גילוי נאות: עד לפני כשלושה שבועות עבדתי בתוכנית "הצינור" בערוץ 10. גיא לרר הוא חבר יקר שלי, והייתי מעורב בהכנת האייטם שעליו אני כותב בטור זה.
מכיוון שאין לי שום יומרה (או עניין) להיות אובייקטיבי בסיפור הזה, אנסה לספר אותו מנקודת מבטה של המשטרה – הכי לא הצד "שלי".
הסיבה שאני בוחר לספר אותו מנקודת המבט של השוטרים, היא מפני שמהצד הזה הסיפור הרבה יותר מטריד אם באמת מתעמקים בו, ולא בהכרח מהסיבות האידיאולוגיות או האתיות.
אסביר: לפני כמה חודשים הזמינה המשטרה את עו"ד ברק כהן, שיזם את מחאת "באים לבנקאים" לחקירה בגלל שיר שכתב ופרסם ברשת. השיר על חמדני שוטר זוטר לא ממש מפרגן למשטרה, אם להיות עדינים מאוד. ברק כהן לא בא למשטרה בטוב באופן כללי, כי הוא מדבר נגדה תחת כל עץ רענן.
החקירה ההיא של כהן, בחשד להעלבת עובד ציבור במשטרת תל אביב, צולמה בידי החוקרים, ובסרטון רואים את החוקרים שואלים את כהן שאלות מטומטמות כמו אם הוא מכיר את אותו חמדני, אם נתקל בו ולמה כתב את השיר. השאלות גרמו לי לשאול את עצמי, האם כל תיקי הרצח, האונס והשוד של מחוז תל אביב נפתרו זה מכבר ולכן יש למשטרת ישראל זמן לחקור אדם על ההשראה לשיר שכתב וביצע.
עו"ד כהן קיבל לידיו את חומר החקירה כחלק מההליך המשפטי נגדו, ובחר לחשוף את החומר ברשת ואחרי כמה שעות להתראיין לתוכנית "הצינור". התוכנית מלווה אותו כבר זמן רב כמי שמוביל מאבק רשת מרתק שאפשר להסכים אתו ואפשר לא, אבל אי אפשר להתעלם ממנו.
כשראינו את החומרים בפעם הראשונה, לא יכולנו שלא לצחוק במבוכה מהמראה של כהן יושב שלוב זרועות ומחייך בזמן שהשיר מתנגן ברקע והחוקר שואל אותו שאלות כמעט על כל שורה. זה היה מין שילוב בין שיעור ספרות, סצנה של לואי דה פינס ומערכון של "הגשש החיוור". פייר? אפרים קישון לא היה כותב את זה טוב יותר. מובן שההחלטה החד משמעית הייתה לשדר את זה. זאת אחת מההחלטות הקלות ביותר בעיתונות: זה מהרגעים הנפלאים האלה שבהם המעניין פוגש את החשוב – רלוונטי, מצחיק ועצוב בו זמנית.
היום בצהריים הגיע גיא לרר, מגיש "הצינור", לחקירה בתחנת מוריה של משטרת ירושלים. החשד שבגללו זומן לרר לחקירה הוא "פרסום חומרי חקירה אסורים": הסרטון ההוא, של החקירה המגוחכת של ברק כהן.
החלטתי להוציא את זה כאן לפני שתגיע איזו הדלפה מכוערת שאחריה אצטרך רק להתגונן. זומנתי לחקירה באזהרה במפלג הונאה של המשטרה…
"אני שידרתי את החקירה המוזרה על הסרטון ההיתולי שעלתה כבר בפייסבוק ונצפתה על ידי עשרות אלפים ועכשיו אני חשוד בעבירה שדינה עד שנת מאסר", כתב לרר בדף הפייסבוק שלו. "בחקירתי נכח ראש מפלג ההונאה. עד כדי כך. אין לי פה עניין להצטייר כקורבן. החקירה היתה אדיבה ובשום אופן לא חוויה טראומטית או משהו שמתקרב לזה אפילו. העניין הוא עקרוני. בשיחות שניהלתי עם החוקרים הגענו לדיון ער על הביקורת שאנחנו מותחים ב'צינור' על תפקוד המשטרה לאורך שנים. אולי במקרה, אולי לא. שאלתי אם חקירות פריצה, גניבות ואלימות זוכים לאותה תשומת לב כמו אותה חקירת ענק על העלבת שוטר.
"בינינו, אין צורך אפילו להשיב על השאלה הזו. אולי מטרת החקירה היתה להפחיד או להלחיץ? אולי. זה די מלחיץ כשמרחפת לך על הראש שנת מאסר ואתה מחכה לתת טביעות אצבע בחדר מלא שקשוקי אזיקים".
עד כאן השתלשלות העניינים.
עכשיו בואו נסתכל רגע על המציאות מנקודת מבטה של המשטרה. משטרת ישראל הזמינה את עו"ד כהן לחקירה שמוציאה אותה רע. הרי זה מביך לראות אדם שמוגדר כחשוד בעבירה פלילית כאשר שואלים אותו על מילות שיר שמתנגן בקולי קולות בחדר החקירות, מתעניינים לדעת למי התכוון בשורה הזאת ובשורה ההיא והחוקר חמור הסבר אשכרה כותב את התשובות על המחשב המשטרתי ללא שמץ של אירוניה או מודעות עצמית.
הסרטון הזה, של החקירה שמוציאה את המשטרה רע, פורסם באינטרנט ואז בטלוויזיה. מה יעשה ארגון חכם, כזה שאצל מקבלי ההחלטות שלו יש ולו גרם אחד של תבונה? כל יועץ תקשורת מתחיל יודע שהאינטרס המובהק של מי שיצא טמבל הוא להעלים את העניין מהשיח הציבורי. אם תרצו, לגרום לאזרחים לשכוח שהמשטרה שאמורה לשמור עליהם משקיעה משאבים בכותבי שירים בגנותה ונותנת את כל כולה להגנה עליהם. באקלים הביטחוני הנוכחי של מדינת ישראל, למשטרה – לצערה ולצערנו – יש המון הזדמנויות להוכיח כמה היא עומדת על המשמר.
אבל, אמרנו, את זה יעשה ארגון חכם, כזה שיש בו תבונה.
ומה עשתה משטרת ישראל? הזמינה את העיתונאי שהוציא אותה רע לחקירה. עכשיו, הנה השאלה למשטרה – נשים בצד את זה שגיא לרר הוא עיתונאי מעולה ושהסיפור ששודר היה מצוין וחשוב וראוי ונכון: מה לעזאזל עבר לכם בראש כשהזמנתם עיתונאי לחקירה בגלל אייטם שהוציא אתכם רע?
כאילו, איך זה יוציא אתכם טוב?
הרי ברור שלא יוגש שום כתב אישום נגד לרר (כי אין על מה), וברור שכל העולם ואחותו עומדים לעשות לכם סמינר קצר על המושגים "חופש העיתונות" ו"דמוקרטיה", וברור לגמרי שכל העיתונות בישראל מיד תסגור שורות באקט סולידרי די נדיר ותיכנס בכם, כי אתם מנסים להלך אימים על עיתונאי כדי שיפסיק להיכנס בכם והיום זה הוא ומחר זה מישהו אחר – אז למה אתם עושים את זה? למה לגרום לנו, אזרחי ישראל, להיזכר שוב שאתם לא יוצלחים?
זה כל כך מדכא לגלות את זה שוב ושוב. המפכ"ל רוני אלשיך – יש לך לא מעט עבודה. בהצלחה.