בואו נתחיל בבשורות הטובות: השמאל הפסיד את הקרב בבחירות האחרונות (ובאלה שלפניהן, ובאלה שלפניהן ולמעשה בכל מערכת בחירות מאז 1992) אבל הוא ניצח במלחמה. השמאל ניצח במלחמה האידיאולוגית שהייתה קו פרשת המים של החברה הישראלית מאז הבחירות של 1969 – הדיון על עתידם של שטחי הגדה המערבית.
"בימים האלה מי ששותק תומך ברוע"- ראיון עם גבי לסקי
כל המפלגות שמשמאל לנפתלי בנט ומימין לבל"ד מצהירות על רצונן בפתרון שתי מדינות לשני עמים. זה לא משנה אם מדובר בהצהרות מן הפה אל החוץ (אהלן מר נתניהו) או בכוונות של ממש לגרום לרעיון הזה להפוך למציאות. מדובר בזינוק אידיאולוגי נחשוני שבו עמדות שנחשבו להזויות וכמעט בגדר בגידה לפני 30 שנה הן כיום עמדה מיינסטרימית.
למי שהספיקו לשכוח את ההיסטוריה הלא ממש רחוקה של מדינת ישראל, כשקמה מפלגת העבודה הישראלית ב-1968 הקפיד ישראל גלילי (שהיה מזכ"ל אחת מ-3 המפלגות שהתאחדו והיו "לעבודה") להצהיר כי המפלגה תעמוד על עקרון ארץ ישראל השלמה. ב-1990 פוטר עזר וייצמן מהממשלה כי נפגש, לא עלינו, עם נציגי אש"ף. ב-1991 יצאו נציגי ישראל מחדר הדיונים עם המשלחת הירדנית-פלסטינית (כן, היה דבר כזה) כל אימת שהירדנים יצאו מהחדר, ולו רק כדי שלא להכיר דה פאקטו בקיומו של העם הפלסטיני.
זאת לא היסטוריה עתיקה: אנחנו מדברים פה על לפני 25 שנה, תקופה שבה רוב האנשים שקוראים את הטקסט הזה כבר היו חלק מהעולם. והיום? היום אנחנו במצב שבו ראש ממשלת ישראל הוא האיש שחתם על הסכם וואי לפינוי חברון והצביע בעד ההתנתקות ופינוי ההתנחלויות ברצועת עזה ובצפון השומרון.
תפסיקו להיות עלה תאנה
אז כן, סמולנים נרדפים יקרים – מזל טוב. ניצחתם. שכנעתם את רוב הציבור בכך שהעמדות ההזויות שהצגתם במשך עשרים שנה הן העמדות הנכונות. תכלס? לא ממש משנה אם הממשלה תהיה ימנית או שמאלנית, הסכם שלום ייראה בדיוק, אבל ממש בדיוק, כמו שתיארתם אותו לעצמכם כל השנים האלה. גם מלחמה, אגב, תיראה אותו דבר בין אם השמאל ובין אם הימין יהיו בשלטון. למעשה, אם בוחנים שימוש בצה"ל מול שנות שלטון, נתניהו הוא אחת היונים הצחורות ביותר שישבו אי פעם בלשכת ראש ממשלת ישראל.
נו, תגידו לי, אם ניצחנו למה רודפים אחרינו? זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב תתנו לי רשימה של אירועים ואמירות שמתכנסות לתחושת ציד מכשפות של ממש. השמות מירי רגב, בצלאל סמוטריץ', בנצי גופשטיין ושאר אנשים שלא הייתי מזמין לשבת איתי לבירה יופיעו שוב ושוב, ותדברו גם על התקפה נגד ערכים ליברליים ואולי אפילו נקפוץ את הכריש ונרביץ איזה גודווין קטן על הדרך – ותגידו לי שאוטוטו מחנות ריכוז ומדרון חלקלק ושאנחנו בשנת 1933 או 1935 או בכלל בדרך לוועידת ואנזה של 1942.
אז לא. מצטער לבאס אתכם – זה לא קורה.
העניין אתכם, סמולנים אהובים, זה שאתם הדבר היחיד שנותר לימין למכור כדי להביא קולות. אתם משרתים את המטרה הזאת בדרך שגם אלף יועצים אסטרטגיים וספינולוגים לא היו מצליחים לקדם: מרוב ניסיונות להיות מתוחכמים הפכתם ללא יותר מאידיוטים שימושיים.
(אל תקפצו עדיין לקלל אותי בתגובות. תנו לי שנייה להסביר – אני בצד שלכם, בסך הכול)
נשארתם? תודה. לא מובן מאליו.
בואו נחשוב ביחד מה גורם לנתניהו לדבר על שתי מדינות. הוא הרי אוהב את הרעיון הזה בערך כמו שאתם אוהבים את העמדות המדיניות של אורי אריאל. הסיבה ברורה לכל מי שיש טיפונת של שכל בריא בקדקודו: לממשלת ישראל אין ברירה.
אין לה ברירה כי מדינת ישראל היא פחות מ-25 אלף קמ"ר שמהווים לא יותר מכתם פצפון על מפת העולם, וכי אין לה מחצבים טבעיים (אפילו את הפוספטים והגז, מחצבים פושטים יחסית שיש פה, נתנו לטייקונים) וכי אין לה שום מנוף בינלאומי. ישראל איננה גרמניה של שנות ה-30 גם במובן הזה – לגרמניה היו לא מעט משאבים טבעיים וכלכליים והיא הייתה מעצמה אירופית למרות השפל הכלכלי הנורא שממנו סבלה אחרי מלחמת העולם הראשונה.
מדינת ישראל, מדינה שאני אוהב בכל לבי, היא כלום ושום דבר מבחינה כלכלית. בלי ייבוא של כמעט כל דבר, מדינת ישראל לא תשרוד יותר מכמה שנים. בלי יחסי כלכלה יציבים עם אירופה וארצות הברית (ובלי חסדיה הצבאיים של האחרונה) כל החלום הציוני יהפוך ללא יותר מעוד זיכרון של עצמאות בהיסטוריה היהודית הארוכה.
כל מנהיגי הימין שאינם מאמינים בכך שתשועת השם תגיע כהרף עין (ובכמה אלפי השנים שחלפו מאז יציאת מצרים, כך נראה, היא די מתמהמהת) מבינים את זה היטב. כולם יודעים לקרוא מפה. כולם יודעים שמדינה פצפונת לא יכולה לעמוד באמת בלחץ בינלאומי – והלחץ הזה כבר קיים ומורגש. למעשה, למרבה האירוניה, השסתום היחיד ששחרר מעט את הלחץ הזה היה… נכון מאוד: השמאל.
ארגוני זכויות האדם וכל מיני אידיוטים שימושיים כמו מפלגת העבודה שהייתה עלה התאנה של הימין או שמעון פרס כנשיא – היו הדרך לשמור על שמה הטוב של ישראל אל מול התיעוב שחשות כלפיה שאר האומות, על רקע העובדה שאנחנו מתעקשים לשלול מלאום שלם את הזכות להגדרה עצמית. ההתעקשות של השמאל "הנאור" ו"המתקדם" לשמור על "הדמוקרטיה וזכויות הפרט" היא בעצם חרב פיפיות.
לימין, כבר אמרנו, אין מה למכור. כשנתניהו מדבר על שתי המדינות אין לו שום חזון מדיני להציג. לגבי הנושא הכלכלי, אפילו מצביעי הליכוד הכי הארד-קור שתפגשו יגידו שנתניהו הוא כנראה ראש הממשלה המחריד ביותר שהיה פה מאז ומעולם. אז מה נשאר לו? נכון מאוד – לסמן יריבים כאויבי המדינה, כאלה שאפשר להתלכד בשנאה נגדם. ההסתה היא בעצם הסטה: היא הדרך להדק את השורות ולגרום לאנשים לא להסתכל על הכיס שלהם או על ההתבטאויות השמאלניות, לא עלינו, של נתניהו עצמו. הרי נתניהו יודע שהוא חייב לשמור על הדמוקרטיה ועל זכויות הפרט כדי שימשיכו לזרום לפה סחורות ומוצרים שמאפשרים לנו לאכול ולהתקיים, אבל קיומם של ארגוני שמאל מאפשרים לו להיראות כמי ש"נאנס" לעשות זאת בגלל "BDSושיתוף פעולה עם ממשלות זרות".
רוצים לראות קסם? תשתקו שנייה
בקיצור, לו הייתי היועץ של ארגוני השמאל הייתי אומר להם דבר פשוט: רוצים לראות קסם שגורם לכל הרעש סביבכם להיעלם? פשוט תשתקו שנייה. סתמו ת'פה, ותגידו לממשלת ישראל דבר פשוט – אנחנו מסכימים לכל מה שאתם רוצים. רוצים להרוס בתים? יאללה, תביאו את ה-D9 ובואו נהרוס. רוצים למנוע מימון זר? אנחנו אתכם, מוותרים על כל סנט יורו שהגיע אלינו. רוצים לכבוש את הגדה מחדש? רק תגידו מתי להתייצב בימ"חים – אנחנו ישנים עם מדים ונעליים, בדקנו מחסניות ומימיות וגם וידאנו החרשה ודיסקיות משופצרות. מחכים לפקודה. אחריכם!
והפקודה לעולם לא תגיע.
היא לא תגיע כי ממשלת ישראל לא יכולה לתת פקודה כזאת, ולא יכולה להעביר חוקים כאלה. שימו לב שבכל פעם שחוק אנטי דמוקרטי הגיע למצב שבו יש לו רוב בגלל מפלגת מרכז פופוליסטית ומטופשת כזאת או אחרת (אהלן יאיר לפיד!), נתניהו עצמו הטיל וטו ושלח את החוק לקבורה באיזו ועדת מנכ"לים. כשיש חוק שהממשלה חשה שאשכרה יש בו צורך כמו "חוק המישוש" למשל, ונתניהו רוצה להעביר אותו כי הוא באמת משמעותי בשבילו, הוא יודע לקיים דיון ענייני וגלוי לב עם האגודה לזכויות האזרח ולהגיע לנוסח מוסכם. למרות שיש לו רוב קואליציוני להעביר את החוק גם בלי הסכמות עם הסמולנים הבוגדים האלה.
בקיצור, נתניהו הוא שחקן סופר רציונלי, וגם רוב אנשי הימין בכנסת הם סופר רציונליים . ושחקנים רציונליים הם כאלה שהריאל פוליטיק מנחה אותם, גם אם לא ניתן להם גרם של קרדיט כמי שמונעים מאחריות לאומית הנובעת מתפקידם.
ארגוני השמאל הנרדפים כל כך צריכים להגיד לממשלת ישראל: את הממשלה? יאללה, תמשלי. אתם שרים? תשררו. אתם מנהיגים? תנהיגו. רוצים שנניף דגלי ישראל? כחול ולבן זה צבע שלנו. רוצים שנשיר את התקווה בכל טקס? כל עוד בלבב פנימה, בכיף. רוצים שנישבע אמונים? אנחנו מצהירים.
ברגע שלא יהיה לימין את מי לסמן כאויב שאפשר להסית נגדו ולהסיט אליו את המבט הציבורי, הוא ייוותר עם אחת משתי אפשרויות – הראשונה היא להתפרק מאליו בבחירות הקרובות כי אין לו יותר מה למכור מדינית או כלכלית; האפשרות השנייה (והיא זאת שהימין בדרך כלל בוחר בה): ליישם את מדיניות השמאל יותר טוב מכפי שמרצ הייתה עושה לו הייתה מנהלת את המדינה.
כי זה אף פעם לא עניין של אידיאולוגיה: זה רק עניין של כסף ומשאבים, וזה ככה מאז שחר ההיסטוריה.