אני יורד מהרכבת הקלה בתחנה הסופית של הר הרצל, שם, לא פחות משש נערות דתיות פונות אליי להתחנן לכרטיס לטקס הדלקת המשואות של יום העצמאות. "אפשר בבקשה?", "זה מאוד חשוב לי", "זה חלום חיי לראות את זה ככה בהר הרצל" "זה מה שביקשתי ביומולדת שלי" "א-נ-י א-ע-ש-ה ה-כ-ל!" כך במשך לא פחות מעשר דקות, ואני מתחיל להבין שמדובר בכרטיס לאירוע הכי חם במדינה. לרגע אני שוקל לספסר את הכרטיס ברוח שיטות השוחד של מדליק המשואה, האב גבריאל נדף. "כמה אתן מציעות?" אני שואל, אבל לאף אחת מהן אין יותר מדי כסף, ואני בכל זאת נזכר שאני במשימה חשובה. והנערות? הן עוד צעירות – כל החיים לפניהן והן עוד יראו את הטקס, אם תמשיך המדינה להתקיים כמובן.
אני מגיע למקום כשעה וחצי לפני תחילת הטקס, מנסה לעשות מינגלינג במתחם הקטנטן שהוקצה לי, מאובטח לחלוטין. אני שואל את רות, המאבטחת את האזור שלי, מה דעתה על האירוע. "אני לוקחת את זה באיזי, באתי לעשות את העבודה החשובה, למרות שאני יודעת שהאירוע הזה לא יהפוך לפרובוקטיבי. בעיניי זה יהיה חסר טעם אם מישהו ינסה לפוצץ את זה כמו ההוא, האח של גלעד שליט. הנה, הוא קיבל את אח שלו בחזרה. אח שלו חי לו בשקט. אז מי ינסה לפוצץ?" אני מזכיר לה אחד, אברה מנגיסטו. "נראה לך שהם יעשו את זה? הם חלשים מדי. לשליט היה גב, הם לא יעשו משהו עם זה." בשלב הזה, רות דורשת שאחזור למקום שלי, מכיוון שאל תוך האזור נכנס מצעד מרשים של אנשי צבא מכל העולם: מפקדי מארינס אמריקאי, מפקדים נוספים מצרפת, רוסיה, האומות המאוחדות. אני נדלק על המדים של המפקדים מדרום קוריאה ויפן, ועושה סלפי זריז, לפני שרות מגרשת אותי חזרה למקום שלי, כי הטקס עומד להתחיל.
מצדי האחד יושב זוג דתי שהגיע ממודיעין עלית; אשר עובד כמנהל מדיה ורשתות חברתיות, וליאת עובדת בבית אבות בירושלים. "אנחנו מאוד אוהבים את הטקס. אנחנו מופתעים לשמוע שיש מישהו שרואה אותו בפעם הראשונה בגילך," אומר לי אשר. "כל יום אני רואה מול עיניי כמה המדינה טובה. נכון שזה אלים, וקשה, והערבים בעייתיים. אבל האירוע הזה מזכיר לי כל פעם מחדש שזו המדינה הכי טובה בעולם." גבורה אזרחית אגב, הוא נושא הטקס, ולכן אני לא מופתע שחלק ממדליקי המשואות הם אנשים שהצליחו לנטרל מחבלים ברחוב.
מאחוריי יושבת נירית, אישה באמצע שנות השישים לחייה, שבאה לראות את בנה רמי, שקיבל את אות השבח כמצטיין הנשיא, ושהופיע בטקס במסגרת המצעדים השונים. איתה יושב יוסי, בנה הצעיר, שהחל את השירות הצבאי שלו לפני חודשים ספורים, ואליהם התלוותה גם חברתו של רמי, מיטל, שמתחילה בימים אלה את בחינות הבגרות שלה. "זה שיא חיי," אמרה לי נירית. "אני מקווה לחזור לפה, גם כשיוסי יהיה פה, ועפרה בתי הצעירה תהיה גם כן עוד שנים ספורות. תחשוב מה זה, שהמדינה מאחוריך, ואנחנו מדינה קטנה, והנה היא תומכת ברמי, והוא מנסה להוביל אותה לשקט."
דגן נדחף לצילומים לא לו
כשאני שואל את יוסי מה דעתו על הטקס ועל התכניות שמייעדת לו אמו, הוא אומר, "מה שיהיה יהיה, אני בצבא, כי זה מה שצריך לעשות. מעולם לא באתי עם תכניות גדולות." "הוא תמיד היה כזה", מתערבת נירית. "די אמא," מתעצבן יוסי. בינתיים מיטל מדברת בטלפון עם חברה שלה על הטקס, ומספרת לה מי הפוליטיקאים שהגיעו. "אני רואה את מירי רגב, ואני רואה את איציק שמולי. וגם את בנט. קצת משעמם וקר כאן". במהלך הטקס לא הצלחתי להבין מי זה רמי.
הטקס מתחיל, ויגאל רביד ונעמי רביע מכריזים באנגלית ועברית על מהלך הטקס: צריך לעמוד בתפילת יזכור, במהלך הנפת הדגל, וכמובן בתקווה. מורים לנו גם לנפנף בדגל ישראל שכל אחד קיבל בכל רגע אפשרי. אחרי כניסתו של יולי אדלשטיין ומפקדי המשטרה לזירת הטקס, מתחילים לחתום את אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה בקריאת יזכור, וכן בהופעה מרגשת של כנסיית השכל, עם ביצוע לשיר "שום דבר לא יפגע בי", על רקע כוריאוגרפיה מרשימה של חיילים במסדר, שנופלים מפגיעות מדומות של קליעים.
צילום של מצח עם מצ"ח
השלב השמח של הערב מתחיל עם מסדרים צבאיים מתישים ועם ברכת הוידאו של ראש הממשלה, שמשגר תשבוחות וקלישאות שנעות במהירות של מצביע ערבי שנוהר לקלפי. אבל העיקר שזה מרגש את שרה, היושבת לצידה של מירי רגב ומעל מיכל הרצוג. אז עולה לבמה יולי אדלשטיין עם נאום נגד ההסתה. קצת מזכיר את יאיר גולן, מינוס הנאצים.
רגע לפני טקס הדלקת המשואות, עולים לבמה מוסיקאים רבים, ביניהם יהודה קיסר ורמי דנוך, ככל הנראה כחלק מיוזמתה של מירי רגב לקדם אמנים ותיקים, בעקבות התאבדותו של גבי שושן. כמה חבל שמחר יחזור קיסר עם הגיטרה המיתולוגית שלו ועם כובע הקאובוי, לנגן כמדי יום בכניסה לשוק מחנה יהודה.
כדי להציג את טקס הדלקת המשואות מיד לאחר מכן, מופיעים על הבמה עמוס תמם וסיוון רהב מאיר, שמתחרים בינם לבין עצמם לבין מדליקי המשואות השונים, מי יישמע יותר ציוני, גיבור והירואי בלבוש אזרחי – פרס שללא ספק זכה בו הרצל ביטון, כשהקריא מכל ליבו, שאין מדינה בעולם כישראל. על הבמה מופיעים מדליקי המשואה השונים, כולל רותם אלישע המצוינת, אחת מהמובילות במאבק כנגד פגיעה מינית בנשים. בעודה קוראת ומדליקה משואה שהוקדשה להמשך מאבקה, עומד מאחור האב גבריאל נדף במבט זחוח.
המתח מגיע לשיאו כשכולם מחכים לראות מה יקרה כשיגיע תורו של נדף, שבימים אלה מתנהלת נגדו חקירה אודות נסיונות סחיטה ושוחד בהטבות תמורת גיוס נוצרים לצה"ל. אבל נדף עולה להדליק משואה ללא תקריות מיוחדות או צעקות בוז למיניהן. להיפך: כולם מנפנפים בדגל, כולל המנפנף הגרוע בעולם, כותב שורות אלה. כן, בגיל 32, אני מגלה שאני כישלון מוחלט בכל הקשור לנפנוף בדגל ישראל. "ככה אתה מנפנף את הדגל?" שואל אותי אנדריי, איש תקשורת דתי שישב לידי. "מה הבעיה בדיוק?" דרשתי לדעת. "תעשה את זה יותר חזק, בעוצמה, בכוח," הדגים לי. אז החליטו גם אשר וליאת להצטרף למנחי הסדנה המזורזת לנפנוף בדגל, ועם כל משואה שנדלקה, הם ניסו לאמן אותי באמונה שלמה. אחרי 12 ניסיונות הם נכשלו, הסכימו ביניהם שאני רכרוכי, והמליצו לי לאכול יותר ברזל על מנת להתחזק, ולנפנף יותר טוב.
ואז מתחיל ההיי-לייט של המופע האמנותי, הברודוויי של הר הרצל. אני מתבאס בשביל רבין, הרצל, בגין וכל השאר ששוכנים דרך קבע בהר, שנאלצים לשמוע יחד איתנו את המופע הראוותני, במסגרתו חבורת ילדים שנראו כאילו נשלפו מספר האימה "ילדי התירס" של סטיבן קינג, שרים את את "חייך וחיי" יחד עם חיילי צה"ל מזמרים וצמד זמרי אופרה. ילדי התירס והחיילים לא מסתפקים בזה, וממשיכים לשיר, "באתי לכאן כדי לנצח. לא באתי בשביל להפסיד" של משפחת תאקט – מילים שנדמה שנשלפו ממשנתה של מירי רגב, המנהלת האמנותית של הטקס. ואם כבר גלשו למחוזות היפ-הופ, למה לא להמשיך: על הבמה מופיעם מיד אחרי אורי אלמו ואילק סהלו, חברי הרכב ההיפ-הופ "קפה שחור חזק" עם השיר "יהיה בסדר", מלווים בעוד רקדנים, המון קונפטי, כשברקע זיקוקים מפעימים.
אבל שום דבר לא מכין אותי לסיסמה "עם אחד – מדינה אחת" שהופיעה על הבמה באמצעות הכוריאוגרפיה המוזרה ששייכת רק לעם הזה, שמשתמש בצבא כבידור והרכבת פאזל, כאשר חיילים עם דגלים יוצרים צורות כגון מגן דוד, גילה של המדינה, מנורה. לפני שאני מספיק להתאפס, אנחנו נדרשים לעמוד לשירת התקווה, שמיד אחר כך זולגת למסיבת ריקודים סוערת שגם אני מצטרף אליה על מנת לחפות על כישורי הנפנוף הבזיוניים שלי. יחד עם המשטרה הצבאית, חיילים מצטיינים, רקדניות בנות 12, וכל מיני קהלים, אני מפזז לשירי ארץ ישראל היפה.
ביציאה מהטקס אני מדבר עם מנחם, חייל מצטיין, שמספר לי שהערב הזה ריגש אותו הרבה יותר מטקס סיום הלימודים וטקס סיום קורס טירונות גם יחד. "חיכיתי כל כך הרבה זמן לרגע השיא הזה בחיי," הוא מספר לי בהתרגשות, ומוסיף שכל מה שבא לו זה פשוט לחגוג. אני מציע לו להמשיך לחגיגות בירושלים, אבל הוא מעדיף לחזור לאשדוד.
במרכז העיר, מבול של אנשים נע ונד בין הפטישים, גדולים יותר מבני אדם. השנה אני רואה גם פגיונות, נונצ'קות, וגרזנים, כמחווה לאמצעי הלחימה והניטרול של מיטב בני ישראל. אני נזכר איך בילדותי, לצד הפטיש היו סתם בלונים, אבל בעידן של עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ונפתלי "אמץ חלל" בנט, אף פעם לא מוקדם מדי להשכים להרוג. לבסוף אני מתייאש, חוטף מנת שווארמה ומספיק לעלות על האוטובוס האחרון שיוצא לתל אביב.
