ביום שלישי בשעה 13:00 צלצל הטלפון. המספר לא מוכר. "שלום, אני מדברת עם חיים?", שאל הקול הנשי בצד השני של הקו. אישרתי שזה אני. "מדברים מאגף רישוי כלי ירייה. יש לך ריאיון מחר בשעה 8:15. אתה מתכוון להגיע?". אמרתי שכן, בהחלט, ושאלתי כמה זמן זה לוקח והאם מקבלים תשובה על המקום. "זה עניין של בערך רבע שעה ומיד יגידו לך אם אתה מקבל רישיון לאקדח", היא ענתה ואיחלה: "שיהיה לך בהצלחה!".
נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה התקשרו אליכם נציגי משרד ממשלתי שבו קבעתם תור כדי לוודא שתגיעו ולאחל בהצלחה. אבל מי שיתקשר למספר הטלפון של אגף רישוי כלי ירייה (8657*) ייחשף לנס גלוי נוסף: זמן ההמתנה הממושך ביותר שבו נאלצתי להמתין למענה אנושי עמד על 51 שניות בלבד. אין עוד משרד ממשלתי עם שירות כזה.
את כל הטוב הזה בנה בשבילנו השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, כדי שנוכל להסתובב ברחובות ישראל כשבידנו כלי משחית שכל תכליתו היא להעביר חרוט ממתכת לוהטת דרך בשר אנושי, במטרה להמית או לגרום למום משמעותי בגופו של הזולת.
ב-20 באוגוסט אישר השר ארדן את התקנות המאפשרות לכל מי שעשה טירונות ואימון מתקדם בחיל הרגלים (רובאי 07) לקבל רישיון לאקדח ולחמישים כדורים. זה כלל לא משנה אם האדם עובד במקום שדורש ממנו להיות חמוש, אם הוא גר באזור מסוכן או אם יש איזושהי הצדקה סבירה לתת בידיו אקדח. הוא זכאי לקבל אקדח כי ככה החליט השר.
לפני כשבועיים חשפנו כי לאגף לרישוי כלי ירייה אין דרך כלשהי לדעת האם למבקש הרישיון יש עבר פסיכיאטרי, וכך גם לרופא המשפחה שמוסמך לחתום על תעודת הבריאות הדרושה לצורך תהליך הרישוי. מנהל אגף כלי ירייה הרצל קבלו אמר לנו אז: "אין לי דרכים לבחון מצב פסיכיאטרי של מבקש רישיון, למעט מה שאני מקבל ממשרד הבריאות והריאיון הפרונטלי שעושה פקיד הרישוי עם המבקש".
בזרועות הביטחון השונות של מדינת ישראל נוהגים לערוך את מה שמכונה "תרגיל מטה" למציאת פרצות בנהלי העבודה. על פי רוב יתייצב מול איש זרוע הביטחון אדם נורמטיבי שיש בעיה ב"סיפור" שלו. אם יפעלו לפי הנהלים, אמור האיש לעורר את חשדם של אנשי הביטחון והם אמורים לנקוט בפעולה כלשהי, לרוב כזו שאינה דורשת שימוש בכוח. אם עובד הביטחון לא פעל לפי הנהלים ולא איתר את הבעייתיות, יש סיכוי גבוה שיודח מתפקידו. אם פעל לפי הנהלים ובכל זאת לא אותרה הבעיה, הרי שיש לשנות את הנהלים עצמם.
שירות הלקוחות המהיר במדינה. גלעד ארדן | צילום: עינת פישביין
החלטנו אפוא לערוך תרגיל מטה משלנו, ולבנות סיפור מעשה שאמור היה לעורר את חשדם של פקידי אגף רישוי כלי ירייה.
על פי הסיפור הבדיוני הזה נמאס לי לשלם מזונות ונמאס לי ממה שקורה בחיי, על כן החלטתי לרצוח את גרושתי, שאותה סימנתי כמקור לכל בעיותיי. לשם כך אשתמש באקדח ברישיון שאותו אני יכול כעת לקבל ממדינת ישראל. בכך אצטרף לרשימה ארוכה מאוד של גברים שרצחו את בנות זוגם או את בנות זוגם לשעבר באמצעות נשק חם שאותו קיבלו ברשות. בעקבות ריבוי מעשי רצח שבהם היו מעורבים מאבטחים, החליט ב-2013 השר לביטחון פנים דאז יצחק אהרונוביץ' כי מאבטחים לא יוכלו עוד לקחת את נשקם הביתה. מספר הנרצחות בנשק חם מידי בני זוגן המאבטחים ירד אז לאפס.
רק עליי איש אינו משגיח
במסגרת הרפורמה שבעזרתה אני מנפיק את כלי הרצח, מאבטחים נדרשים מעתה לעבור אבחון פסיכולוגי באחד מעשרות מרכזים שהוסמכו לכך ברחבי הארץ, כתנאי להחזקת נשק בביתם. זאת בנוסף לאחריות של הממונים עליהם, שאמורים להבחין בכל שינוי במצבם הרגשי.
כותב שורות אלה הוא חי"רניק, רובאי 08, גרוש ואב לשתיים, בלי רישום פלילי. כמו רוב הרוצחים גם לי אין עבר פסיכיאטרי כלשהו (חשוב לציין בהקשר זה שאחוז מתמודדי הנפש מבין הרוצחים אינו גדול מאחוז מתמודדי הנפש באוכלוסייה הכללית, כך שאין כל קשר בין מחלת נפש לבין ההפיכה לרוצח). במסגרת חלוקת הנשק של גלעד ארדן, אני (ואחרים כמותי) לא מחויב בבדיקה פסיכולוגית כלשהי ולא נעשית בדיקת רקע אודותיי לפני שמאשרים את בקשתי לנשיאת אקדח. רק עליי איש אינו משגיח. אני חי"רניק, ולכן לפי ההיגיון של השר לביטחון פנים, אני לא מהווה סיכון כלשהו.
את תהליך הרישוי התחלתי יומיים אחרי שארדן חתם על הצו שמקנה לי את היכולת להפוך לרוצח בנשק חם. תור בקופת החולים הפגיש אותי עם רופאת משפחה שלא פגשה אותי מעולם, כי מתברר שכבר שנים לא ביקרתי במרפאה. הרופאה בדקה את לחץ הדם שלי והמליצה לי בחום ללכת לבדיקות דם, כי עברתי את גיל 40. "אין לי שום דרך לדעת אם אושפזת על רקע פסיכיאטרי לפני 2015. (אז נכנסה לתוקפה הרפורמה במערכת בריאות הנפש – חה"ז). הנתון הזה לא מופיע בתיקים", אמרה בכנות, "מגיעים אליי מפעם לפעם מטופלים שרוצים להוציא רישיון לאקדח לעבודה שלהם, אבל חוץ מבחינה 'בעין' ובדיקה של התיק הרפואי במחשב אין לי שום כלי לאבחן אם יש להם איזושהי בעיה".
אגף רישוי כלי ירייה, תל אביב. 12 דקות ויש לכם אקדח | צילום: חיים הר־זהב
כששאלתי אותה האם קרה בעבר שלא חתמה על האישור ענתה שכן, זה קרה בעבר ("הייתה לי תחושת בטן לא טובה"), אבל העריכה שהמטופל הלך לרופא אחר או לרופא פרטי, ובסוף גם קיבל את החתימה הדרושה.
במקביל, קיבלתי מאתר האישורים של צה"ל פירוט חתום דיגיטלית על שירותי הצבאי ("חייל מסור ואכפתי שביצע את שירותו באופן מיטבי", כתבו בתעודת השחרור שלי). כל שנותר היה למלא את הטופס הדיגיטלי של האגף לרישוי כלי ירייה. ציינתי בו שאני עיתונאי, שלחתי תעודת זהות עם ספח, כמבוקש (שם מופיע בבירור מצבי האישי – גרוש), ושלחתי את הטופס לדרכו. למחרת, רק שלושה ימים לאחר שהשר ארדן אישר את התקנות החדשות קיבלתי הודעת סמס המעדכנת שכל המסמכים הגיעו לבסיסם בשלום.
מנסים להניף דגל שחור
433 בקשות כלי ירייה הוגשו למשרד לביטחון פנים באותם יומיים, עדכנו במשרד לביטחון פנים, אז ציפיתי שייקח זמן עד שיעשו את כל הבדיקות הדרושות כדי לקדם את בקשתי. הערכתי שזה בטח ייקח שבועיים או שלושה. זה לקח שלושה ימים.
הודעת טקסט ובה קישור לאתר קביעת תורים ברשת הזמינה אותי לקבוע מועד לריאיון בלשכת רישוי כלי ירייה. האפשרויות לבחירה היו רבות: מיקום הלשכה, באיזה יום נוח לי ובאיזו שעה – רק תבוא לקחת את האקדח שלך כבר. פחות משבועיים מרגע שיצאתי לדרך ואני עושה צעדי ענק לקראת האקדח שבו אני מתכוון להשתמש כדי לרצוח.
לקראת הריאיון המיוחל שוחחתי עם ל', פסיכיאטרית בכירה באחד מבתי החולים בארץ, עם שני פסיכולוגים שנחשבים מומחים בתחום זה וביקשו להישאר בעילום שם, ועם עו"ד גלית לובצקי הפעילה במאבק לצמצום נוכחות כלי ירייה במרחב האזרחי. ביקשתי לדעת אילו תשובות יעוררו תהיות לגבי כשירותי במהלך הריאיון ומה יגרום לדגל שחור להתנופף מעל ראשי ולהגיד לפקידי רישוי הירי: "אולי שווה לעשות פה בדיקה יותר מעמיקה לפני שנותנים לו אקדח".
לקח פחות משבועיים להוציא אותו. רישיון לנשק | צילום: חיים הר־זהב
עשינו מעין סימולציה שבה אני נותן כמה שיותר סימנים מחשידים לפקיד שמולו אשב. לשאלה "למה אתה רוצה אקדח?", למשל, התשובה שאני אמור לתת היא "כי אפשר". אם ינסו להתעמק קצת יותר, התשובה צריכה להיות "כי אם נותנים אקדחים, אני מרגיש שעדיף שיהיה לי כדי שאוכל לתת מענה לאיומים". אם ישאלו אודות טורים שפרסמתי בעבר נגד חלוקת אקדחים למי שאינם זקוקים להם, דבר שהיו מוצאים אם היו מחפשים בגוגל, לדוגמה, התשובה תהיה "שכנעו אותי שעדיף עם אקדח מאשר בלעדיו".
בעיקר התמקדנו בשאלות הנוגעות לחיי האישיים, שאולי יעלו במהלך הריאיון. אני אמור לספר שאני חי לבד, בלי בת זוג. שבנותיי ישנות אצלי לילה אחד בשבוע ובכל סוף שבוע שני. אם אשאל על יחסיי עם גרושתי התשובה צריכה להיות "איזה יחסים? עדיף שלא יהיו יחסים. אני רואה אותה כשאני אוסף ומחזיר את הבנות, וזהו".
בנוסף החלטנו שבמהלך הריאיון אשאל אם העובדה שאין לי כל הסמכה או ניסיון קודם בירי באקדח היא בעייתית (הרוב המוחלט של יוצאי יחידות החי"ר שאינן סיירות עילית לא יירו באקדח כלשהו לאורך שירותם הצבאי), ואם במהלך ארבע שעות המטווח שבהן אני מחויב ילמדו אותי לירות ולתפעל מעצורים בנשק.
הפאנל שעמו התייעצתי הסביר שאני לא אמור לעשות "הצגה" פיזית כלשהי. לא להיראות מתוח יותר או פחות מכל אדם שמגיע לכל ריאיון שבסיומו יוכרע בעניינו, כמו למשל בהוצאת ויזה לארצות הברית.
תרשום שירות בכוחות הביטחון
ביום רביעי, חמישה בספטמבר, הגעתי לבניין משרדי הממשלה בתל אביב. בדיוק ב-08:15, השעה שבה קבעתי את הריאיון, נכנסתי פנימה. אין עוד שירות ממשלתי כזה, כבר אמרתי. התבקשתי להציג את תעודת הזהות. "באת לריאיון אצלנו?" שאלה פקידת הרישוי. "כן" עניתי. "כמו כו-לם" אמרה לי בחיוך, "היה צפוי שיהיו הרבה מבקשים".
בשלב זה היא בדקה את מספר הזהות שלי במחשב והנתונים שלי עלו. "מאיזו סיבה הגשת את הבקשה?", היא שאלה, בדיוק כמו שחשבנו שיקרה. "כי אמרו שאפשר", עניתי, ממש כמו שתרגלנו. "לא, לא", אמרה והסבירה שכלל לא ניסתה להבין מה הצורך שעומדת מאחורי הבקשה: "התכוונתי – ביקשת רישיון על הסעיף של השירות ביטחון, נכון?". עניתי שכן, והמשכנו בשיחה.
היא הסבירה לי למלא איך למלא את הטופס שנתנה לי. לכתוב "שירות בכוחות הביטחון" תחת הסעיף "סיבה לבקשה". את שאר הטופס מילאתי בעצמי בתוך רגע. כשנשאלתי איך האקדח יאוחסן עניתי שאשים אותו בכספת. "אבל עוד אין לי כספת בבית, כן?", אמרתי לפקידה. "ברור לנו", היא ענתה, "תקנה אחרי שתרכוש את האקדח".
אחת השאלות שם עסקה ב"ידע וקורסים בנושא נשק". שאלתי למה הכוונה, ואם אני אמור לכתוב שאני עושה מילואים. "כן, תכתוב 'שירות בצבא'. אתה יודע שגם מבחינת הדרגה אתה עונה לתבחינים לקבלת נשק?", היא שאלה פתאום. "באמת? אבל השתחררתי סמל ראשון. את דרגת רב סמל מתקדם קיבלתי רק במילואים, מפז"ם", עניתי, מופתע מהנתון הזה. "כן, מותר אקדח מרס"ר ומעלה", אמרה וצחקה מאוד, "זה תפס גם לפני התבחין של הרובאי 07. היית צריך לבוא אלינו עוד קודם".
כל שנשאר לעשות הוא רק לבחור יצרן. רישיון כבר יש | צילום מסך
אחד הטפסים דרש ממני לחתום שברור לי כי אם תשתנה מדיניות הנשק אצטרך להחזיר את האקדח. "את חושבת שישנו את המדיניות?" שאלתי את הפקידה. "לא יודעת. מניסיון שלי, כבר יותר מעשר שנים, היו תבחינים שהיו והחליטו לבטל אותם, כמו נהגי מוניות ומשא, או בעלי עסק לזהב ויהלומים. יש דברים שלקחו והחזירו, יש שבוטלו ולא חזרו". "אני מקווה שלא ישנו את זה", אמרתי לה. "גם אני", ענתה בדאגה, "הרי כל המטרה הייתה שנקל עליכם, אבל לך תדע מה יקרה אם יתחלף השר".
תבוא יפה ומסודר, שלא תהיה פוטו רצח
בשלב זה שאלתי את עצמי איך אעלה את סיפור מצבי האישי. איך אמשוך את תשומת לבה של הפקידה לכך שאולי בכל זאת שווה לשאול עוד איזו שאלה או שתיים. כבר שש דקות שאני יושב מולה ולא נשאלתי שום שאלה בשום נושא.
"יש לך הנחת מועדון 'בהצדעה' (מועדון ההנחות למשרתי המילואים – חה"ז) על הרישיון. במקום 180 שקלים תשלם רק 90", אמרה בזמן שהיא כבר מדפיסה את הרישיון, ועדכנה אותי כמה הנחות קיבלה מהמועדון הזה בטיול המשפחתי האחרון.
החלטתי לנצל את הסיפור על הטיול המשפחתי שלה כדי לספר שאחרי שהתגרשתי גרתי אצל ההורים כי לא יכולתי להרשות לעצמי דירה ואז עברתי לדירה משלי, שם אני גר לבד. "הבנות שלי גרות בירושלים ואני בתל אביב", אמרתי לה, "אני מאוד אוהב את השכונה שבה אני גר אבל הבנות לא באות אליי מספיק ולא נהנות ממנה". קיוויתי שאולי פה תישאל איזו שאלה, הרי אני מביע תסכול.
היא סיפרה לי שגרה בעבר באזור שבו אני גר, אבל ממש לא התעניינה בסיפור המצב המשפחתי שלי. בניסיון אחרון אמרתי לה שקצת קשה לי עם הנסיעות לירושלים לאסוף את הבנות מבית הספר, ובתגובה היא סיפרה לי על הילדים שלה. הפיתיון לא נאכל.
פקידת הרישוי לכלי ירייה נתנה לי את הרישיון המותנה המודפס. "טוב, חיים", הסבירה, "זו האגרה שאתה אמור לשלם עם מספר השובר. זה האישור המותנה לשישה חודשים שבהם אתה צריך להשלים את התנאים: אתה ניגש למטווח עם הצהרת הבריאות שקיבלת, בוחר אקדח, מבצע עליו הכשרה של ארבע וחצי שעות ומאה כדורים, מקבל אישור שעברת את ההכשרה ומקבל שטר מכר שרכשת את האקדח. בדרך כלל במטווח יש גם חנות. את כל הטופסולגיה אתה סורק, שולח אלינו למייל ותקבל אישור שקיבלנו.
"אנחנו מנפיקים לך רישיון זמני במייל. עם הרישיון הזמני אתה ניגש שוב לחנות הנשק ומושך פיזית את האקדח, כי עד אז הוא נשאר שם. אחר כך תקבל רישיון קבוע מפלסטיק ובשבילו יצלמו אותך במטווח. תבוא יפה ומסודר, שלא תצא לך תמונת פוטו רצח", סיימה בחיוך. היא הוסיפה שבכל שנה וחצי אדרש לעשות רענון.
12 דקות ברוטו ארך הריאיון, מרגע שהתיישבתי ועד הרגע שבו קמתי מהכיסא עם רישיון לאקדח. לא נעשתה שום בדיקת רקע. לא נשאלה שום שאלה שאמורה לזהות בעייתיות כלשהי. לא נבחן דבר למעט רמת הרובאות שלי, שאותה רכשתי לפני יותר מעשרים שנה, ומאז עברתי דבר או שניים בחיים.
גלעד ארדן נתן לי אקדח, שאיתו הייתי יכול לרצוח את גרושתי.
[mc4wp_form id="1006521"]