כל מי שניגש לבחינת הבגרות באזרחות יודע לדקלם כמו תוכי שבדמוקרטיה מודרנית ישנן שלוש רשויות המופרדות זו מזו ואמורות לשמש כאיזון וכבלם זו של זו: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת.
חלוקת התפקידים בין שלוש הרשויות אמורה להיות ברורה ופשוטה:
הרשות המבצעת היא הזרועות הפועלות של המדינה – הצבא, המשטרה, החינוך, ביצוע התקציב ועוד ועוד ועוד. בדמוקרטיות ייצוגיות, כמו ישראל, בראש הרשות המבצעת עומדת הממשלה על משרדיה השונים. ביותר ממובן אחד, הרשות המבצעת היא מה שאנחנו חושבים עליו כשאנחנו מדברים על שלטון.
הרשות השופטת היא, לא ממש מפתיע, בתי המשפט – תפקידה לפרש את החוק, לקבוע הסדרים במקום שבו המחוקק עדיין לא הסדיר אותם ("תקדים"), ובסמכותה לעשות את אחת הפעולות הקשות ביותר שאפשר לעשות במדינה דמוקרטית: לשלול את חירותו של אדם ולמנוע ממנו את החופש שהמשטר הדמוקרטי מאפשר לנתיניו. בישראל, מדינה שאין בה חוקה שמסדירה ומעגנת את זכויות היסוד של אזרחיה, משמש בית המשפט העליון גם כבית דין גבוה לצדק שתפקידו לשמור על זכויותיהם של אזרחים שנפגעים מפעולות של הרשות המבצעת.
הרשות המחוקקת היא הכנסת – ובניגוד למה שרוב אזרחי ישראל חושבים ובניגוד למה שמשתמע משמה של הרשות הזאת, תפקידה העיקרי אינו לחוקק חוקים. תפקידה העיקרי של הכנסת הוא לפקח על הרשות המבצעת ולוודא שהממשלה, שמקבלת לידיה כמעט את כל סמכויות המדינה, אינה מנצלת אותן לרעה ושהיא עושה לילות כימים כדי לשרת את האזרחים. אזרחי ישראל הם הריבון, באמצעות השליחים ששיגרו לכנסת.
צילומים: חיים צח, לע"מ
הרשויות האלה הן נפרדות, עצמאיות, ותפקידן לאזן זו את זו כדי שהאזרחים יוכלו להמשיך בחיי היומיום שלהם כשהם יודעים שהמדינה שלהם בידיים טובות: שיש פרלמנט בירושלים, שיש ממשלה בירושלים ושיש שופטים בירושלים.
בדירוג החשיבות הפנימי בין הרשויות אפשר לקבוע שהכנסת היא החשובה ביותר, שכן היא מייצגת את רצון העם. אחריה עומד בית המשפט, שתפקידו לפרש את הדרך לבצע את חוקיה ולהשלים את החוסר שנובע מהיעדרה של חוקה, ורק אחרונה מגיעה הממשלה – שכן תפקידה הוא להיות המשרתת שעובדת למען העם.
ראש הממשלה, הלכה למעשה, הוא לא יותר מהפקיד הבכיר ביותר בארץ, וכך גם צריך היה להתייחס אליו – פקיד ותו לא – אלמלא היה גם נבחר ציבור. מעמדו הרם מגיע מהיותו ח"כ שעמיתיו למשכן (המייצגים 1/120 מהעם, ממש כמוהו) הביעו בו אמון וסברו כי הוא מתאים לשמש בתפקיד זה. המעמד שאנו נותנים לו אינו מגיע לו מעצם היותו ראש הרשות המבצעת.
אבל אמרנו כבר קודם שהחלוקה אמורה להיות ברורה. בישראל אין באמת חלוקה כזאת. הסיבה היא אותה "משמעת קואליציונית" או "משמעת סיעתית" או "משמעת אופוזיציונית" – מעין סד דימיוני שהח"כים עוטים על עצמם ומחייב אותם להצביע לפי מה שאומרת להם המפלגה במקום להצביע בהתאם לאחריות היסודית שלהם: לפקח על הממשלה, ולוודא שהיא עושה למען הציבור. הרי לא יכול להיות שהאופוזיציה חושבת שכל מה שהקואליציה עושה הוא פגום, ובלתי אפשרי בעליל שכל חברי הקואליציה סבורים שכל מה שהממשלה עושה הוא על הכיפאק – אבל בעידן שבו המערכת הפוליטית מרוסקת למפלגות קטנות ונטולות ערכים כלשהם (מי אמר "יש עתיד" או "כולנו" ולא קיבל?) במקום לשני גושים פוליטיים ברורים המתחרים ביניהם על הבכורה, לממשלה ולאופוזיציה אין ברירה אלא לכפות את אותה "משמעת" שכן אין דרך אחרת לנצח בהצבעות במליאה.
התוצאה היא שהכנסת מסרסת את עצמה לחלוטין ולא עושה את עבודת הפיקוח שהיא אמורה לעשות משום שההצבעה במליאה היא אוטומטית. עם סירוס התפקיד החשוב באמת, ובהינתן שהח"כים עדיין רוצים בולטות תקשורתית, הם עוברים להדגיש דווקא את התפקיד המשני של הפרלמנט – חקיקת חוקים. כך יוצא שבישראל מוגשות אלפי הצעות חוק מדי שנה, מהן יאושרו לכל היותר רק כמה עשרות, וגם הן יהיו אוויליות וחסרות משמעות ברוב המקרים.
ועדיין, למרות הסירוס, הכנסת היא הריבון, היא בעלת הבית של מדינת ישראל והיא – ולא אף גוף אחר – שולטת במדינה. ביותר ממובן אחד, יושב ראש הכנסת הוא האיש החשוב ביותר בארץ פרט לנשיא (שהיו"ר משמש ממלא מקומו על פי חוק), שכן נציגי העם בחרו אותו לעמוד בראשם. או לפחות כך זה אמור היה להיות, לפי חוקי מדינת ישראל ולפי המסורת הדמוקרטית המערבית.
לא משבר חוקתי – משבר מוסרי
השבוע נפגשו הפקיד הבכיר ביותר ברשות המבצעת בנימין נתניהו, אחד מ-120 חברי כנסת ישראל, והשופטת אסתר חיות העומדת כיום בראש בית המשפט העליון. השניים נועדו כדי לדבר על פסקת ההתגברות שרוצים כמה חברי כנסת ישראל מהימין לחוקק, בניסיון להגיע להסכם שיאפשר למנוע התנגשות לכאורה בין הממשלה ובית המשפט.
בעברית פשוטה: ראש הרשות המבצעת וראש הרשות השופטת שוחחו ביניהם וניסו להגיע להסכמות על דבר שכלל לא נמצא בסמכותם כשהם נועדים בכובע זה. נתניהו הוא אמנם ח"כ, אבל מעמדו בכנסת אינו גדול יותר וכוח ההצבעה שלו אינו גדול יותר מזה של אורן חזן או של חנין זועבי.
ועדיין, השניים נפגשו, מעל ראשם של הנציגים האמיתיים היחידים של אזרחי ישראל, בניסיון לסגור "דיל". זה לא שהם לא הקפידו על הפרדת הרשויות – הם כל כך לא שמים עליה, שהם אפילו לא ניסו לייצר מראית עין של הפרדת רשויות.
הפאסון מת לגמרי. במקום לנהוג כראוי ולשלוח משלחת של "אזרחים מודאגים" (השופטים בדימוס בייניש, ברק ונאור, למשל) מצדה של נשיאת בית המשפט, היא עצמה – שופטת שיתכן ובקרוב תצטרך לדון בעתירות הנוגעות לנתניהו שמסובך בפלילים עד צוואר – נפגשת עם ראש הממשלה בניסיון לשכנע אותו לטרפד הצעת חוק של חבריו לממשלה. והוא, נתניהו, במקום לשלוח את שרת המשפטים או את אחד משרי הממשלה האחרים או את אחד ממקורביו, הולך להיפגש עם שופטת בניגוד לכל פרוטוקול אפשרי במדינה דמוקרטית.
תיאורטית, מדובר באיש חשוב. יולי אלדשטיין צילום: דוברות הכנסת
עם כל הכבוד לבית המשפט ולחשיבות שמירת העצמאות שלו, ועם כל הכבוד לממשלת ישראל ולתפקידיה – אלה ואלה שכחו את מקומם. מה שווה כל הלהג על "פגיעה בדמוקרטיה" שבו שני הצדדים מאשימים זה את זה, כאשר שניהם פוגעים בציבור באותה המידה?
לא, בית המשפט לא יכול להיחשב מגן הדמוקרטיה כשהוא משתין בקשת על כנסת ישראל. לא, ממשלת ישראל לא יכולה להיתלות בעץ של "נבחרנו בצורה דמוקרטית" כשגם היא מנסה להתנקש בדמוקרטיה דרך סירוס הכנסת.
זה לא משבר חוקתי – זה משבר מוסרי, אצל כל שלוש הזרועות של השלטון בישראל. שלושתן מתעלמות לגמרי מתפקידן, והתוצאה היא ביזוי של אזרחי המדינה המביטים על כל מה שקורה במבט זגוגי ולא מאמין למה שהוא רואה.
ואיפה יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת, בכל האירוע הבזוי הזה שבו מבטלים לחלוטין את הפרדת הרשויות ומצפצפים על המוסד שבראשו הוא עומד? כנראה שהוא עדיין משחזר שוב ושוב את טקס המשואות במוחו. זו כנראה הייתה הפעם האחרונה שבה היה לו תפקיד ממלכתי כלשהו.
[mc4wp_form id="1006521"]