לכנס הסטאז'רים הגעתי על אנטיביוטיקה, אחרי שבוע שבו הייתי מאוד חולה. בפעם הראשונה מזה 20 שנה חטפתי סטרפטוקוקוס, ותהיתי כמה מהרופאים של העתיד אני הולך להדביק עכשיו, כאילו הייתי הקרצייה והם מאיר אריאל ז"ל.
תמיד חלמתי להיות ג'ורג' קלוני באי-אר, אפילו יש לי קעקוע שמנציח את דוקטור דאג רוס. עם התקרב תחילת העשור הרביעי לחיי, החלטתי שיתכן שהגיע הזמן שאעסוק סוף סוף במקצוע הרפואה. בעודי עושה דרכי לכנס שנערך באוניברסיטת תל אביב, נזכרתי במערכת הבריאות המדממת והחולה שלנו.
לבוא לסורוקה זה אקט ציוני
מצב רוחי השתפר כשראיתי את פניהם התמימות של 500 הסטודנטים והסטודנטיות לרפואה. אלה האנשים שהולכים לעשות את הדבר המדהים הזה, להיות רופאים ולעזור לבני אדם. לפני שישתלבו במערכת הבריאות המסועפת הם חייבים קודם למצוא בית חולים שבו יעשו את הסטאז'. ולצורך כך התכנסנו כאן היום.
איכילוב? הם לא כאלה גדולים
קוראיי הנאמנים בוודאי זוכרים כיצד הסתננתי לוועידת ישראל למשאבי אנוש, שם חשפתי מה יעשה בוס שרוצה למגנט את עובדיו למקום העבודה. מתברר שמערכת הרפואה אינה שונה בהרבה. גם כאן מנסה המעבידים (בתי חולים בכל הארץ) לפתות את העובדים (הסטאז'רים לעתיד) בשלל דוכנים ובחלוקת צ'ופרים והבטחות.
האם הצ'ופרים כאן טובים יותר? לא בטוח. איכילוב ואסף הרופא חילקו בטרייה רזרבית לסמארטפון, סורוקה נתנו עציצים, הכרמל העניק מחזיקי מפתחות עם חמסה, הלל יפה הלך על סוכריות מנטה. כן, כך מנסים לגייס היום סטאז'רים.
בזה אחר זה עלו לבמה נציגי כל בתי החולים בישראל, משיבא ועד רמב"ם, מהעמק ועוד סורוקה. האחראי על תכנית הסטאז' בכל מוסד רפואי נתן ספיץ' משלו, בו שיבח והילל ואף פירט את התנאים: לנו יש חניה חינם, אצלנו האוכל גורמה, בבית החולים שלנו צהרון לילדים, אנחנו נותנים מגורים!
רופאי העתיד מאזינים לעוד ניסיון שכנוע
נציגת בית חולים בינוני במרכז הארץ ישבה לידי ודיברה סרה במתחרים. איכילוב? הם לא כאלה גדולים כמו שהם עושים את עצמם. בני ציון? סתם מצגת עלובה. כשהגיעה תורה לעלות לבמה היא לא נשמעה לי משכנעת יותר: אנחנו לא בית חולים גדול כמו איכילוב, אבל אנחנו עדיין גרים במרכז, אז בואו אלינו.
המרתון ממשיך ומתחיל קצת לחזור על עצמו. אני מנצל את הזמן כדי לרכל בפייסבוק על המתרחש עם חברתי הטובה דוקטור מ', רופאה בכירה. "כל מה שהם מספרים שם במרתון סטאז' זה בלבול ביצים אחד גדול", היא מאבחנת. "אמנם עשיתי את הסטאז' שלי לפני עשור, אבל כל הגימיקים המטופשים האלה שמבטיחים – זה לא עומד".
המנצחים של "צוק איתן"
אני מספיק לשמוע נציגה של בית חולים גדול בפריפריה, שמספרת בהתלהבות על פסטה בשמנת לבנה, והולך לדבר עם שלוש סטאז'ריות צעירות. הן באו לכאן כדי לשכנע את הסטודנטים לבחור במכבי. "שמע דגן, מכבי זה תמיד קרש קפיצה לבית חולים יותר בכיר". מסבירה לי אחת מהן בגאווה. "נהיה ברפואה הציבורית שנה וחצי-שנתיים, ואז נתקדם למשהו יותר בכיר. אצלנו זה לא כמו בכללית, שם כולם מבוגרים ואך אחד לא זז לשום מקום".
אני מתקדם לדוכן של סורוקה. שם מספרים לי בגאווה כיצד "צוק איתן" והשלכותיו המדממות הגדילו משמעותית את התקציב של בית החולים והוביל לשדרוג הציוד. לבוא לפה זה אקט ציוני, הם מסכמים.
"לנו יש חניה חינם, אצלנו האוכל גורמה!" איור: טל גרנות
בימים אלה, גם שערי צדק, שמטפל בפצעים מדממים מרחבי ירושלים, הוא בחזית. היות שמדובר בבית חולים עם אופי דתי, לנציגים חשוב להבהיר נקודה מהותית: לסטאז'ריות מותר לבוא במכנסיים. נרגעתי.
מצויד בשלל הנתונים ישבתי לשקול בכובד ראש את עתידי הרפואי. איכילוב נפסל מיד: הבטרייה הרזרבית שהם חילקו הייתה גרועה, ועם כל הכבוד, העובדה שהנציגים אמרו כל הזמן "5 דקות מבראסרי" לא הרשימה אותי. האם אבחר להפריח את השממה בפריפריה? באיזה בית חולים אשים מבטחי?
החלטתי לבחור בחיים – ולא להיות בעצמי זה שעוזר לחיים. נכון, לרגע אחד יכולתי לדמיין את עצמי בחלוק לצד הסטודנטים היפים והסטודנטיות היפות שראיתי כאן, כמו היינו כולנו גירסה מקומית של "האנטומיה של גריי". אבל אז נזכרתי באלמנט שלא עובר כל כך טוב בסדרות הטלוויזיה על בתי חולים: הריח. אדם מפונק כמוני לא יכול להתמודד עם ריח של בית חולים. אל תאשימו אותי שמערכת הבריאות קורסת, פשוט תקנו יותר מטהרי אוויר.