المواصلات العامة: ساحة عنف مركزيّة/ ليزا روزوفسكي
תחבורה ציבורית – מקום המפגש האולטימטיבי של הרב-תרבותיות והרב-לאומיות בישראל – הפכה בשבועות האחרונים למוקד של מתח לאומני. בחודש האחרון, מאז שנמצאו גופות שלושת הנערים מהגדה שנחטפו ונרצחו, וביתר שאת – מאז תחילת מבצע "צוק איתן", לפחות עשרה נהגי אגד ערבים הותקפו בירושלים בנסיבות שונות – תוך כדי נסיעה ובהפסקות, במסגרת הפגנות אלימות, וסתם כך. התקיפות ארעו בשכונות שונות של העיר – מגילה ועד רמות. מקרים אחדים פורסמו בתקשורת בעברית, אחרים הגיעו רק לתקשורת המקומית בערבית. עומר דיוואני, בן 26, מראס אל עמוד עובד באגד כבר שלוש שנים. הוא היה אחד המותקפים הראשונים בסבב האלימות הגזענית הנוכחי.
לא ידעתי מה קורה
דיוואני הותקף ב-8 ביולי, ב-23:55 בלילה, ברחוב בר כוכבא, במסוף של גבעת שפירא שבאזור הגבעה הצרפתית. "הייתי בהפסקה. באו אלי ארבעה בחורים, דפקו על הדלת של האוטובוס, לא פתחתי. אבל יש כפתור שמאפשר לפתוח את הדלת גם מבחוץ. הם פתחו את הדלת. נכנס הבחור הראשון. שאל אותי אם יש לי סיגריה. בעברית. עניתי לו בעברית שאני לא מעשן. הוא הבין שאני ערבי הסתכל על החברים שלו ואמר: 'תעלו, חבר'ה'. אחר כך התחילו לתת לי מכות.
"הם היו מתנחלים, אני יודע שהם היו מתנחלים, עם כיפות על הראש וציצית. בסביבות שנות ה-20, כמוני", הוא מספר. "אבל הם היו ארבעה. קיבלתי מכות. אחרי כמה דקות נפלתי על הרצפה וקיבלתי מכה בראש. לא ידעתי מה קורה. לאחד מהם היתה סכין. קמתי אחרי דקה-דקה וחצי וראיתי שהם ברחו. התקשרתי לחבר שלי, הוא בא מהר. התקשרתי למשטרה, לאגד ולמגן דוד אדום".
דיוואני מספר שהגיש תלונה במשטרה והשוטרים המליצו לו להתקשר כל כמה ימים, לבדוק אם התוקפים נתפסו. בימים האחרונים הוא לא התקשר, אבל הוא מניח שאם היו תופסים את התוקפים, היו מיידעים אותו. מאז התקיפה הוא נמצא בחופשת מחלה, סובל מכאבים בצוואר ועובר בדיקות רפואיות – כולל סי-טי ואם-אר-איי. הוא מתכוון להאריך את חופשת המחלה שלו ואומר שהוא פוחד לחזור לעבודה. גם נהגים אחרים, שחלקם לא רוצים להיחשף מחשש ל"בעיות בעבודה", מספרים על החשש לחזור לנהוג בעקבות האלימות שחוו.
עו"ד אוסאמה איברהים שמייצג כמה מהנהגים טוען שחברת אגד לא עשתה מספיק לא כדי למנוע את התקיפות ולא כדי לשקם את הנהגים שנפגעו. לדבריו, לפחות אחד מהנהגים שחוו תקיפה הגיש לאחרונה את התפטרותו מהחברה – על רקע פחד מהישנות האלימות. "החברה לא היתה מספיק ערוכה לתקריות האלה. הנהגים נשלחו למקומות שהיו בהם מהומות. הם היו יכולים להחליף את מסלולי האוטובוסים, להיות בקשר עם המשטרה מבעוד מועד כדי להתארגן. לאזורים המועדים לפורענות היו יכולים לשלוח נהגים יהודים, שכלפיהם האלימות לא היתה מתפרצת, מטבע הדברים", אומר איברהים. בנוסף, לדעתו, אגד היתה צריכה להעמיד לרשות הנהגים שחוו טראומה ייעוץ פסיכולוגי. "ניתן היה לעזור להם להתמודד, לנסות להחזיר אותם לשגרה כמה שיותר מהר. כך החברה היתה יכולה גם למנוע מצבים שאנשים עוזבים את העבודה מתוך חשש. אם הנהג היה רואה שהמעביד שלו תומך בו, עומד לצדו, אני מאמין שהתגובה שלו היתה אחרת והוא לא היה מרים ידיים ועוזב".
לדברי כמה מהנהגים, אגד עומדת בקשר עם המשטרה וזו אמורה להציב שוטרים סמויים באוטובוסים. חלק מהנהגים שותפים לתחושות שהחברה אינה תומכת בהם ואף טוענים במרומז שהיא מעוניינת לטאטא את תופעת תקיפות הנהגים מתחת לשטיח. אחרים דווקא משבחים את החברה על ההבנה שהיא מגלה כלפי מצבם הנפשי ועל כך שאגד מאפשרת להם "לחזור לעבודה כשירגישו בנוח".
מאגד נמסר כי "אכן אירעו לאחרונה מספר מעשי אלימות כלפי נהגים ממוצא אתני אחר וכן כלפי אוטובוסים של 'אגד' בירושלים. כמו כן ארעו לאחרונה גם תקיפות של אוטובוסים בירושלים על ידי פורעים על רקע לאומני מובהק. משטרת מחוז ירושלים מטפלת בכל ארוע מדווח באופן נחוש ובלתי מתפשר, ומעבר לכך איני מוצא כל טעם להרחיב את היריעה בנושא".
ממשטרת ירושלים נמסר כי "המקרים מוכרים לנו. ובהחלט ניתן לציין שמבצעים פעילות גלויה וסמויה בנושא הזה, כדי לאתר את התוקפים. טרם ניתן לדבר על תוצאות הפעילות הזאת".
נהג אוטובוס בירושלים הותקף כי הוא ערבי http://t.co/fRhuRTRZKl
— Kifaya כיפאיה كفاية (@KifayaIL) August 1, 2014
דיווח על המקרה באתר כיפאיה. נמשיך לעדכן ולעקוב בעמוד המרכזי של שיתוף הפעולה בין כיפאיה ל"מקום".
מה פתאום תחנה בעיר ערבית
נראה שאגד אינה מגלה גמישות-יתר בכל הנוגע למסלולי הנסיעות ואיוש הקווים בירושלים. מעדויות של נוסעים ומפרסומים בתקשורת עולה שמדיניות החברה בנוגע לנצרת הפוכה לגמרי: כפי שפורסם בהארץ, ביום חמישי, 24 ביולי, נהגי שני הקווים שמגיעים לנצרת מתל אביב ומירושלים החליטו לשנות את מסלולם – פשוט לדלג על העיר – לעשות סיבוב ולהמשיך לנצרת עילית. פוסט פייסבוק של ג'מיל חדד, תל-אביבי בן 25, שנוסע בכל שבוע בקו 826 לבקר את הוריו בנצרת ולא הצליח להגיע ליעדו, הוא שהצית את העניין התקשורתי מצד אחד והביא לגל של תגובות נאצה מצד שני. בסופו של דבר חדד החליט למחוק את הפוסט בעברית ולהשאיר רק את הגרסה האנגלית של הטקסט.
עתה הוא מנסה לקבל תשובות ממשרד התחבורה ומאגד, אך ללא הועיל. לדברי חדד, גם לאחר פרסום המקרה קו 826 מתל אביב נכנס לנצרת רק לסרוגין. אגב, 826 הוא הקו היחיד שמגיע מתל אביב לפאתי נצרת. קו 823, שנכנס לתוך העיר, בוטל לפני כמה חודשים, בזמן שתושבי נצרת היו עסוקים בשערוריית הבחירות לראשות העיר. ביטול הקו לעיר הערבית הגדולה בישראל עבר בשקט.
האלימות שחדד חטף ברשת היא המשך האלימות שהופנתה נגדו באוטובוס, כאשר הוא שאל את הנהג מדוע החליט לפסוח על נצרת: אשה אחת, למשל, העיפה לו את הטלפון מהיד כשהוא ניסה לצלם את הנהג שסרב לנסוע לנצרת.
וגם מחסור באלימות מילולית אין. שכן אוטובוס הוא בעצם רשת חברתית מהסוג הישן. "כשבאוטובוס פתאום יש אזעקה או כששומעים בחדשות על הרוגים, כולם מתחילים לקלל ולהשמיץ", הוא מספר. "הם לא מקללים אותי אישית, לא כתוב לי על המצח שאני ערבי. אבל הקללות האלה כוללות גם אותי. ואנשים לא יתחילו באמצע האזעקה לדבר בטאקט ולבדוק אם יש לידם מישהו שזה עלול לפגוע בו, להיפך. זה פוגע בי. אני פשוט בן אדם כזה שסופג יותר ופחות תוקף בחזרה. אני לא מאמין בלתקוף בחזרה. לא מבין איך זה יכול לשפר את מצב. רק הופך אותו ליותר גרוע".
כשהוא נשאל מה קורה כשהוא מדבר בטלפון בערבית בעת נסיעה הוא מספר על מקרה ש"מישהי פשוט ביקשה ממני לנתק את השיחה. אמרתי לה שזאת תחבורה ציבורית ושזכותי לדבר בטלפון. אם זה מפריע לה, היא יכולה לעבור פשוט למושב אחר. היה לי גם מקרה ברכבת שמישהי פשוט קמה והלכה. דיברתי ערבית עם אמא שלי והיא פשוט קמה. היא לא אמרה כלום, אבל היא קמה. וזה בפני עצמו כבר לנקוט עמדה".
הקרונות התרוקנו
חוסם עבד, תושב שכונת שועפט בירושלים המזרחית, מספר שמאז רצח הילד מוחמד אבו חדיר הרוב המוחלט של תושבי השכונה אינו משתמש ברכבת הקלה. הוא מספר על פחד וחשד הדדי בין נוסעי הרכבת הפלסטינים והיהודים בשבועות שמאז שתי החטיפות והרציחות ותחילת המלחמה.
פסי הרכבת הקלה היו לעורק הראשון שחיבר בין מערב ירושלים למזרחה – במובן החברתי ולא הגיאוגרפי. אחרי שנים של חיים מקבילים אך נפרדים כמעט לחלוטין ולאחר תקופת פיגועי ההתאבדות באוטובוסים בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, יהודים ירושלמים פתאום החלו לפגוש פלסטינים ירושלמים בהמוניהם – מכל יום, ברכבת.
לדברי עבד, חלק מתושבי השכונות הצפון-מזרחיות של ירושלים קושרים כעת את רצח אבו חדיר דווקא לדו-קיום שנוצר ברכבת הקלה. "מקודם מתנחלים היו חוששים להיכנס לשועפט. מאז שיש את הרכבת הקלה, הם התרגלו להיכנס לכאן", הוא אומר.
הרכבת אמנם חזרה לתפקוד מלא בשכונות המזרחיות, אבל תחנות הרכבת שנשרפו במהומות שפרצו בעקבות הרצח טרם תוקנו. תושבים עולים לרכבת – ובכלל מגיעים למערב העיר – רק במקרה של צורך דחוף, מספר עבד. הקניות במערב העיר פסקו כמעט לחלוטין, לדבריו. מאז תחילת מבצע "צוק איתן" פלסטינים ממזרח ירושלים מחרימים מוצרים ישראליים – כדי לא לממן ולו בעקיפין את הלחימה בעזה. כך הרכבת הקלה נותרה ריקה מערבים – בטרם הספיקה להפוך לסמל של העיר שחוברה לה יחדיו.
תחנת הרכבת הקלה עולה בלהבות. צילום: חוסם עבד
זה לא פחד, זאת בושה
גם ביפו נסיעה בתחבורה ציבורית נהפכה למוקד של מתח. ג'מילה נסאר, אם לשלושה בת 52 מיפו, מספרת שבשבועות האחרונים היא נמנעת מלבקר אצל הרופאה שלה במרפאה בבת ים ומלקחת את המרשם שהיא זקוקה לו. הסיבה – חשש לעלות לאוטובוס. בעצם, היא מתעקשת, לא מדובר בפחד.
"אנחנו נמצאות במצב לא נעים – שמתחילים לקלל אותנו, להציק לנו, להוריד לנו את המטפחת מעל הראש. זה לא נעים. אנחנו לא מפחדות מאף אחד. זה לא פחד, זאת בושה. אנחנו נשים. אנחנו שומרות על עצמנו, שומרות על הדת. חשוב לנו לשמור על הכבוד שלנו. והם יודעים את זה ומשתמשים בזה: הם יודעים שאם מורידים לנו את המטפחת אז אנחנו כבר כאילו לא יכולות להגן על עצמנו".
בשבועות האחרונים נסאר הולכת לכל מקום רק ברגל ומהססת לשלוח את הילדים למקומות בילוי – במיוחד לאחר שבאתר "יפו 48" בערבית פורסמה "אזהרת מסע" לקניון עזריאלי בתל אביב ול"סינמה סיטי" בראשון לציון.
יהודית אילני, פעילה חברתית מיפו, מספרת על עוד כמה נשים שהותקפו לאחרונה בתחבורה הציבורית ומדגישה שנשים ערביות רבות בעיר נמנעות לאחרונה מנסיעה באוטובוס גם במקרה של צורך דחוף – למשל, ביקור אצל רופא או חתימה בלשכת התעסוקה. לדברי אילני, התוצאה הישירה של הפחד מהנסיעה בתחבורה ציבורית היא הדרה מהמרחב הציבורי ומניעת גישה לשירותים ציבוריים.
נסאר עצמה לא חוותה לאחרונה תקיפה, אבל מספרת שחברתה הוכתה, כאשר במהלך נסיעה באוטובוס נשמעה אזעקה והנהג עצר כדי לאפשר לנוסעים לרדת: "שני דתיים רדפו אחריה והרביצו לה. והנהג ראה את זה ולא אמר כלום. הוא צריך להעמיד אותם במקום שלא יגעו בה". לדברי ג'מילה, חברתה נאלצה להימלט מהמקום, בזמן אזעקה. מאז המקרה המעסיקים של חברתה מממנים לה מונית לעבודה וחזרה – כדי שלא תצטרך לנסוע באוטובוס.
• שמים את הגזענות על המפה: שיתוף פעולה בין "המקום" ל"כיפאיה"
*
בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית