הדבר הראשון שמכה במתקרבים למתחם רשות האוכלוסין והאכיפה בבני ברק הוא הריח. צחנה עזה של שתן שמתערבבת בריח של זבל ההולך ונרקב. הנהגים שחולפים ליד המקום בכביש שמקביל לפסי הרכבת לא רואים מה קורה ברחבה הגדולה, כי שני אוטובוסים חונים מסתירים את רובה, וממילא עיניהם נשואות לסופרמרקט של רמי לוי שמופרד מהמתחם בגדר פח דקה, מהסוג שמסמן בדרך כלל אתרי בנייה.
ככל שמתקרבים מהחניון למתחם הולכת וגוברת הצחנה. אפשר גם לראות רצועות של נייר טואלט שמתגלגלות על הרצפה או תפוסות בגדר של תחנת הרכבת. יותר מ-35 מעלות בחוץ ואין רוח, אז הן מתעופפות רק כשעוברת עוד מכונית בדרך לקניות חג הפסח.
על רחבת בטון גדולה התחומה משני צדדיה בגדרות פח, בירכתיה בכביש ובחזיתה במחסומים, עומדים מאות בני אדם, רובם המכריע גברים, כמעט כולם אריתריאים, בדממה. במקום אין ולו בדל של צל, והשמש קופחת על הראשים. כמה ברי מזל מצליחים למצוא מקום צמוד לגדר אליה שלידה הם כורעים, וכך הם מרוויחים כמה סנטימטרים של צל. בצד השני של הרחבה יושבות נשים מתחת למטריות שחורות ורחבות, כמו הקליינטורה גם הן אריתריאיות, ומוכרות לגברים מים. בקבוק עולה חמישה שקלים. אישה אחרת מוכרת תה בשבעה שקלים לכוס.
השעה אחת בצהרים, והם מחכים פה משתיים ומשלוש לפנות בוקר. רבים מהם ישנו במתחם בלילה, מקווים להצליח להיכנס פנימה, דבר שאותו הם מנסים לעשות כבר כמה ימים. על הבטון יש שאריות של מדורות שהדליקו בלילות קודמים, שהיו קרירים יחסית, כדי להתחמם או לבשל לעצמם משהו. אין במקום שירותים (דבר שמסביר את ריח השתן), אין מים ואין כסאות. יש רק בטון לוהט, גדר דקה, ושמש מעל הראש.
"ראיתי מה שקורה פה והזדעזעתי. גם אם צריך לגרש אותם וגם אם לא, הם בני אדם ולא חיות" אומר רן ריקהויז, בזמן שהוא אוסף בקבוקי חצי ליטר ריקים לעגלה שלקח מהסופר הסמוך של רמי לוי. ריקהויז מתגאה בכובע של עיריית רמת גן ומספר שהוא פנסיונר של העירייה. "קניתי להם שתי שישיות של מים מינרלים, שלא ימותו פה. עכשיו אני אוסף את הבקבוקים הקטנים, אמסור אותם בסופר, ואקנה להם עוד שישיות מדמי הפיקדון. תכתוב שאנשים צריכים לבוא לראות מה קורה פה. זה מחריד".
"אני רוצה לראות תור אחד. עד שלא יהיה פה תור אחד אף אחד מכם לא ייכנס, ברור?!", צועק המאבטח על גושי האדם המתגודדים בכמה קבוצות מולו. "אל תנסו אותי. אתם יודעים שלא תיכנסו אם לא תעשו טור שהוא תור אחד". הם יודעים שאסור להם להתקרב לעמדת המאבטח – מי שיתקרב יקבל מיד הודעה מהמאבטחים שהוא לא נכנס היום. מאחורי המאבטחים יש גדרות שיוצרות שבלול של תורים, כמו בכניסה לאצטדיוני כדורגל או לבידוק ביטחוני בנמל התעופה, אבל בין הגדרות לא עומד איש.
"הם מכניסים רק עשרה אנשים לתור בכל פעם", אומר אבטום, שנמצא במתחם כבר יום וחצי פרט לשעתיים בין חצות לשתיים בלילה שבהן קפץ לישון בבית ומיד חזר על אופניו. ואכן, בקצה שבלול המחסומים אפשר לראות קבוצה קטנטנה של ברי מזל שמסתירים את ראשיהם מהשמש הקופחת באמצעות מעיל שהביאו מהבית ואותו הם מחזיקים מעליהם. כששואלים את המאבטחים למה הם לא ממלאים את התור ומקלים קצת את הלחץ במתחם שלפניהם, הם משיבים "אלה ההוראות שקיבלנו".
המאכערים שקיבלו עשרה שקלים משאר מבקשי המקלט בעבור "סדרנות תור" נעמדים על בלוקים שמצאו במקום. הם מחזיקים עשרות אשרות ביד, ומקריאים שמות כדי שאלה יסתדרו בטור עורפי, התור-שלפני-התור האמיתי. יש את קבוצה A ויש את קבוצה B, בכל פעם מאכער אחר מקבל קדימות לקבוצה "שלו". "הם מסתדרים בעצמם", אמר אחד העובדים במקום לדנה (שם בדוי) בשבוע שעבר בהקלטה שפרסמנו במקום הכי חם – אבל הם לא באמת מסתדרים: הם בסך הכל מבצעים את ההוראות של משרד הפנים. בלי לעבור דרך המאכערים, ספק גדול אם מישהו מהם ייכנס פנימה.
היחידים שמקבלים פטור מהמתחם הלוהט, המצחין והמיוזע הן משפחות עם ילדים. נהגי מוניות פורקים את המשפחות בכביש ואוספים איתם בחזרה לתל אביב את המעטים שהצליחו להיכנס ולדבר עם פקידי משרד הפנים. הנהגים כבר יודעים כמה מילים באריתריאית, ומבקשי המקלט עונים להם ב"יופי אחי". ילדים מקבלים כניסה מהירה למתחם, אבל גם זה בתנאי שהם "מתנהגים יפה". אישה עם חולצה מנוקדת בצבע שחור לבן דוחפת עגלת תינוק, ומנסה להיכנס לשבלול המחסומים – אבל היא עושה טעות. היא מנסה להיכנס עם העגלה מהפתח שמשמש ליציאה. זה לא שכתוב עליו יציאה או שיש עליו איזושהי אינדיקציה שמראה על כך שזה השימוש בפתח זה, אבל היא אמורה הייתה לדעת – או שלפחות כך חשים המאבטחים שדוהרים אליה בצעקות של "מה את עושה? מי את בכלל?".
היא מתנצלת בפני המאבטחים במבט מתחנן, ומוציאה ביד רועדת את הויזה שהיא צריכה לחדש. "בסדר, תן לה להיכנס. אבל אל תעשי את זה יותר בחיים!" גוער בה אחד מהם.
השאר מסתדרים בטור. הפעם רק קבוצה B תוכל להיכנס, והחברים בקבוצה A מצטופפים לתפוס כמה סנטימטרים של צל בצמוד לגדר. קבוצה B עומדת בטור ארוך ודומם, חלק מחבריה כורעים ומשתמשים במעילים, בעיתונים ואפילו בשלטים של משרד הפנים כדי לשים מעל ראשיהם ולהשיג קצת צל. מפעם לפעם יוצא אחד מהם מהטור, אחרי שהוא מוודא שישמרו לו את המקום, וקונה מים מהאישה היושבת בפינת המתחם. המאבטחים יוצאים מפעם לפעם מהסככה שלהם כדי לבדוק את האשרות של המועמדים לכניסה לתור. אחד מהם, טקה, מחכה שם כבר שבוע. הוא בעשירייה השנייה שצפויה להיכנס לשבלול המחסומים, אז להערכתו הוא רחוק שעה או שעה וחצי לכל היותר מהפגישה המיוחלת עם אנשי משרד הפנים.
טקה נמתח לדום כשהמאבטח מבקש מהעומד לפניו להציג את המסמכים. לא ברור אם זה נובע מיראת כבוד או מהתרגשות מהעובדה שהמתנה בת חמישה ימים משעות לפנות בוקר ועד הלילה עומדת להסתיים. כשהמאבטח מבקש את הויזה, טקה מסביר שהיא אבדה לו לפני כחודשיים. הוא לא יודע איפה היא, ולכן הוא רוצה להיכנס. יש נוהל, הוא יודע, שמאפשר לשלם למשרד הפנים ולהוציא אותה מחדש – הרי מה שחשוב זה מה שמופיע במחשב, ואת הגישה למחשב יש רק לפקידים.
"צא מהתור, לא תיכנס היום", אומר המאבטח לטקה. כאלף בני אדם נכנסים למתקן ההגירה מדי יום, והפקידים היושבים בפנים מחליטים מה התמהיל של אריתריאים, סודנים, גאורגים, מולדובים, משפחות, מאבדי ויזה ושאר קבוצות הם יקבלו באותו היום. הממתינים בחוץ לא יודעים מה התמהיל שעליו הוחלט בחדרים הממוזגים שמעבר לשבלול המחסומים, בעיקר כי אף אחד לא טורח לעדכן אותם. זה קצת כמו לוטו: יש סיכוי לזכות, אבל הוא לא גבוה במיוחד.
טקה יוצא מהתור בדממה. הוא לא יודע מה הוא יעשה עכשיו. אולי יישן במתחם גם הלילה. "בלי ויזה אין לי מה לעשות בחוץ", הוא מסביר.
בינתיים תולה מישהו מודעות דרושים ברוסית על הגדר הדקה. אחר כך הוא מסתובב במתחם ואוסף בקבוקי חצי ליטר שאותם הוא שם בבגאז' ונוסע משם. את האוטו שלו מחליף רכב פרטי ובו ארבעה חרדים. שני גברים בלבוש חסידי, ושתי נשים בשמלות ופאה. הם באו לכאן כדי לפרוש ציליה מעל ראשי מבקשי המקלט – גמילות חסדים. הם מכנים את עצמם "חרדים לגירוש", קבוצה קטנטנה שהתארגנה לתמוך בנמצאים במתחם.
מהבגאז' הם מוציאים ציליה הדומה מאוד לזו שחיילי צה"ל משתמשים בה. יש להם גם סליל חוט עבה, סכינים יפניות והמון רצון טוב – אבל יש בעיה. הם לא יודעים להקים ציליה. איש שעבר במקום במקרה מזדהה כרס"פ במילואים ומתנדב להסביר להם איך להרים ציליה כהלכתה. הם מוצאים כמה קורות עץ שזרוקות במקום, ונועצים אותן בתוך חורי הבלוקים שעליהם עמדו המאכערים רק כמה דקות קודם לכן. צד אחד של הציליה מקובע לחורים בגדר ההיקפית, ולאחר שהם מרימים מוט אמצע מאולתר, הם רוצים לחבר את הצד השני למחסומים, כדי שהציליה תהיה מתוחה ותתן צל לכמה שיותר אנשים.
המאבטחים מבחינים בקשירה למחסום "שלהם" ומיד רצים למקום כשהם דורשים ששום דבר לא יחובר למחסום. "אנחנו מזיזים את המחסומים האלה כל הזמן, וזה יפריע לנו", מפטיר אחד מהם. "אבל לאנשים האלה אין צל וחום אימים בחוץ", אומרת-מבקשת אחת מחברות הקבוצה. "הם צריכים צל".
"לא מעניין אותי", הוא משיב לה. "אסור לגעת במחסומים שלנו". בשלב זה מתערב הרס"פ במיל. ופונה למאבטח במעין שיח-לוחמים שכזה. "אתה הרי יודע להקים ציליה, אחינו", הוא מסביר לו. "אם לא יתנו פה מתיחה, זה יקרוס תוך רגע. תן להם, נשמה. מה אכפת לך".
"גם אני הייתי רס"פ בסדיר", צוחק המאבטח. "סבבה אחי – אבל אל תחבר את זה למחסום. תן להם שיטפסו על עמוד התאורה וישפצרו לשם, בסדר?".
הרס"פ עומד באמצע המתחם, מוודא ששמים אבנים בפינות ("חייבים, שהחבל לא יברח!") ומכוון את האריתריאים ואת החרדים כך שהציליה תדוגם כמו מאהל שטח במחנה צאלים. מתיחה לפה, מתיחה לשם, והציליה עומדת. "אני מוכנה לשים כסף שמחר משרד הפנים כבר יוריד אותה", אומרת אחת מחברות הקבוצה החרדית. "הם עושים הכל כדי למרר לאנשים האלה את החיים, ועכשיו קצת יותר נעים להם אז בטח יורידו את זה בתואנה או טענה כזו או אחרת".
כשייכנס מבקש המקלט ה-1,000 יסגרו את שערי שבלול המחסומים, ובחוץ יישארו מאות שלא יקבלו שירות ועוד מאות שיצטרפו אליהם למחרת. החום ימשיך לעלות, צחנת השתן והזבל הנרקב תלך ותגבר, ושבלול המחסומים יישאר ריק. ככה המדינה יכולה לומר שהדבר האיום הזה לא קורה במתחם שהיא מנהלת, אלא מחוצה לו. אם זה היה כור בסוריה, יכולים היו להשתמש בביטוי "מרחב ההכחשה" – אבל בשביל להשתמש בביטוי כלשהו, צריך שיהיה למישהו אכפת מספיק ממה שקורה כדי לטרוח ולהתייחס אליו.
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "מאבטחי מתקן האכיפה בבני ברק אחראים על המתקן עצמו ועל המרחב שבסביבתו. החלטות לגבי הכניסה ולגבי הסדר נתונות להחלטתם וזהו חלק בלתי נפרד מתפקידם. לא ברורות הטענות העולות בפנייתכם".
[mc4wp_form id="1006521"]