"אז כמה מזונות אתה משלם לה?" את השאלה הזאת שמעתי אין ספור פעמים מאז שנפרדנו, לפני כשלוש שנים. שמעתי אותה מגברים, מנשים, מאנשים שהם חברים שלי וגם מזרים גמורים ששמעו שאני גרוש.
כמה אתה משלם לה?
אני שונא את השאלה הזאת.
אני שונא אותה, כי היא מניחה אוטומטית שאשתי לשעבר, אם ילדי, היא מישהי שבעבורה אני מקור להשלמת הכנסה. היא מניחה שהיא סחטה אותי והשיגה את המקסימום האפשרי, כי ככה זה נשים. כי הרי ככה זה תמיד. כי כל הגברים הם זבל וכל הנשים הן כלבות ובתהליך של גירושים המטרה היא לתפוס כל מה שאפשר ולברוח עם הכסף של הצד השני. מה, לא?
אבל אני לא משלם לה מזונות, כאילו אני מעסיק שמשלם משכורת. אני משלם מדי חודש את דמי ההשתתפות שלי בעלויות גידולן של שתי הבנות המהממות שהבאנו ביחד לעולם הזה. אני משלם מדי חודש את האוכל, הבגדים, הגג על הראש והחינוך של הדברים הכי חשובים לי בעולם כולו.
- כדי לראות את המשפחה שלך, אתה צריך לפרק אותה
- איזה אדם שפוי רוצה את המפלצות האלה בחזקתו?/ צבי דובוש
- אבא מעורב לא זקוק לטבלאות אקסל
וזה לא עניין קל מבחינה כלכלית, בלשון המעטה. זה אלפי שקלים שיורדים מדי חודש ממשכורות נמוכות ממילא שמשלמים פה ועם מחירי הדיור ויוקר המחיה במדינה הזאת, לא נשאר לך כסף כדי לבנות מחדש את חייך.
גרושים רבים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם חוזרים לגור אצל הוריהם, כמעין שחזור של הילדות. לא נדיר למצוא גבר גרוש מבקש מאמא את האוטו כדי לצאת לאיזה מקום, ממש כמו בכתה י"ב או בצבא.
אפשר להמשיך לספר כמה קשה להיות גבר גרוש, והכל אמת. אפשר לספר על המשרות שאתה צריך לוותר עליהן כי אם תיקח אותן לא תוכל לעמוד בהסדרי הראייה (בישראל הגבר הרי לא אמור להיות גם אבא וגם לבלות זמן עם המשפחה שלו). ואפשר לספר על העובדה שאם אתה מובטל או עצמאי עם עסק שנקלע לקשיים, אתה נשאר בלי כלום כולל כלום, אם אתה משלם מזונות. ואפשר לספר גם על זה שאף אחד לא משפה אותך על הימים שבהם הילדים אצלך: אתה משלם על 40-50 אחוזים מההוצאות שלהם כשהם אצל האם, אבל אף אחד לא משתתף אתך בהוצאה כשהם אוכלים על שולחנך וגם אצלך לדברים יש עלות, לא רק אצלה.
הסיוע היחיד שמקבל גבר גרוש שמשלם מזונות ומנסה לשקם את חייו הוא נקודת זיכוי עלובה במס הכנסה – כזאת שלא מדגדגת אפילו את סכום ההוצאה החודשי שלו על הילדים.
בקיצור – להיות גבר גרוש זה רע.
***
אני די בטוח שאני לא עונה על רוב הקריטריונים שמזכים בתואר פמיניסט, אבל תמיד החזקתי מעצמי ליברל שמאמין בשוויון זכויות מלא בין כל בני האדם לרבות בין נשים לגברים, ומאז ומעולם האמנתי שאחרי שנגיע לשוויון זכויות נוכל גם לדאוג לשוויון חובות.
כשנכנסנו לתהליך של הפרידה והגירושים, הייתי בטוח שזה יעבור הכי בטוב. ששנינו נתנהג בבגרות ולא נפגע ולא נשרוט נפשית האחת את השנייה ולהפך. לא היה ספק שנלך לבית הדין לענייני משפחה ולא לבית הדין הרבני – הרי ידוע לכל שבית הדין הרבני הוא ארץ גזירה לנשים, כזה שלא רואה אותן כשוות זכויות, ואני הרי לא אתן ידי לדבר כזה.
ואז באחת הפגישות היא אמרה משהו שממש פגע בי (מן הסתם גם אני אמרתי דברים פוגעניים לא פחות, אבל אדם קרוב אצל עצמו וזוכר את העבר כאילו הוא היה תמיד בסדר וכאילו הוא היה הקורבן) ואז החלטתי שאני לא משתף פעולה. החלטתי שאני לא מסכים שידברו אלי ככה. שאם זה הדיבור, אז פאק איט – אני קם והולך ושתחפש אותי ונתגרש ברבנות או משהו.
הפגישה התפוצצה והלכנו כל אחד לדרכו כשאנחנו מפומפמים מרוב אדרנלין וכעס ותחושת שנאה יוקדת והדדית. אני זוכר את הירידה במעלית (ירדנו בנפרד), ואת ההליכה הקצרה ברחוב החורפי ואת המחשבה של "כוסומו! נראה לך?! איך את מעזה?!" ונכנסתי לאוטו על סף דמעות ורתחתי ושכנעתי את עצמי לא להניע, כי אם אנסה להשתלב בתנועה בטוח אתנגש במישהו מרוב עצבים.
ואז הסתכלתי במראה כדי לבדוק את מצב התנועה וראיתי את המבט הקרוע בעיניים שלי. הן היו פעורות לגמרי, כאלה שרואים את הלבן מכל צדי האישון ואת כלי הדם הקטנים שמעליו ומתחתיו.
ולא זיהיתי אותי. לא זיהיתי שם שום ליברל שמאמין בזכויות שוות. ראיתי שם מישהו שמתכוון להשתמש ביתרון האדיר של הפריבילגיה שיש לו בבית הדין הרבני, כדי לדפוק מישהי שהיא נטולת זכויות לחלוטין במקום ההוא. ראיתי מישהו שזוכר שיש לו זכות וטו לגבי כל סיפור הגירושים מראשיתו ועד סופו, והוא מודע לזה. ראיתי מישהו שטוף שנאה ומעורער לחלוטין ששם לב שמדינת ישראל נתנה לו ביד אקדח טעון שיש בו כדור אחד בלבד ואפשר להשתמש בו נגד מישהי אחת בלבד, וזאת מישהי שהוא הכי רוצה לפרק כרגע מרוב עצבים.
בעבורי זה היה רגע מכונן. זה היה אחד הרגעים הנוראים בחיי. כשניסיתי לדבר עליו למחרת עם הפסיכולוג שליווה אותי בזמן הגירושים, בקושי הצלחתי לדבר מרוב בכי. בכיתי עלי, ועליה, ועל מה שנהיה ממני ומה שנהיה משנינו. מאותו רגע, המו"מ בינינו תפס תאוצה וההסכם קרם עור וגידים באווירה טובה הרבה יותר.
ואני, כבר אמרתי, מחזיק מעצמי ליברל ומשכיל וכל הג'ז הזה. ואני, כבר אמרתי, הייתי על המדרון החלקלק והמהיר בדרך להיות חלאה שמעז להעלות על דל מחשבתו (לא כל שכן על דל שפתיו) את האיום הגדול מכולם של גברים כלפי נשים בתהליך הגירושים – אם לא תשתפי אתי פעולה לשביעות רצוני, את לא הולכת לשום מקום.
אף אחד לא היה מעלה על דעתו להחתים אדם משוגע על רובה ולתת לו להסתובב חופשי ברחוב. לתת בידי צד אחד בקשר הזוגי את היכולת להכריע את גורל שני בני הזוג, בזמן שהוא במשבר הכי עמוק שאפשר לחוות, לא שונה בשום צורה מלתת רובה בידיו של משוגע.
אפילו ברגע האחרון, ברבנות ממש, כשהגענו עם הסכם חתום בידי שנינו ובידי שופטת שאל אותי אב בית הדין אם אני רוצה בכל זאת לנסות שלום בית. היא החווירה לחלוטין, מבינה שיש פה הזדמנות לשמוט את הקרקע תחתיה. חייכתי אליה וקרצתי בניסיון להרגיע ורק אז הפניתי את ראשי אליו. "לא, אני חושב שנלך על גירושים", אמרתי לו ואני מוכן להישבע ששמעתי את אנחת הרווחה שלה אף שהיא לא השמיעה שום קול.
לראשונה מאז שהחלטנו להיפרד פרקתי רשמית את הנשק הנורא שהמדינה החליטה לתת לי בתקופה שבה הייתי הכי מעורער נפשית בחיי.
***
ועכשיו שוב באה מדינת ישראל, בטמטומה האין סופי, ורוצה לשנות את חזקת הגיל הרך.
כמעט ואין חוקים שנוגעים לדיני גירושים במדינת ישראל, משום שהדין הדתי הוא זה שקובע. החוק היחיד (כמעט) שיש בעניין הוא החוק שקובע שילדים עד גיל 6 יישארו ברשות אמם. מה המשמעות? שלפחות על זה בני הזוג לא אמורים להתווכח בזמן ההתכלבלבות הכללית של המו"מ לגירושים.
שלפחות בנושא הזה, בניגוד לגובה המזונות או הסדרי הראייה או כל שאר הזוועות שצריך להחליט עליהם בזמן גירושים – לפחות לגביו אפשר לוותר על הוויכוח.
אז יבואו נשים ויגידו "אבל זה דופק את האישה – למה דופקים לה כמעט בהכרח את הקריירה?!" ויבואו גברים ויגידו – "אבל זה דופק את הגבר – למה שהילדים לא יהיו אתו?! למה שהוא יצטרך לשלם מזונות ולא להפך?!"
הנה בשורה – שני הצדדים צודקים, ואין דבר שהוא טעות גדולה יותר מלהיות צודק כשמדובר בעתיד ילדיהם של הורים גרושים.
תחשבו על מצב שבו בני זוג שמתגרשים, כאלה שאשכרה רבים על מי יקבל את האוטו המחורבן יד שנייה מהשכרה שלהם או אצל מי תישאר מכונת הכביסה אכולת האבנית, יצטרכו לריב גם על מי יהיה בעל המשמורת על הילדים הקטנים שלהם. תארו לכם איך זה יהיה אם הדברים הכי חשובים ביקום – הילדים – יהפכו לקלפי מיקוח בידי אבות ואמהות שעסוקים כרגע בלשנוא אחד את השני ולשנוא את עצמם ולא רואים בעיניים.
כיף, נכון? כי זה מה שרצתה לעשות הקואליציה, ונמנע ברגע האחרון.
ועוד דבר רוצים לעשות עבור מגזר הגרושים והגרושות – לקבוע בחוק שנשים שמרוויחות יותר מגברים ישלמו מזונות "לגבר".
מעבר לזה שגברים מרוויחים בממוצע כמעט 30 אחוזים יותר מנשים (מה שאומר, אחים שלי, שאלא אם התגרשתם ממישהי מאוד מאוד יוצאת דופן, כנראה היא לא מרוויחה יותר מכם), הרי שגם באותם מקרים נדירים שבהם האישה מרוויחה יותר, בית הדין ממילא נותן הפחתה במזונות ולפעמים אפילו פטור מלא – אז למה צריך את החוק הזה?
כששאלתי חברים שלי תומכי החוק, שגם הם אבות גרושים, הם הסבירו לי את מה שאני יודע ממילא ואפילו הזכרתי קודם: שאף אחד לא משתתף בהוצאות הילדים כשהם אצלם, אז למה שהיא לא תשלם להם?
"למה שהיא לא תשלם להם?" זה האח התאום של "כמה אתה משלם לה?"
אבל התשלום הוא לא להם ולא לה. התשלום הוא לילדים. גבר שמשלם מזונות (ולצערנו לא כל מי שאמור גם עושה זאת) ישלם על פי רוב 40-50 אחוזים מהוצאות הילדים שלו וזה המון כסף, אבל כולנו שוכחים שגם את השאר צריך לשלם וגם משלמים, או במקרה הזה – משלמות.
כולנו כל כך התרגלנו לדבר על כמה הגברים הגרושים נדפקים עד העצם (ואין ספק שהם נדפקים) שאנחנו שוכחים שגם הנשים הגרושות נדפקות עד העצם, והן מרוויחות פחות בין שהן נשואות ובין שהן רווקות או גרושות – הן מרוויחות פחות, כי הן נשים.
לא פותרים עוול של אחד בעוול זהה שעושים לאחר. רוצים לעזור לגברים גרושים שמשלמים מזונות? תנו להם עוד נקודת זיכוי מעבר לנקודה העלובה שהם מקבלים עכשיו. תנו להם את (מעט) ההטבות שנותנים לאמהות חד הוריות, כי בימים שבהם הילדים אצלם הם החד-הוריים. תנו להם את הסיוע הזה – כי הילדים צריכים אוכל, וצריכים בגדים, וצריכים קורת גג אצל שני ההורים שלהם:
הם צריכים את זה גם אצל אבא וגם אצל אמא.
אבל אל תשסו אותנו אלה באלה. רבנו מספיק לפני שהתגרשנו.