"אני תמיד אומר תודה על שאני נמצא בישראל, כי בדארפור כבר לא הייתי בין החיים. במתקן חולות הרבה יותר טוב מאשר בכלא הסודאני, אבל זה לא מצדיק את מדיניות ההגירה של ישראל. כתבתי ודיברתי הרבה על הבקשה שלי לקבלת מקלט מדיני. כמה היה קשה להגיש את הבקשה וכמה קשים השלבים לאישורה.
"לפני חמש שנים ביקשתי לראשונה מקלט מדיני. הייתי בבתי משפט, לראשונה בחיי קיבלתי הזדמנויות לדבר ישירות לשופטים – שתי הזדמנויות – לא יכולתי לעשות זאת בארצי. זה הגדיל את האמון שלי במערכת המשפט הישראלית.
"אמרתי לשופטים: 'אני עומד לפניכם מסיבה אחת פשוטה: אמונה במערכת המשפט הישראלית. כלאו אותי משתי סיבות: לאמלל אותי ולהרתיע אחרים מלבוא'.
"הפניתי לשופטים שאלה: 'האם זה הוגן לכלוא אדם חף מפשע רק מכיוון שמישהו חושב שאם הוא חופשי, אחרים יבואו בעקבותיו?' עשיתי ככל יכולתי, שיתפתי פעולה עם כל הרשויות הרלוונטיות. זומנתי לחולות והגעתי בעצמי. לא ביליתי לילה אחד מחוץ לחולות ללא אישור, כי אני משתף פעולה עם הרשויות ומכבד את המדיניות גם אם איני מסכים אתה. אם יאמרו לי, אין לך מקום בארצנו חוץ מאשר בגיהנום, לא תהיה לי ברירה אלא ללכת לגיהנום. זהו בדיוק מצבנו כמבקשי מקלט מדיני".
מוטסים עלי, מבקש מקלט מדארפור.
גינת לוינסקי בדרום תל אביב. צילומים: יואל הרצברג
***
בימים אלה מונחת על שולחנו של שר הפנים החדש, סילבן שלום, בקשתו של מוטסים עלי (28) לקבל מקלט מדיני. הבקשה הגיעה אליו לאחר יותר משש שנים של סחבת משפטית ואין-ספור הליכים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. שר הפנים נדרש להחליט אם להכיר בעלי כפליט שזכאי למקלט מדיני או לאו. ב-13 ביולי יתכנס בית המשפט העליון לדון בפעם השלישית בעתירתו של עלי, מספר ערעורים חסר תקדים לעליון. המדינה נדרשת לתת את תשובתה לבית המשפט כבר מחר.
עלי, שכותב כאן טור קבוע מחולות, הגיע לישראל מדארפור במאי 2009. עם הגעתו לארץ נכלא לתקופה של ארבעה חודשים וחצי בכלא סהרונים. עלי נכלא כך סתם, ללא סיבה וללא הסבר. הוא שוחרר בתנאים מגבילים וניסה להגיש בקשה למקלט מדיני. המדינה סירבה לאפשר לו להגיש את הבקשה ומשרד הפנים קבע לו תור לניסיון נוסף שנה מאוחר יותר. כשתור זה הגיע, דחתה אותו בעוד שנה.
בעקבות העברת התיקון מספר 3 לחוק מניעת ההסתננות, בסוף 2012, הצליח עלי להגיש בקשת מקלט על פי הנהלים של משרד הפנים. לדברי פרקליטו, אסף וייצן, אנשי משרד הפנים לא עשו דבר עם הבקשה. בינואר 2014 קיבל עלי זימון למתקן חולות, בלי שרואיין התבקש להציג מסמכים או עודכן אשר למצב הבקשה. הדרישה להתייצבות לוותה באיום בכליאה מחודשת בכלא סהרונים, ללא שימוע או הנמקה, מכוח חוק שכמה חודשים מאוחר יותר בית המשפט העליון הכריז עליו כלא חוקתי.
התחנה המרכזית החדשה בתל אביב
וייצן מספר שעתר עם שורה של ארגונים נגד ההוראה הקשה שניתנה לעלי בשני מישורים. במישור הראשון, כללי המשפט המנהלי בישראל קובעים שאין לשלוח אדם למתקן כליאה דוגמת מתקן חולות בלי שימוע ומתן החלטה מנומקת. במישור השני, נסיבותיו האישיות נבדקו על ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), שערכה לו הליך בדיקה מלא ומצאה שהוא עומד בתנאים להגדרה כפליט. אלא שמדינת ישראל, החתומה על אמנה בדבר מעמדם של הפליטים, לא חוקקה מעולם חוקים שמסדירים את נושא מבקשי המקלט. ב-2008 אף הפסיקה את תיווך נציבות האו"ם לפליטים. כשהגישו למשרד הפנים את ההמלצה להכיר בעלי כפליט, טענו אנשי המשרד שאין מושג כזה.
עם קבלת הזימון לחולות הגיש עלי באמצעות פרקליטו צו ביניים לבית המשפט העליון. זה נדחה על ידי השופט רובינשטיין. בדיון נוסף בהרכב מורחב קבע השופט גרוניס שעלי זכאי לשימוע. ואולם, שימוע זה לא נערך מיד. הוא התייצב במתקן חולות ב-5 במאי 2014, מאז הוא שם, כבר שנה וחודשיים.
***
החוק למניעת הסתננות1 חוקק באוגוסט 1954, לשם התמודדות עם הסתננות של פלסטינים לישראל. הוא נועד לתת מענה לכניסתם המחודשת של פלסטינים שגורשו במלחמת השחרור ושל גורמים חבלניים, הפדאיון.
החוק גם הסמיך את שר הביטחון להקים בתי דין מיוחדים להסתננות, עקב הנסיבות הפוליטיות והביטחוניות שהביאו לחקיקתו.
בשנת 2012, במטרה להתמודד עם כניסתם של מבקשי מקלט אפריקאים מסיני לישראל, החייתה הממשלה את החוק הארכאי שכמעט ולא נעשה בו שימוש והכניסה בו תיקונים, כדי שיתאים לצורכי השעה. על פי תיקון מספר 3 לחוק, מסתנן הוא "מי שאינו תושב כמשמעותו בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, שנכנס לישראל שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים לפי סעיף 7 לחוק הכניסה לישראל".
***
בתיקון לחוק למניעת הסתננות החילה המדינה חוק שמטרתו היתה להגן על ביטחון המדינה מגורמים חבלניים, על ציבור שלם של מבקשי מקלט. אמנם מערכת המשפט שטיפלה בהם היא המערכת האזרחית ולא הצבאית, אך עצם החלת החוק עליהם עושה להם קרימינליזציה והיחס אליהם הוא כאל פושעים, כך לטענת יגאל שתיים, פעיל למען הפליטים, ממקימי "מרק לוינסקי".
"יש כאן משחק כפול וצבוע של המדינה", אומר שתיים, "אחרת אי אפשר להסביר איך לכל פליט יש ניירות עם חותמת מדינת ישראל, אישור שהייה זמנית שזה סוג של ויזה. השקר שמוכרים לציבור בוטה. מצד אחד כשמישהו מגיע לגבול, מעוכב לכמה ימים או שבועות, מקבל טיפול רפואי, מקבל ניירות, עם דמותו וטביעות אצבעות ונותנים לו כרטיס – הוא חוקי. מצד שני לקחו חוק משנות החמישים שחוקק נגד פדאיון, חוק המסתננים, הלבישו אותו עליהם והעם אוכל את הלוקש הזה.
רחוב נווה שאנן בתל אביב
"אז נכון, מטרטרים אותם כל שלושה חודשים בשביל לחדש ניירת, אבל לי זה נשמע כמו 'וולקאם טו יזראל'. כי או שאנחנו צבא אימתני שיכול לעצור צבאות ענקיים או צבא קטן שלא יכול לעצור פליט צמא, אבל אי אפשר לשחק משחק כפול – לאפשר להם להיכנס, לספק להם תעודות ואז להתייחס אליהם כמו אל פושעים ולמכור את השקר הזה לאזרחים. המדינה החליטה להעניק להם הגנה קבוצתית".
***
כאמור, ב-5 במאי 2014 עבר עלי לחולות ומאז הוא שם, שנה וחודשיים. אם נוסיף לזה את ארבעה וחצי החודשים שהיה בסהרונים מדובר במעל לשנה וחצי של כליאה ללא עבירה פלילית. בעקבות העתירה הורה בית המשפט העליון לקיים לו שימוע וההחלטה היתה שיישאר בחולות. "פניתי לעליון וביקשתי לשחרר אותו", אומר פרקליטו וייצן.
"ואז אומר העליון – יש החלטה חדשה תחזרו למחוזי. חוזרים למחוזי, אבל אותה החלטה נשארה בתוקף. עוד פעם אנחנו מגישים ערעור לעליון. זה כבר ערעור שני, אבל מודיעים לנו שוב שהמדינה קיבלה החלטה חדשה בתיק, כי בינתיים בוטל החוק והתקבלה ההחלטה על פי החוק החדש. ומה אומרת ההחלטה? שיישאר בחולות, פעם שלישית שמקבלים את אותה החלטה. הגענו לדיון בבית המשפט העליון, אומרים יש החלטה חדשה, לכו שוב למחוזי.
"אני אומר, אם אתם חושבים שהוא צריך להישאר בחולות, תנו פסק דין שיישאר בחולות. אם לא, תנו פסק דין שישחררו אותו. אתם העליון, שלושה שופטים, יש לכם סמכות וגם חובה. מה אתם שולחים אותנו שוב ושוב למחוזי שדוחה אותנו.
גינת לוינסקי בדרום תל אביב
"עוד פעם מגיעים למחוזי. הפעם שופט אחר נותן פסק דין מגומגם, שהוא מקבל את העתירה באופן חלקי, והמדינה צריכה לעשות כל מאמץ לתת החלטה לבקשת המקלט עד אמצע מאי. ואם לא, לבדוק אפשרות לשחרר אותו עד אמצע יוני, בלי שום אמירה ברורה על חובה. כבר יולי עכשיו, המדינה לא החליטה עד כה שום דבר, אלא רק להמשיך ולבחון. הגשתי ערעור שלישי לעליון, ואין דבר כזה – שלושה ערעורים. אפשר לערער פעם אחת בלבד, אלא אם כן העליון מסרב להחליט ואז הכל נפתח מחדש. זה חסר תקדים. וכל זה בתוך שנה.
"הערעור נקבע לדיון ל-13 ביולי. היום קיבלנו הודעה שהתיק הועבר למשרד הפנים לסילבן שלום, למתן החלטה לבקשת המקלט. אחרי שכל הגורמים המקצועיים המליצו, בעקבות הריאיון שנעשה לפני למעלה משנה. אני מניח שהם רוצים לקבל החלטה לכאן או לכאן לפני הדיון בעליון".
***
לדברי שתיים, "כל הטרטורים הבירוקרטיים האלה זה חלק מההתעללות וההתנכלות של החברה הישראלית כלפי זרים. רואים את זה גם באווירה ציבורית וגם ברמה השלטונית. לא מגנים עליהם מהתעללות – לא מאמירות קשות כמו שהם 'סרטן' – מישהו בכלל חקר את ההתבטאות הזאת של מירי רגב? לא מהתעללות בירוקרטית, לא מהתנכלות של אזרחים. הפכנו לעם מתעלל. תראה איזה מסלול ייסורים צריכים הפלסטינים לעבור במחסומים. לא זר לנו להתעלל באנשים מבחינה בירוקרטית.
"מהמדיניות הזאת המדינה מפסידה", מוסיף שתיים. "המדינה אולי מרוויחה יציבות שלטונית, אבל מפסידה כסף. מעבר לעלות של מתקני הכליאה, שנמצאים בהם פחות מ-3 אחוזים ממבקשי המקלט, הפליטים מרוויחים כסף 'שחור' שאינו ממוסה, כל עניין בתי החולים שמטפלים בפליטים נטולי אמצעי תשלום. כל כך קל להסדיר את זה. ברגע שמישהו חוקי ויש לו תלוש, יש שם סעיף ביטוח לאומי ויש כיסוי לאשפוז.
חלון ראווה בדרום תל אביב
"כל הכוח העובד הזה, עשרות אלפי אנשים, היה יכול להיות מוסדר. כרגע אין ממי לגבות אחרי אשפוז. אז המדינה משלמת לבתי החולים, במקום שזה יבוא מכיסם של הפליטים. היום לוקחים פרטים של המאושפז, אבל אין לו כסף. לפעמים מנסים להפיל את התשלום על המלווים. כל זה כי המדינה לא מוכנה להתחייב למדיניות, לא של קליטה ולא של אי קבלה וגירוש.
"המדינה יודעת שזאת המציאות, הרי נתנו להם הגנה קבוצתית. כדי שהיא תתרחש. שמת לב באיזו מהירות העבירו כסף לגנים? כי ברגע שילדים מתים, זה סף שלא נסבל. זה קרה די מהר ושיגע את הפעילים מדרום העיר. הם לא הבינו שמה שקורה פה זה שמדינת ישראל דואגת להישרדות למי שקיבל הגנה קבוצתית מהמדינה. והמדינה לא יכולה להרשות לעצמה שימותו אצלה ילדים, אלא אם כן זה בעזה ושם לא אכפת לה שהם ייערמו בערימות גבוהות".
***
"מחר הם צריכים לתת תשובה לעליון", אומר וייצן. "לפני למעלה משנה הם התחייבו לבית המשפט שייתנו קדימות לבקשת המקלט של עלי. אין להקל בזה ראש. הם שיקרו לבית המשפט – לא קדימות ולא נעליים, עד לפני שבוע בכלל לא היתה עמדה לגבי מבקשי מקלט מדארפור. אף אחד לא הוכר כפליט. לא נעים שהשקר הזה ייחשף בצורה גסה וברורה בפני השופטים. לכן אנחנו מחכים להחלטה של סילבן שלום אם עלי מוכר כפליט. ברור לכולם שהוא ראוי להכרה.
"הכלל הוא שכל בקשה נבדקת על פי העובדות הספציפיות שלה ולכן אין בהכרה בו תקדים משפטי.
"זה כן אומר שממשלת ישראל מבינה סוף סוף שיש לה חובה גם כלפי אנשים מדארפור. חובתה לבחון את בקשות המקלט שלהם ואם הנסיבות האישיות מצדיקות מעמד פליט, צריך להכיר בו כפליט. זה גם צובע באור עגום את העובדה שרוב המוחזקים בחולות הם מדארפור, על פי החלטה פתוחה שאין בה החלטה סופית המון זמן".
שתיים רואה את הדברים באור מעט שונה: "הבקשה שמונחת עכשיו היא ייצוגית-מוסרית, גם אם היא לא ייצוגית מבחינה משפטית. המדינה לא נותנת תשובה כי זה כמו זכות השתיקה. אתה רואה את ההתפתלויות של המדינה, מעבר לזה שהחוק הזה נפסל פעמיים, ואתה קורא את הנימוקים בהחלטות בג"ץ ואומר, זה היה צריך להיות הקול שלנו. הפרקליטות מהתלת בבית משפט בדחיות, סיפורים, חצאי אמיתות ושקרים, העיקר לבזבז זמן. כל זה מונע מפוליטיקה פנימית קטנה ואינטרסים אסטרטגיים מוסווים.
"השכונות לא מעניינות אף אחד. המדינה יודעת טוב מאוד מה היא עושה – עסקים עם דיקטטורים באפריקה. יש לנו בסיסים על הסואץ, סודן מחולקת לשני חלקים, אירן בחלק אחד ואנחנו בשני. אז לא טובת הפליטים ולא טובת השכונות עומדות לנגד עיני השלטון. הכל אינטרסים צבאיים וכלכליים.
"אם יגרשו את עלי זאת טעות. אתה משחק שחמט? זה שח. יש איום רציני על המלך. כל תשובה לא טובה. אם יחליטו לגרש אותו, צריך לגרש את כולם. אם יתנו לו מעמד פליט, כל התמיכה של הציבור בממשל תקרוס וזה יגרור אי יציבות שלטונית. המדינה כבר הפסידה. אנשי השכונות הפסידו מזמן. החלום שיבואו אוטובוסים ויעמיסו את כולם ויעיפו אותם החוצה – אני לא רוצה להגיד מה זה מזכיר וזה לא ריאלי. אבל אף אחד לא אומר להם את זה, לא לאנשי השכונות ולא לפליטים. ממשיכים לא להחליט על הגב שלהם, כי זאת המומחיות של ממשלת ישראל, לא להתחייב לכלום".
***
"אני אומר לשופטים: אם אתם חכמים, אתם יודעים שישראל צריכה אנשים כמוני. כמו שאתם צריכים את רמזי עבדול ג'אבר, אתלט דארפורי שקיבל אזרחות ישראלית וייצג את המדינה באליפות אירופה בריצה. תודה לכם, הישראלים, על שנתתם לו הזדמנות.
"ללא קשר למעמדם כפליטים, מהגרי עבודה או מסתננים הם בני אנוש. כפי שאמר נלסון מנדלה: 'מי ששולל זכויות אדם מאנשים, קורא תגר על עצם האנושיות שלהם'".
"לסיום, אני עדיין מחכה לתשובה לבקשתי לקבלת מקלט מדיני. לא אכפת לי שתדחו אותה, אבל אני זקוק לתשובה. נקודה".
מוטסים עלי
***
עדכון: 6 ביולי 2015
בעקבות הערעור שהגיש מוטסים עלי, מיוצג על ידי עורכי הדין אסף וייצן ורחל פרידמן מהמוקד לפליטים ולמהגרים, הורה היועץ המשפטי לממשלה לשחררו מחולות, אחרי שנה וחודשיים של כליאה. ההחלטה נמסרה על ידי נציגי משרד הפנים בדיון בעניינו בבית המשפט העליון. נציגי משרד הפנים אמנם ביקשו לדחות את הערעור ואת מרבית טענותיו של עלי, והמקרה לא הגיע אל שר הפנים, כך שלא ניתנה החלטה רחבה יותר בעניינו. עם זאת, זוהי הפעם הראשונה שהיועץ מתערב ומשחרר אדם מחולות בשל התארכות הטיפול בבקשת המקלט שלו והעדר תשובה רשמית.
עורכי הדין וייצן ופרידמן מסרו: "תקופה ממושכת של שלילת חירות מסתיימת היום עבור מוטסים, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה התערב והורה על שחרורו. רבים אחרים שמצבם דומה לשלו ממשיכים להיות מוחזקים במתקני שירות בתי הסוהר בזמן שבקשות המקלט שלהם ממתינות במשרדי רשות האוכלוסין. היום נשמח. מחר נמשיך להיאבק על סגירת מתקן "חולות" ומציאת פתרונות חוקיים והוגנים למבקשי המקלט בקרבנו. חולות אינו פתרון. שבירת רוחם של פליטים אינה חוקית."
עם שחרורו כתב עלי בעמוד הפייסבוק שלו: "גמרתי עם חולות. אני רוצה להודות לכל מי שתמך בי בדרך. למדינת ישראל, למרות כל מה שעברתי, לאקטיביסטים, לחברים, לכולם. זוהי רק תחילת הניצחון הגדול – כשכל חברי מחולות יהיה בחוץ, בקרוב. אכתוב יותר בהמשך השבוע, אבל הייתי חייב לעדכן. הדבר הראשון שהייתי רוצה לעשות עכשיו זה להתקשר לאמא שלי".
