היה משהו מכמיר לב בניסיון של הבדואים מהכפרים הלא מוכרים בנגב, בעיקר הכפרים אום אל חירן ועתיר, ללכוד את תשומת ליבם של תושבי תל אביב ביום שישי בצהריים.
תושבי שני הכפרים, 1,200 בני אדם, עומדים בפני עקירה בפעם השלישית, ועל האדמה שעליה הם יושבים עומד לקום יישוב קהילתי יהודי בשם חירן. המיועדים להתיישבות בחירן כבר מתגוררים ביער יתיר וממתינים לפינוי הבדואים, כדי שיוכלו להקים במקום החושות והפחונים הלא חוקיים, בתי מידות באישור ובסמכות.
שום רשות של המדינה לא העניקה סעד לתושבים הבדואים, גם לא בית המשפט העליון, וכל שנותר להם הוא מאבק ציבורי שפונה ללב התושבים (היהודים, יש לומר). וכך עשו את דרכם לתל אביב כ-30 מתושבי הכפרים, נשים, ילדים וגברים, רובם המכריע בדואים, כדי להקים אוהל אירוח בקצה שדרות רוטשילד, בדיוק במקום שבו עמד לפני חמש שנים האוהל של דפני ליף, בתקווה שהעוברים והשבים יפתחו את אוזניהם וליבם.
בתוך האוהל וסביבו נפרשו שטיחים צבעוניים,מוסיקאי ישב וניגן על כלי מיתר, לצד האוהל הועמד שולחן שעליו מכרו נשים מהנגב פיתה עם לבנה וזעתר, ילדים התרוצצו מסביב כשהם משחקים בבלונים צבעוניים. לצד השדרה נפרשה שורה ארוכה של צילומים, פרי עבודתן של נשים במסגרת" דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי". הצילומים חשפו מציאות יומיומית של מחסור במים, במבנים, במוסדות חינוך.
צילומים: ענת סרגוסטי
האירוע הזה התקיים בסוף השבוע שבו אישרה הממשלה תוכנית חומש שבמסגרתה יוקצו 900 מיליון שקלים ליישובים הבדואים בצפון (החלטת ממשלה 922). הכסף הזה מיועד לבניית תשתיות ביוב, מים תחבורה, שיכון, תעסוקה וחינוך. זהו המשך לתוכנית החומש שהחלה ב-2011 והסתיימה עתה, במסגרתה הועברו 350 מיליון שקלים גם הם לצמצום פערים בתשתיות ובחינוך לבדואים בצפון.
בצפון הארץ מתגוררים כ-100 אלף בדואים, 65% מהם ב-21 יישובים והשאר ביישובים מעורבים (מעורבים בהקשר הזה אין הכוונה לעירוב של יהודים וערבים אלא לעירוב של ערבים וערבים, בדואים ולא בדואים). בנגב מתגוררים 120 אלף בני אדם ב-46 כפרים לא מוכרים, והם מהווים כמחצית מהאוכלוסייה הבדואית בדרום, השאר מתגוררים ביישובים המוכרים. האוכלוסיה הבדואית בישראל נמצאת בתחתית הסולם כמעט בכל התחומים: חינוך, תעסוקה, תשתיות, בריאות, שירותים ועוד.
לפורר את החברה הערבית
מראשית הקמתה מעדיפה מדינת ישראל לראות באזרחים הערבים לא קולקטיב אחד, המהווה את המיעוט הגדול ביותר במדינה, אלא תתי-קבוצות: דרוזים, צ׳רקסים, נוצרים, מוסלמים, תושבי מזרח ירושלים (שאינם אזרחים מלאים, אלא תושבי קבע שאין להם זכות לבחור ולהיבחר לכנסת), הבדואים בצפון והבדואים בדרום. החלוקה הזאת משקפת גם ריבוד חברתי-כלכלי. יכול שכך המאסה הזאת נראיתפחות מאיימת, ובכל מקרההחלוקה מאפשרת למדינה לא רק להתייחס לכל קבוצה בנפרד, אלא לתקצב תוכניות ייעודיות לכל קבוצה בנפרד.
לכאורה מדובר בהסתכלות חיובית, שכן היא מאפשרת לראות באופן שונה את הצרכים של כל אחת מהקבוצות התרבותיות-האתניות-הדתיות האלה ולהעניק מענה ממוקד לכל אחת מהן, אבל למעשה היא מאפשרת למדינה גם להעמיק את שיטת ההפרד ומשול – להפריד בין הקבוצות, להעניק לחלק מהקבוצות האלה יותר משאבים ותקציבים, לאחרות פחות, וכך לפורר וליצור שסעים בתוך החברה הערבית.
בתוך זה יש לזכור שהדרוזים והבדואים משרתים בצבא (באחוזים קטנים, אומנם, שהולכים ויורדים אצל הבדואים, אבל הם עדיין נתפסים כ״אחינו לדם״), עובדה שמאפשרת למדינה לכלול אותם בכל מיני מענקים, תוכניות ותקציבים ייעודיים ליוצאי צבא, ובכך להפלות בין הערבים המשרתים בצבא לבין מי שאינם משרתים.
בתוך החלוקה הזו שיצרה המדינה ניתן לומר באופן מכליל וגס שהנוצרים נמצאים בראש הסולם, והבדואים מהכפרים הלא מוכרים בנגב נמצאים בתחתיתו. מבחינת התדמית בציבור הישראלי, הם חמקו מ"סיכון בטחוני" הערבי-מוסלמי, השאירו את החומוס והלבנה למארחים בצפון, את ה"נאמנים" לקחו הדרוזים, איכשהו דילגו מעל "מסכנים" (למרות שחיילים ששירתו עם בדואים וביקרו אצלם הבינו היטב עם מה מתמודדים האחים לנשק), והתקבעו כ"גנבי רכב ושודדי קרקעות".
גם הטיפול בהם התחלק: הבדואים בצפון נמצאים תחת סמכותו של המשרד לשוויון חברתיבראשות השרה גילה גמליאל, ואילו הבדואים בדרום נמצאים תחת שליטתו של משרד החקלאות, בראשותו של השר אורי אריאל. אריאלהוא זה שעמד על כך ש״הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב״ שהוקמה ב-2007 תעבור איתו ממשרד השיכון למשרד החקלאות.
איך זכו בדואיי הנגב ברשות משלהם (הרי לא שמעתם על הרשות להתיישבות הקווקזים, או להסדרת מעמדם של יוצאי חבר המדינות)? ואיך זכו באורי אריאל כשר מסור כל כך לענייניהם?
ראשית, לאף קבוצה אחרת בישראל אין תביעות בעלות על קרקע מול המדינה, מלבד בדואים בנגב ובפרט בכפרים הלו מוכרים. בנושאי קרקעות יש למדינת ישראל רגישות גבוהה במיוחד, בעיקר כשמדובר באוכלוסייה ערבית.
הסיבה השנייה היא לא פחות חשובה והיא קשורה לראשונה: אילו קיבלה המדינה את תביעות הבעלות של הבדואים בנגב על הקרקעות שבהן הם יושבים, הרי שעשוי היה להיווצר רצף גיאוגרפי שמתחיל ברצועת עזה במערב ומגיע עד יישובי דרום הר חברון בגדה המערבית במזרח. מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, לא מסוגלת לאפשר רצף גיאוגרפי כזה, שעלול – בנסיבות מאוד קיצוניות – להפריד את דרום הנגב והערבה מצפון מדינת ישראל.
וזו הסיבה העיקרית, גם אם אינה רשמית, שבגללה מדינת ישראל אינה מעוניינת להכיר בכפרים הלא מוכרים בנגב. זו הסיבה שבגללה התעקש אורי אריאל להשאיר את הסמכות להסדרת ההתיישבות הבדואית בידיו. זו הסיבה שהדברים האלה מעוגנים בהסכמים הקואלציונים, וזו הסיבה שמשרדה של גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי, יכול היה להקצות תוכנית צמצום פערים רק לבדואים בצפון, שאינה כוללת את הבדואים בנגב.
תגלית: החוויה הישראלית
בתקופת ממשלת רבין, אי שם בראשית שנות ה-90', הכירה ישראל בשישה כפרים בדואים לא מוכרים בצפון הארץ, ובכך בעצם הסתיימו תביעות בעלות על הקרקע של הבדואים בצפון. זה איפשר לממשלה לפתח תוכניות כלכליות ייחודיות עבור הבדואים הצפוניים, בשיתוף ובהתייעצות עם ראשי הרשויות, ובהובלת איימן סייף, מנהל הרשות לפיתוח כלכלי של מגזרי המיעוטים במשרד לשוויון חברתי.
זה איפשר לשרה גמליאל לצאת בהודעה המשמחת על הקצאת כמעט מיליארד שקלים לקידום האוכלוסיה הזאת בצפון הארץ: ״האוכלוסיה הבדואית בצפון משרתת בצבא, משלמת מיסים ונושאת בנטל… זהו מהלך ייחודי שנועד לסייע בסגירת הפערים בין המגזר הבדואי לכלל החברה בישראל, ולתת מענה לסוגיות רבות שיש בהן להביא לשיפור באיכות החיים של האוכלוסיה,״ אמרה גמליאל השבוע.
בדרום, לעומת זאת, הוכרו 11 כפרים מאז שנת 1998, אבל בחלקם עדיין אין חשמל ומים זורמים או ביוב מתפקד, ובחלקם יש מחסור חמור בכיתות לימוד.
היישוב אום אלחיראן. צילום: אורי פינר
בעוד לבדואים בצפון בונים כיתות לימוד, מסתבר שבדרום המצב רק הולך ומתדרדר. עטייה אל אעסם, ראש מועצת הכפרים הלא מוכרים, שעשה את הדרך ביום שישי מאבו טור שבנגב לשדרות רוטשילד בתל אביב, סיפר שהכפר הקטן מבין 46 הכפרים מונה 500 בני אדם, ובגדול ביותר מתגוררים 15,000. לפי נתוני משרד החינוך, הוא מוסיף, כחמשת אלפי ילדים בגיל 3-5 לא נמצאים במסגרות חינוכיות, ואלפיים נוספים רשומים, אך לא מגיעים בעיקר בשל היעדר תשתיות ומרחק. עוד הסביר עטייה למי שהסכים לשמוע, שסביב כיתה ט׳ מתחילה נשירה גדולה – של קרוב לעשרים אחוזים. הנשירה חזקה יותר בקרב בנות, אם בית הספר נמצא במרחק גדול מדי מהיישוב בו מתגוררים, וגדולה יותר בקרב הבנים, אם בית הספר נמצא קרוב, בעיקר משום שהם יוצאים לעבוד.
לצד התוכנית ליישוב הבדואים, שמונחת על שולחן הממשלה ואמורה לעלות להצבעה בכנסת אולי אפילו במושב הקיץ הקרוב, הניחו הבדואים עצמם תוכנית חליפית, ביחד עם עמותת "במקום" (כאן), שאמורה לעלות הרבה פחות כסף מהתוכנית הממשלתית, וגם אמורה להיות פחות טראומטית לאוכלוסיה, שכן היא מחייבת פחות עקירה של תושבים והריסת בתים.
״וכמובן,״ כמו שמוסיף עטייה, ״התוכנית שלנו תנטרל את העוינות בין התושבים הבדואים לבין המדינה, עויינות שתגבר אם תיושם התוכנית הממשלתית, כמובן לצד טראומת הריסת הבתים והעקירה.״
תנועת "רגבים", שהנציג הבולט שלהם בכנסת הוא חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ׳ מהבית היהודי, מספרת סיפור אחר (כאן): לפי "רגבים" הבדואים אינם ילידים ולכן לא מגיעות להם זכויות של ילידים, הכפרים שלהם אינם היסטוריים, לא מדובר על 46 כפרים, אלא על יותר משלוש אלפי מקבצי מבנים, והשיא: הבדואים אינם מופלים בתקציבים, שהרי המדינה מוכנה ללכת לקראתם כברת דרך עצומה ומשמעותית, אבל הם מסרבים. הם עניים כי אינם משלמים ארנונה ואין אוכפים את החוק ביישובים שלהם.
אין ספק שההפרדה המבנית- מוסדית בין הבדואים בפרט לכלל מרכיבי האוכלוסיה הערבית בכלל פועלת לרעת החלשים ביותר. התקציבים שאושרו לאוכלוסיה הבדואית בצפון הוקצו כדין ובצדק, אבל אין סיבה שהבדואים בדרום לא יהנו מאותו מעמד.
ויכול להיות שהסיפור כולו מסופר בתמונה אחת, שבה רואים ברקע את המאהל הבדואי בשדרות רוטשילד בתל אביב, לצידו נמתח השלט הקורא ״לא להרס עתיר!״, מעליו מונף דגל הגאווה, לקראת מצעד הגאווה שעתיד לצעוד בתל אביב בקרוב, ומעל שני אלה נתלו השבוע לאורך שדרות רוטשילד דגלים של פרויקט "תגלית", הפרויקט שמובילה הסוכנות היהודית ומטרתו חיזוק הקשר בין הנוער היהודי בתפוצות לבין מדינת ישראלושמו באנגלית: Birthright Israel, זכות אבות, זכות מלידה, על ישראל.
מצד אחד, משקיעות מדינת ישראל והקהילה היהודית האמריקניתמשאבים עצומים כדי להביא לארץ צעירים יהודים במטרה לחזק בהם את הלב היהודי הפועם, את הקשר לארץ ועל הדרך גם למנוע התבוללות ואולי לעורר בהם את הרצון לעלות לישראל, ומצד שני מדירה אותה מדינה את אזרחיה שלה, מי שנולדו כאן, שחיים כאן כבר דורות, שמשלמים מיסים, שיכולים כבר עכשיו – לא באיזה עתיד מדומיין – להיות אזרחים מועילים ושותפים אמיתיים לדרך.