בתור מי שגדל באורח חיים חילוני, כמעט בלי נגיעה במסורת יהודית או במסורת של דת אחרת, אני הראשון שיודה בכך שהידע הרוחני שלי דליל לחלוטין. כך קרה שהגעתי לגיל מופלג אבל רק לאחרונה שמעתי לראשונה על המושג המכונן "הפרשת חלה".
מזל שיש לנו את נשות "יש עתיד". בזכות אירוע הפרשת החלה הזכור לטובה במעמד ח"כ עליזה לביא וליהיא לפיד, אירוע שנועד כל כולו לגרוף הון פוליטי, למדתי על המצווה. בכלל, אלו ימים מוזרים שבהם המיסטיקה והאמונה חזרו למיינסטרים החילוני. לא רק בזכות "יש עתיד", אלא גם בעזרת אמו של הזמר דודו אהרון, שהזמינה מכשף שיפריד בין בנה לבין זוגתו. אשרינו, אנו הציבור החילוני, שזכינו בהצצה לעולם המיסטיקה ולכישופי האמונה היהודית.
אני קלישאה מהלכת של גבר חילוני מתל אביב, באמת שאין צורך להלאות בפרטים. ככל שחלפו השנים האמונה שייקרו לי נסים שיפתרו את הבעיות שלי הלכה ופחתה. הסיכוי שאגרור את עצמי להשתטח על קברי צדיקים, לתלוש שיערות מזקני רבנים או לשלם כסף על מנת שיקרה לי נס – נמוך יותר מהסיכוי שאשתה ציאניד.
ועם זאת, אולי על רקע האווירה הציבורית, שמתי לפני שלושה חודשים פתק בכותל. ביקשתי כמה משאלות מהקדוש ברוך הוא, והוא לא עזר לי. בערך באותו זמן גם קיבלתי תחזית מופרכת במיוחד ממומחה לנומרולוגיה בערוץ 10 שהבטיח שאהיה מיליונר בעתיד.
הרגשתי שאני מתקרב לאבדון. תהיתי מנין יבוא הנס. מזל שהגיעה לאוזניי שמה של כוהנת הפרשות החלה ליסה דדון. כך גמלה בלבי ההחלטה: אשנה את סגנון חיי, אתחפש לאישה צנועה ואלך לי להפרשת חלה שתערוך איגי אזליה של העולם החרדי במועדון אומן 17 בעיר הקודש.
הכוהנת שצמחה מתוך טרגדיות
אבל לפני שנגיע לאקשן חשוב שתבינו מיהי ליסה דדון. הכוכבת שבקיץ האחרון כבשה את קיסריה היא ילידת רומניה שחיה וגדלה בראשון לציון, שם הייתה מוכרת יחד עם בעלה כזוג בליינים. לימים פתחה מספרה מצליחה באזור התחנה המרכזית בעיר. סדרה של טרגדיות משפחתיות הובילה אותה להתחזק באמונה ולחזור בתשובה. דדון ובעלה סגרו את המספרה, עברו דירה ופתחו כולל.
במהלך השנים החלה דדון המחוזקת להעביר שיעורי דת שכללו גם שירים, סיפורים וריקודים. היא ראתה ברכה בעמלה ודי מהר מיתגה עצמה ככוהנת הגדולה של הפרשות החלה. מה שהתחיל באירועים בבתים פרטיים הגיע עד לשיא של 4,000 נשים דתיות וחילוניות שהגיעו לקיסריה מתוך ציפייה שיוגשמו משאלותיהן לזוגיות, משפחה ופרנסה. במהלך האירוע העידו נשים כיצד הצליחו להתאושש מאפילפסיה, להיכנס להריון בגיל 51 וגם למצוא שידוך.
מרשים? תלוי את מי שואלים. אני שאלתי את ח' ואת ד', שתיהן עיתונאיות חרדיות. הן מספרות לי שבתוך תוכי העולם החרדי דדון לא ממש נחשבת לכוכבת. אפילו די מזלזלים בה. "אם נגיד נשווה אותה לרבניות גדולות כגון הרבנית ימימה מזרחי או הרבנית קוק – אף אחד בקהילה החרדית לא רואה אותה ממטר", מסבירה לי ד'. "דדון היא חוזרת בתשובה, היא לא נחשבת למבינה גדולה בתורה". ח' משלימה: "בחברה החרדית יש יחס ציני כלפי הנסים שהיא מעידה על עצמה שהיא מחוללת. ויש גם את עניין המעטפת המאוד ראוותנית שבה היא מקשטת את עצמה במהלך הופעותיה. מי שזה עובד עליו בעיקר הן נשים מהמעמד הנמוך, נשים עניות שמאמינות לכל דבר שהיא תאמר".
עיתונאי אחר מהקהילה שאני פונה אליו טוען שנאלץ לעשות גוגל כדי לגלות מי היא ליסה דדון. "מבחינת חרדים אשכנזים ודתיים-לאומיים היא מיסטיקנית עממית", הוא אומר, "היחס אליה די מזלזל. היא נתפסת כמשהו אוונגרדי, כאלטרנטיבה למוסדות הרבנים הוותיקים. לעומת זאת, בקהילה הספרדית והציבור של המסורתיים מכבדים אותה. הרב יצחק יוסף, בנו של מרן, עלה לנאום בכנס שלה בקיסריה".
מחווה ג'נטלמנית מקאובוי מזדקן
כשגמרתי לאסוף את המידע החיוני למשימה, לא נותר לי אלא להסוות את עצמי לאשה כשרה וצנועה. הלכתי לחברי היקר, העיתונאי והמוזיקאי המוכשר יובל בן עמי שמבלה חלק מחייו בשמלות. הוא סיפק לי את השמלה, אמא שלי תרמה קצת אביזרים. מיד לאחר מכן פניתי לחברתי מרב, שביצעה שלל שינויים קוסמטיים בפנים שלי. הזיפים נמחקו. הפכתי לאשה מושלמת, תשפטו בעצמכם.
יצאתי מדירתה של מרב ועליתי לאוטובוס לכיוון האומן 17. מיד חשתי את מבטם של גברים חרמנים שסקרו אותי ואת מלבושיי, במיוחד קאובוי מזדקן שלא הפסיק לגרבץ ואף עבר לשבת במושב לידי. גבר אחר שנראה כמו הומלס בהה בי ממושכות ולא הצליח להבין מה הוא רואה.
נמלטתי מהאוטובוס ומצאתי את עצמי בשערי האומן 17. עם פרפרים בבטן וכרטיס ביד ניסיתי להתערבב בתוך שיירת הנשים הצעירות שגדשו את המקום. הקפדתי לשמור על פנים מבוישות ופרופיל נמוך. אילם ומבויש הצגתי את הכרטיס. הסלקטורית הראשונה הכניסה אותי בלי בעיות. רק הצעיף שקצת נתקע בגלאי המתכות וחשף לרגע את הגרוגרת כמעט הפיל אותי בפח. כיסיתי את הצוואר בצניעות ונכנסתי. זהו. אני בפנים! המשימה הצליחה, אני אשה חרדית! או משהו כזה. הרגשתי כמו גיבור, כמו אהוד ברק בשמלה פרחונית ופאה תואמת במהלך מבצע "אביב נעורים".
איפה הדיילות של ייגרמייסטר?
בפעם האחרונה שביקרתי בחלל של האומן 17 הייתה כאן חגיגת ספונסרים של לוח השנה של "בלייזר". אז הסתובבו פה דיילות של דומינוס פיצה שהמטירו עלינו גשם של סלייסים, דיילות של ייגרמייסטר שחילקו שוטים ודיילות של הארלי דיווידסון שפשוט עמדו שם עם מעט מאוד בגדים. הפעם כל זה לא קורה.
הדבר הראשון שקלטתי הוא שאני מוקף נשים. רק נשים. בדרך כלל כשאני הולך למועדונים אני רגיל לראות ערבוב של כל המינים, הזהויות, האהבות, וחדוות המסיבה. באירוע הזה היו רק נשים: חילוניות, דתיות ובעלות תשובה – וכולן בלבוש צנוע. האווירה היא סוג של מסיבת כיתה, רק שכאן אין בנים שמתגודדים בצד השני ואין פסקול של ג'ורג' מייקל ושלמה ארצי.
ברחבי המועדון פוזרו בקבוקי קולה וצלחות פלסטיק עם רוגלעך וסוכריות בצורות לבבות. הפסקול כלל שירי נחמן מאומן על בסיס לחנים מוכרים סטייל "גולדן בוי" ו"היא רק רוצה לרקוד".
בניגוד להסתננויות הקודמות שלי נאלצתי הפעם להימנע ממנהגי לשוחח בלבביות עם הנוכחות. בהעדר המצאה שתאפשר לי להסוות את קולי העבה, נאלצתי להסתפק בהתבוננות. מיד שמתי לב שאין השתוללות בצבעי הבגדים. יש הרבה חום מסביבי. מדי פעם זורם איזה כחול או שחור. אבל בעיקר שולט פה חום עם קריצה לבז'. גם כאן, כמו בניו יורק, בריסל ותל אביב, כולם אוהבים דבר אחד: סלפי. נצירת הרגע המשמעותי ותיעודו. גם אני כמובן לא מתאפק ומצלם את עצמי בולס עוגה, כאילו הייתי בריג'ט ג'ונס עם כיסוי ראש והשגחת השם.
ופתאום אני קולט אותו. גבר! יש גבר באירוע. הוא יושב על הבר המרכזי, עב כרס, חובש כיפה, לא זז ממקומו. בינתיים מתחיל להיות צפוף.
"אבל אני לא רוצה להיות גבר"
האולם מתחיל להתמלא. האווירה מתחממת. על המסך מתחלפים אימג'ים של מסעותיה של הרבנית ברחבי העולם, מפרישה חלות. ואז פרסומות למסעות עלייה לרגל וחיפוש שורשים לאומן או למרוקו, עם הרבנית כמובן. הידעתם שבסוף החודש תבצע דדון הפרשת חלה בלוס אנג'לס וביעדים מובחרים אחרים בארה"ב? הקהילות החרדיות-אשכנזיות אולי לא סופרות את ליסה דדון, אבל היא בטוח לא סופרת אותן. היא החליטה לפתח את המותג "הכוהנת הגדולה של הפרשות חלה" והפכה אותו לעסק משגשג. היא לא הראשונה שעושה הון מדת ורוחניות.
היות שאנחנו נמצאים בראש חודש אדר, הפסקול מתחלף למחרוזת צעקנית של שירי פורים בגרסאות טראנס צורמניות – בקרוב במשאיות של נחמן מאומן בקרבת מקום מגוריכם. אני ממשיך לבלוס רוגלעך ועוגות, מנסה להסתובב במרחב ההולך ומצטמצם בפנים מבוישות, שומר על פרופיל נמוך ולא מרים את המבט מהטלפון. הנשים מתחילות להתיישב. כמה מהן מתחילות ללטוש עיניים לעברי.
הן עולות עלי. המסתנן נחשף. כנראה בגלל הזיפים שלי, שהם הזיפים המהירים בעולם. האורות מרצדים, הרבנית בדרכה לעלות לבמה. וברגע האמת הזה כמה נשים ניגשות לגבר אחד שעומד שם ומלשינות עלי. שני מאבטחים ניגשים אלי ומוציאים אותי החוצה. דווקא עכשיו בדיוק כשהכוהנת בדרך.
המאבטחים לוקחים אותי לחצר של המועדון. למה גבר כמוני הולך לאירוע של נשים בלבד, הם שואלים אותי. אני עדיין מנסה להוריד פרופיל, עונה להם בלחש: "אבל אני לא רוצה להיות גבר".
המאבטח עובר בהילוך מהיר מקול קשוח לקול מכיל ורחום, תוך שהוא מלווה אותי החוצה: "שמע אני מכבד את הרצון שלך, אבל אל תעשה את זה פה, אם בא לך בוא תעשה את זה במסיבות של שירזי. יאללה בי".
בעודי נזרק החוצה הספקתי לשמוע את שאגת הנשים שצעקו "אבינו שבשמיים" כשהרבנית עלתה לבמה. התחיל לרדת גשם. האיפור נרטב ונהייה לי ברדק בפאה. כבר לא הייתי יותר דגניה ולדן עטורת השביס. נזרקתי בחזרה לעולם מלא חטאים. אני מקווה שלא יצאתי מקולל, או מקוללת. תלוי מה יחליטו הרבנית והקדוש ברוך הוא.
המסתנן מודה ליובל בן עמי ומרב יכין שעזרו לו להפוך לאשה צדקת