עשרה ימים אחרי שהמונים צבאו על קירות הזכוכית של בית הקפה בדרישה למסור לידיהם שני לקוחות ערבים שישבו בו – סניף ארומה עפולה רגוע ונעים, כאילו דבר מכל זה לא קרה. בשדרה המטופחת המובילה אליו, זו שבה צעדו המפגינים נושאי שלטים וקוראים "מוות לערבים", נהנים עוברים ושבים מהפרחים וממזג האוויר הנעים. דלת הזכוכית, שננעלה בפני המפגינים ברגע של פחד אמיתי, פתוחה עכשיו לרווחה. הסניף הומה לקוחות, חילונים, חרדים (הוא כשר), נשים ערביות בכיסוי ראש עוברות לידו ללא חשש, והעובדים, ביניהם אלה שהגנו על הלקוחות בגופם, מעדיפים לא לדבר על מה שהיה.
"הם רצו שניתן להם אותם", אומרת בשקט אשה שהיתה במקום, ומבקשת לא להזדהות, "במשך 20 דקות הם לא הלכו. אני לא חושבת שהם רצו דם, אבל הם בטוח רצו להפחיד. היה צריך לנעול את הדלת ולהזעיק משטרה. לשני הבחורים אמרנו לעבור לשבת יותר בפנים, שלא יראו אותם. היתה חוויה מאוד מאוד לא נעימה".
ארומה מנסה להדחיק, אבל עפולה רחוקה מלהיות שקטה: אל האנטנות של מרבית המכוניות בשדרה וברחובות ליד קשורים סרטים אדום לזכרה של שלי דדון ז"ל, ושלט אחד דבוק לעמוד בין הפרחים מזכיר את מאורעות אותו הלילה, ואת מה שהוביל אליהם: "הדם של שלי זה הדם שלי", כתוב בו. הפחד שעלה אצל התושבים אחרי רצח דדון, הזעם כשנפוצה הטענה שזהו רצח על רקע לאומני, והרגשות שהדבר עורר – רחוקים מלהישכח. הורים בעפולה עדיין מוכנים להישבע שילדיהם בסכנה בכל עת, וכמות חסרת פרופורציות של דיווחי שווא על חטיפות ואיומים שבהם מעורבים ערבים מגיעה למוקד המשטרתי.
את 20 הדקות מליל שבת, 10 במאי, כולם מעדיפים לשכוח חוץ, מן הסתם, ממי שהצית את האש וליבה אותה עד שהביא את העיר לנקודת רתיחה. זה כנראה מהלך האירועים, כפי שניתן להציל מפי מי שהיו שם ומוכנים לדבר, אתמול פרסמנו כאן עדות של מי שהיה בזירת האירוע:
העצרת המרכזית לזכר שלי דדון, תושבת העיר בת ה-19 שנרצחה ב-1 במאי, פוזרה מוקדם מהצפוי, מבלי שכל הדוברים הספיקו לדבר, כי למארגנים נודע בשלב מוקדם ש"גורמים קיצוניים" הגיעו להשתף בה: ברוך מרזל מלווה בקבוצה מאנשיו, ואוטובוס שלם מההתנחלות יצהר. ראש העיר יצחק מירון בחר שלא להשתתף בעצרת, דבר שעורר זעם של התושבים, ונבע בדיעבד מהחשש מפני מה שקרה בסופו של דבר. משפחת דדון הוצאה משם ברכב מיד עם סיום הטקס. בין מארגני הארוע נמצאים מקורבים למשפחה ופעילים חברתיים מקומיים שהיו קשורים בין היתר לארגון המחאה בעפולה בקיץ של 2011, וכולם מדברים על הביטחון האישי שנפגע ועל הצורך בשינוי.
השולחן בו ישבו שני הגברים הערבים לפני שהועברו לשולחן פנימי יותר. למצולמים אין קשר לכתבה
"המסר של המשפחה היה להחמיר עם רוצחים ולהחזיר את הביטחון שנפגע", אומר אור דניאל, ממארגני העצרת ופעיל חברתי, "זה תמיד היה המסר שלה, ולא ראיתי שהיא שואלת אם זה לאומני או פלילי כי לא איכפת להם – זה אותו דבר. סיימנו את העצרת מוקדם כי ביקשנו מהגורמים הקיצוניים שהגיעו לא להגיע, אבל הם התעלמו ובאו. המשפחה מגנה אלימות כי אלימות לקחה את הבת שלהם. כל מה שקרה אחרי זה שייך למיעוט קיצוני".
יצחק מירון, ראש עיריית עפולה, יודע שהחלטתו לא להשתתף בעצרת עוררה ועודנה מעוררת ביקורת רבה בעיר, אבל הוא שלם עם ההחלטה. "בימים שקדמו לעצרת הזאת חשתי שהכיוון שהיא הולכת להתנהל בו הוא כיוון גזעני", הוא אומר, "לכל הפחות, שכל מיני גורמים גזעניים יתפסו עליה טרמפ. יום לפני הגיע אלי מידע על התפרעויות והשלכת אבנים על כלי רכב שהסתובבו בעיר, ובשבת קיבלתי טלפון ממפקד תחנת המשטרה שביקש ממני לפנות לציבור ולמשפחה ולהרגיע, כי מקבלים מידע שהולכת להיות התלהמות והתפרעויות מצד מי שאנחנו מכנים 'המרזלים', אנשים שהגיעו מחוץ לעיר, אנחנו לא מכירים כאלה שיש לנו בעפולה. חשבתי שהנוכחות שלי שם תוכל לתת איזו לגיטימציה למסר כזה שייצא משם, ולי חשוב שהמסר יהיה שעפולה מנהלת ומקיימת דו קיום חיובי וקונסטרוקטיבי בין יהודים לערבים. בגלל זה החלטתי לא להשתתף".
בדיעבד, לא היה מקום להשתתף ולהרגיע את הרוחות, להעביר מסר הפוך ממי שהלהיט שם את היצרים?
"אני לא אוהב לענות על שאלות היפותטיות. אני רוצה להזכיר רק שני דברים: הרצח לא קרה בעפולה, מה שאומר שבעפולה לא קרה שום דבר שמצדיק התלהטות או תחושה של חוסר ביטחון אישי או זעקה עמוקה של הציבור שבדם לבו מבקש לשמור על ילדיו. והשני, שהרקע לרצח לגמרי לא ברור עד היום, ואנשים שוכחים את זה. אם ההחלטה שלי היתה נכונה – הציבור וההיסטוריה ישפטו".
בינתיים חברו אנשי מרזל ויצהר אל גורמים מקומיים, בשמם דיבר בעצרת הרב שלמה סגל, שאמנם לא קרא לאלימות אבל הלהיט את הרוחות. התחילה תנועה מכיוון כיכר העצמאות, דרך הרחובות המובילים, אל רחוב חנקין והשדרה שבה נמצא סניף ארומה. במגרש החניה שליד השדרה הותקף אדם שניסה לצלם את מה שהתרחש בסניף, נאלץ למחוק את התמונות ויצא משם בהגנה של שוטרי מג"ב.
השדרה ממנה הגיעו המפגינים אל הסניף
שני גברים ערבים, לקוחות קבועים של הסניף, ישבו בשולחן זוגי ליד דלת הזכוכית שמול הדלפק. המפגינים, שכבר ידעו על הימצאם, דפקו על קירות הזכוכית ודרשו לתת להם להיכנס, או להוציא אותם אליהם. צוות הסניף חסם את הדלת, שוטר שהיה במקום התקשר למשטרה והזעיק תגבורת, אחד העובדים ביקש מהם לעבור פנימה ולהתרחק מהדלת. בסופו של דבר הורחקו המפגינים מהמקום, והערבים הוצאו בליווי שוטרי מג"ב. הארוע ארך 20 דקות והיה חוויה קשה עבור כל מי שהיה שם.
הדבר אולי הכי כואב, שאנשים שהיו שם מתקשים להודות בו, הוא שהאנשים שצבאו על המקום היו תושבי עפולה, לא אנשיו של מרזל, שעמד בצד דיבר בדיבורית וקרא קריאות. היו אלה צעירים וצעירות בני העיר, מוסתים, ולא מאותו ערב.
"את יודעת מה עושים בני נוער בעיר פריפריאלית כשאין להם מה לעשות?" שואל אמן חברתי שחי בעפולה, "הם הולכים לשיעורי תורה, כי זה מה שיש, בלי קשר לדת, עם הפרדה מסוימת של גברים ונשים. זה מאוד חזק גם בעפולה, ושם יש סטנד אפ של הרבנים, שיש לו כמה נושאים קבועים. הנושא הראשי זה שאסור ליהודיות ללכת עם ערבים, וזה מאוד דמגוגי כי זו תופעה שולית כאן, אם בכלל. יש הסתה עם ציטוטים נגד הומואים ולסביות, וטקסטים מאוד שוביניסטיים לגבי הנשים. כשהאנשים של מרזל הגיעו לעיר, למקומות האלה הם ידעו ללכת".
"יש פחדים ותחושת חוסר ביטחון", אומר מירון, "אבל אין להם ביסוס עובדתי. הערב (27 במאי) אנחנו נקיים ישיבת מועצה שבה יידונו נושא הביטחון האישי ותחושת הציבור, שאי אפשר להתעלם ממנה. ננסה להבין האם יש לה בסיס ומה אפשר לעשות, אנחנו והמשטרה. אני חושב שהנתונים שנקבל מהמשטרה, אותם אני מכיר, צריכים להפיג את התחושה".
ערבים לא דיברו על פחדים בעקבות מה שקרה בארומה?
"אני לא יכול להגיד שהגיעו אלי הדים כאלה. צריך להבין, הציבור הערבי שמגיע לעפולה, חש בה בביתו. את תופסת אותי בדרך לבקר את אבי שמאושפז בבית החולים כאן, העמק, שהוא דוגמה לדו קיום. 50 אחוז מהלקוחות ומהפרסונל הם ערבים. זה לא תיאורטי, זה לא מה שאתם רואים מתל אביב, זה יום-ביומו, אנחנו חיים ומקיימים עסקים ושירותים ביחד".
ותראה מה קרה.
"אני מאוד מקווה שמי שתקף הוא לא מהעיר, אבל אני מבין שחלק כן – ומצטער לשמוע. אני מסתובב בבתי ספר ופוגש בני נוער ואת הציבור, ואני יכול להגיד שהקיצוניות הזאת, שבאה לידי ביטוי באותו אירוע חמור מאוד, זו לא השקפת העולם של רוב האנשים פה. להגיד שאין גזענות ? אתחסד אם אגיד. יש פה. רק שכאן אנחנו פוגשים את האחר ויודעים שהשד לא כל כך נורא, למשל כשמטפל בך רופא ערבי. אלה השוליים שלנו. להגיד שהם לא קיימים לא אגיד, אבל לא יותר מבהרבה ערים אחרות בישראל".
ארומה ישראל מסרבים בשלב זה להגיב על הארועים שקרו בסניף. ביקשנו מהם לקבל את החומרים ממצלמות האבטחה שצילמו את הארוע כולו, אולם הם החליטו לא להעבירם. שני הערבים שישבו בסניף בעת ההתפרעות לא חזרו לשם עד היום.