להרים את הדגל ולעשות בו שמות בזמן שהם צועקים "מוחמד מת", "מוות לערבים" ו"כהנא צדק".
אורי, תלמיד ישיבה מראשון לציון, לוחש לי באוזן, "אין כזה דבר פלסטין, למה הם צריכים להמציא את השטויות האלה? הם צריכים ללכת לאלף לעזאזל. תראה כמה דגלים יש פה. למה המשטרה ככה לא נותנת לנו להיכנס לכותל שלנו, לבית שלנו? תחשוב מה היה קורה אם המשטרה היתה עושה אותו דבר להם, ואז מה היה קורה?" אני מגלגל עיניים אל עבר הנער הצעיר, ומחליט לא לספר לו שזה מה שקורה כבר למעלה משבעים שנה.
לבסוף, ידה הארוכה של משטרת ישראל מוסרת מהשיירה, והמוני הדגלים חודרים פנימה, כמעין גאולת הזרע הציוני. לצדי צץ ברוך מרזל שמסרב לצילומי סלפי ומחלק מדבקות "טרנספר עכשיו" לצועדים. אני נדחק פנימה אל תוך השערים. כמעט כל החנויות ברחבי הרובע המוסלמי סגורות, וחלק מהמפגינים מדביקים עליהן סטיקרים של "שחרור הר הבית", "טרנספר עכשיו" ו"יהודים אוהבים רק יהודים". פה ושם עומדות חנויות פתוחות, עליהן שומרים הסדרנים והשוטרים. לקוחות אין, ובני הנוער לא מנסים לעורר פרובוקציות. השוטרים גם שומרים על מספר משפחות ערביות שמצלמות אותנו מהסמטאות.
כולם מגיעים לישורת האחרונה צעקניים, שטופי זימה לאומית כלפי הבד עם מגן הדוד ושני הפסים, ומתכנסים למסיבה בכותל המערבי. על הבמה עולה נפתלי בנט, שזורק רמיזות עבות לראש הממשלה בנוגע לקואליציה ובנוגע להסכמים עם הפלסטינים, ומשלהב את הקהל החביב עליו. הקהל מעדיף עדיין לשיר, לשמוח, לצעוק ולצהול, וכן להתפלל למול הכותל, על מנת לחגוג עוד יום שהוא כובש עם אחר.
אני מכניס פתק לכותל וכנראה דופק לעצמי את המזל, ומתחיל לעשות את הדרך חזרה לתל אביב. בדרך, אני רואה איך הסוחרים הערבים הנמצאים בפאתי שער יפו מנסים להסתגל לריק, ומביטים במצב המוכר בחודשים האחרונים של מסלול ריק, ללא אנשים, כשברקע הפלייליסט המנג'ס שנשמע בקולי קולות עד ממילא. אני מקנח בשווארמה אצל סמי, שמוכר בדוכן קטן בו הוא עובד משנת 1968. עברית הוא לא יודע, רק אנגלית שבורה ובסיסית, והוא מראה לי תמונות סטילס מהטיולים אצל בתו שחיה בקנדה. הוא מספר שלדוכן הזה כבר לא מגיעים אנשים כמו פעם ונראה שהסוף שלו קרוב, אם אכן המצב ימשיך כך. אני מפרגן לו בטיפ וממשיך לכיוון ממילא, כשבדרך רק עוד בני נוער נלהבים שממשיכים לחגוג את יום ירושלים ברחבי העיר בהתלהבות גמורה, ומצטרפים לאורגיה הלאומנית הגדולה.
