כשהייתי ילד, לא הצלחתי להבין למה המשטרה מתקשה כל כך למצוא את הגנבים שפרצו לבית של השכנה שלנו בבניין, ולמה היא לא הצליחה לתפוס אותם מראש ולמנוע את הפשע. הרי גנבים, ידעתי היטב, לובשים חולצת פסים בצבעים שחור ולבן ויש להם מסיכה שחורה שמכסה את העיניים ושק ביד. אני זוכר שהתעצבנתי והשתגעתי – כמה מורכב זה לאתר אנשים שלובשים בגדים כל כך מובהקים באמצע ראשון לציון? המשטרה לא תפסה אותם. מוזר, אבל נראה שהאיש שנכנס לבית של השכנה מקומה שנייה לא היה על מדי ייצוג של גנבים בזמן הפריצה, ועשה אותה על אזרחי. מי היה מאמין.
עוד באותו נושא:
- אם יש דרך לשמר את מספר העניים בישראל – זה לפרסם דוחות עוני
- עלייה במספר ״תיקי העוני״: אדם שניסה לגנוב מזון תינוקות נשלח ללילה במעצר
- הקו הדק בין מינוס לעוני
הבוקר יצא שישבתי ליד שני אנשים. הם שמעו ברדיו על דו״ח העוני של עמותת ״לתת״, שאומנם מתודת המחקר שלו מוטלת בספק, אבל הוא מצטרף לדו״חות העוני של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושל הביטוח הלאומי, ואז אחד מהם אמר לשני ״אבל איפה כל העניים האלה? אני רואה בסופרמרקט אנשים עם עגלות מפוצצות בדברים, הם אומנם מחלקים לתשעה תשלומים, אבל אלה עניים?״. השני ציין שנתב״ג מפוצץ מאנשים ושבית הקפה לא רחוק משם מלא באנשים: ״נו״, הפטיר, ״אז איך יכול להיות שרבע מהמדינה הזאת עניים? איפה האנשים האלה?״ שאל, והותיר את השאלה בחלל האוויר בזמן שעיניו בולשות סביב ותרות אחרי העניים בין העוברים ושבים.
מוזר, אבל מסתבר שממש כמו הפורץ אצל השכנה, גם העניים בוחרים ללכת על אזרחי במקום עם מדי העניים שלהם. עוד יותר מוזר – הם גם לא אלה שקונים בתשעה תשלומים בסופרמרקט.
הם אלה שכלל לא מגיעים לסופרמרקט, כי אין להם אשראי (הבנק סגר) או מזומן (שמזמן נגמר) והם צריכים לגמור איכשהו את החודש.
והם שכנים שלכם. כן, הילד שלהם לומד עם הילדה שלכם בכתה, והיא התארחה אצלו כשהיה ״בית מארח״ שהמחנכת ארגנה. הם נוסעים אתכם בבוקר ברכבת או באוטובוס בדרך לעבודה. כן, הם עובדים אתכם באותו מקום. וכן, הם עובדים במשרה מלאה. חלקם מרוויחים יותר משכר מינימום, אבל פחות מהשכר החציוני (לא כל שכן השכר הממוצע, שהוא חלום עבורם למרות שהוא ממש לא גבוה). ואכפת להם מהמשפחה שלהם, והם קורעים את התחת כדי להביא כסף הביתה, והם לא עצלנים, והם לא בטלנים, והם לא מוזנחים חיצונית, ואין להם ריח מוזר, והם מברכים אתכם לשלום כשאתם נפגשים, ואתם אומרים להם ״לבריאות״ כשהם מתעטשים.
אז איפה העניים האלה? למה הם לא מדברים? למה הם לא מראים את עצמם? דימוי: שאטרסטוק
הם לידכם כל הזמן.
והם עניים.
הם לא עניים מספיק כדי להיות זכאים לקצבאות, וממילא הגאווה לא תתן להם ללכת ולקחת קצבת השלמת הכנסה (או שהם סתם פטריוטים שלא רוצים לקחת מהמדינה) – אבל הם עניים.
וההכנסה שלהם נמוכה לאין שיעור מההוצאה, כי מחירי הדיור עצומים והמשפחה צריכה לגור איפשהו, וכי האוכל יקר, וכי צריך לשלם תל״ן לבית הספר וצהרון לגן, וכי התחבורה הציבורית גרועה אז כדי להספיק לשים את הילדים בבוקר ולהגיע לעבודה מישהו מבני הזוג חייב לנסוע באוטו והדלק עולה תועפות.
והם מרוויחים 6,000 שקלים, אולי 7,000. הרבה יותר משכר מינימום. הרבה פחות ממה שצריך כדי לשרוד. הם במרחק של חודשיים בלי משכורת מקריסה כלכלית מוחלטת. והם מוותרים על ארוחה פה ושם. וכשהרופא רושם שתי חפיסות כדורים, הם קונים רק אחת ״כי זה בטח יעבור״. והם לא יילכו לרופא מקצועי כשכואב להם הגב או השיניים או הברכיים, ״כי לך תדע עם איזה קנס נצא משם״. כי אם זאת לא מחלה של הילדים, אז אפשר להסתדר גם בלי זה.
כן, הם עניים.
אם אתם מהנהנים ואומרים לעצמכם ״אבל זה שום דבר – הרי גם אני ככה: אז מה? אני עני?״. כן. התשובה היא כן. אם כסף גורם לכם לוותר על ארוחות גם אם אתם רעבים, על ביקור אצל רופא כשצריך, או על קניות בסופר (בלי להשלים מצרכים או מזומנים בלשכת הסעד שהיא בית הוריכם המזדקנים) – אתם עניים.
אוקי, יגידו לי מכחישי העוני ועיתונאי החצר מטעם השלטון, אז איפה העניים האלה? למה הם לא מדברים? למה הם לא מראים את עצמם? מאיפה לך לדעת? תשובתי להם היא זו: לפני 20 שנה, אף אישה שהותקפה מינית לא העזה לדבר. הסטיגמה, הידיעה שיהיה מי שיקרא לה ״זונה״, ההאשמות (״אם היא לא הייתה מתלבשת ככה זה לא היה קורה לה״), הרכילות (״הנה זאת שהותקפה״) – כל אלה גרמו לנשים שלא עשו שום רע אבל עשו להן רע להדחיק ולהמשיך הלאה, בזמן שהמנוולים שפגעו בהן המשיכו את חייהם ואת הטרדותיהם באושר ובשמחה.
המחאה נגמרה ואנחנו חזרנו להתבייש. צילום: meowArt.com CC BY-SA 2.0
עכשיו דמיינו לרגע מה יקרה למי שיעז לומר ״אין לי כסף, למרות שאני עובד ולא מבזבז״. כמה זמן ייקח עד שיבררו איפה הוא גר ולמה הוא גר דווקא שם? או אפילו, שאלה שנשאלתי לאחרונה – נשבע לכם! – כשכתבתי לאיזה ליברטריאן שבניגוד לטענתו על כך שכולם טסים לחו״ל וזאת עדות לכך שאין עוני, אני ממש לא טס: ״אז למה בחרת להיות עיתונאי ולא מנתח מערכות?״. דמיינו מה היה קורה לאותו אדם, אותם אנשים, שהיו צועדים צעד קדימה. הייתם שוחטים אותם כי הם היו מפחידים אתכם. כי הייתם מזהים את הבבואה שלכם, בצדק, בפנים שלהם – אף אחד לא רוצה להודות שאין לו, בחברה שמקדשת את הרווחים במקום את הרווחה.
לפני חמש שנים, בקיץ אחד מופלא, מאות אלפי בני אדם בישראל לא התביישו לצאת מהבית ולהגיד ״אין לי, וזה לא אומר שאני דפוק – זה אומר שהשיטה דפוקה״. בפעם הראשונה מזה שנים היה לגיטימי לדבר על זה. לפרוק את זה. להיות סולידריים עם כל מי שחש ככה. המחאה נגמרה, פוררה על ידי ועדות שרוב המסקנות שלהן מעלות אבק אלקטרוני באיזה קובץ ממוחשב. ואנחנו חזרנו להתבייש. חזרנו לא לדבר על זה. אפילו הבון-טון שאסר להכחיש את תופעת העוני מת, ותחנת רדיו צבאית השחיתה היום 40 דקות של פריים טיים רדיופוני כשצעקן אחד ניסה לשכנע שוב ושוב באותות ובמופתים שאין עוני, מעולם לא היה עוני ולעולם לא יהיה עוני.
אבל יש עניים, והם ממש לידכם. הם נוסעים אתכם באוטובוס, ועובדים אתכם, והילד שלכם והילדה שלהם הולכים לאותו בית ספר, והם מברכים אתכם לשלום כשאתם נפגשים, ואתם מאחלים להם ״לבריאות״ כשהם מתעטשים. הם אנשים אמיתיים, לא "המצאות של עמותות שמשנוררות כסף לתרומות״ או של "סטטיסטיקאים שצריכים לרשום מישהו כעני כדי שתהיה עקומת התפלגות נורמלית״. הם פשוט לא מגיעים לסופרמרקט, אז העגלה שלהם לא ריקה. הם לא מחכים בתור לטיסות היוצאות בנתב״ג. הם לא ממלאים את בתי הקפה. הם אלה שאין להם. הם כמעט כל אדם רביעי במדינה.
יום אחד, כשמגבלות הבושה והסטיגמה ייפרצו, הסוד שלהם – שלכם – יתגלה. זה הרגע שממשלות הכי פוחדות ממנו: הרגע שבו אנשים מבינים שלא הם הבעיה. שלא הם מה שדפוק.