הכרזתו של נתניהו על ביטול ההסכם עם נציבות האו"ם לפליטים כמה שעות לאחר שבישר על חתימתו, עוררה גל של ביקורת וגינוי כלפי מה שהוגדר כ'זיגזוג', המקריב את טובת המדינה לגחמות 'הבייס' שלו.
פרשנים מצביעים על הזיגזוג כעל יסוד בולט בהתנהלותו של נתניהו כראש ממשלה. רשימת הדוגמאות לכך ארוכה, ומקיפה קשת רחבה של נושאים: חוק הלאום, רשות השידור, מתווה הכותל, אלאור אזריה, החוק הצרפתי, גיוס חרדים, הקדמת הבחירות ועוד.
הזיגזוג הבולט ביותר של נתניהו הוא ביחס לפתרון שתי המדינות: בנאום בר-אילן ב-2009, הוא תמך בפתרון שתי המדינות – מדינה פלסטינית מפורזת לצידה של ישראל – ומאז הוא התכחש לו וחזר והציע לו גירסאות שונות. כך, תוך שבועיים במרץ 2015 נתניהו "נחשף כמי שהסכים למדינה פלסטינית על בסיס קווי 67, בישר לכתב 'מקור ראשון' אריאל כהנא שכבר אינו תומך בהקמת מדינה פלסטינית, וחזר לתמוך ברעיון בראיון לרשת אן.בי.סי".
"קשוב לתומכיו". נתניהו צילום: שאטרסטוק
אביגדור ליברמן ביטא את הדעה הרווחת כשאמר ביוני 2015 כי: "נתניהו הוא לא ימין ולא שמאל אלא מיסטר זיגזג, אלוף העולם בזיגזוגים". ליברמן, אגב, נתמנה לשר הביטחון בממשלה הנוכחית בעקבות אחד מזיגזוגיו היותר מרהיבים של נתניהו: לאחר שהתיש את סיעת המחנה הציוני במשא ומתן עקר על כניסה לממשלתו, הוא ביצע פניית פרסה והעדיף את ישראל ביתנו.
העיתונאי עמית סגל הסביר כי "הזיגזוגים של נתניהו לא הורסים לו את הקריירה" משום שבוחריו רואים את זיגזוגיו כמכוונים לטובתם. אלא שבהסבר זה אין תשובה לשאלה העקרונית: מדוע נתניהו מזגזג מלכתחילה? ביטול הסכם הפליטים, עשוי להיות קצה חוט לתשובה, שכן הוא מעורר את השאלה עד כמה היה אכן ביטול ההסכם בגדר זיגזוג.
דפוס שיטתי ומכוון
נתניהו הודיע כי הוא "משהה את יישום ההסכם" פחות משבע שעות לאחר שהכריז על קבלתו. הסברו כי הוא עושה כן משום שהוא קשוב לתומכיו שהתנגדו להסכם, נראה כלא יותר מתירוץ דחוק למהלך. ספק אם נתניהו הפועל על סמך סקרים היה זקוק למחאות פייסבוק כדי לדעת שתומכיו יתנגדו להסכם. להפך, יש להניח כי הוא ידע על התנגדותם, ולמרות זאת החליט לחתום על ההסכם.
מה גרם אפוא לנסיגתו החפוזה של נתניהו מהסכם הפליטים? אפשר שהתשובה לשאלה זו מצויה בחשיפתם של חיים הר-זהב ועינת פישביין ולפיה "מפלגת הבית היהודי ידעה על ההסכם עם האו"ם לעצירת הגירוש שבועות לפני שפורסם דבר חתימתו", וכי שרת המשפטים, איילת שקד, "נפגשה עם נציגות בכירה" של נציבות האו"ם לפליטים ו"צוותים מטעמה הובילו את כתיבת ההסכם והיו מעורבים בכל פרטי הכנתו". נראה אפוא כי נתניהו חתם על הסכם הפליטים מתוך הנחה שמפלגת הבית היהודי תתמוך בהסכם ולא תצא נגדו. לכן, מרגע שבניגוד להנחתו, בנט – המתמודד עימו על הנהגת הימין – תקף את ההסכם, התמוטט הבסיס הפוליטי לקבלתו, ונתניהו נסוג ממנו וביטל אותו. אם כך, הרי שביטול הסכם הפליטים לא היה זיגזוג, אלא להפך: המשך ומימוש של אותו היגיון פוליטי שהוביל לחתימת ההסכם מלכתחילה.
מהחתימה על ההסכם וביטולו עולה שבפועל נתניהו מחזיק בשתי עמדות מנוגדות בשאלת פתרון בעיית הפליטים, מבלי שהוא רואה בכך כל סתירה. הוא תמך בהסכם עם נציבות האו"ם לפליטים, שהעניק לכמחציתם מעמד חוקי בישראל וזכה לתשואות השמאל, ובה בעת הוא גם תמך בכליאתם וגירושם תוך מתקפה ארסית על הקרן החדשה. נראה אפוא שבהקשר של נתניהו הדגש במושג זיגזוג צריך להיות על תמיכתו בעמדות מנוגדות, הנמצאות משני המתרס הפוליטי המקובל.
ואכן, ריבוי מקרי הזיגזוג מערער דווקא את הפרשנות הרווחת ל"נתניהו המזגזג": הזיגזוג החוזר מלמד שלא מדובר בגחמה, אלא בדפוס התנהלות שיטתי ומכוון. יש להניח שנתניהו עצמו היה מגיב על דברי הפרשנים במשפט "במקום שאתם רואים זיגזוג, אני רואה עקביות". מכאן, שכדי להבין את נתניהו יש להבין את הגורם לזיגזוגיו ותכליתם, ולא להסתפק בגינויים.
העיקביות שבזיגזוג של נתניהו מתמצה בעמעום מכוון של קווי המחלוקת המפלגים את הפוליטיקה הישראלית, המקשה על הבנת מהלכיו של נתניהו ומדיניותו. לכן, יבחנו להלן זיגזוגיו של נתניהו כאסטרטגיה פוליטית המשרתת את יעדיו המדיניים.
הסתירה הפנימית של נתניהו
זיגזוגיו של נתניהו מכוונים להתגבר על סתירה מהותית העומדת בבסיס חזונו למדינת ישראל: מצד אחד, הוא חותר להמשיך את כיבוש השטחים ואת מפעל ההתנחלות בד בבד עם העמקת אי-השוויון, המיגזור ושחיקת הדמוקרטיה; אך מצד שני, הוא רואה את ישראל כמובילה עולמית בתחומי ההייטק והמדע, כמרכז וכמוקד עליה לעם היהודי, ואת עצמו כאחד ממנהיגי העולם החופשי.
נתניהו ער לסתירה הבלתי ניתנת לגישור שבין שני החלקים של חזונו אף יותר ממבקריו. הוא יודע כי עתידם של הייטק והמדע הישראליים תלויים בקשר עם מרכזי הפיתוח והאקדמיה באירופה ובארה"ב, והוא גם יודע כי קשר זה הולך ונעשה שברירי יותר ויותר. נתניהו, הוא חלק מן העילית השלטונית, העסקית, האקדמית והתקשורתית במערב ומודע לערכיה. עילית זו, כולל חלק רחב ממרכיביה היותר שמרניים-ימניים, רואה בכיבוש ובהתנחלות שריד האחרון של הקולוניאליזם המערבי, ורוצה לסיים אותם על ידי הסכם שלום עם הפלסטינים, שאינו כולל בהכרח נסיגה לקווי 1967. הסתירה בין שני חלקי חזונו של נתניהו הולכת ומחריפה בשל ערעור הדמוקרטיה בישראל, השוחק את דימויה המערבי ומקרב אותה בדעת הקהל למשטרים נוסח זה של אורבן בהונגריה.
נתניהו מבקש לעקוף את הסתירה שבין שני חלקי חזונו על ידי פיתוח יחסי ישראל עם העולם הלא-מערבי – עם רוסיה, סין והודו, כמו גם עם העולם הסוני, אפריקה ודרום אמריקה – אך הוא מודע לכך שמהלך זה מייצר רק תחליף כלכלי ומסחרי, אך לא פוליטי ומדעי. על מודעותו של נתניהו לסכנה בה מצויים קשרי ישראל והמערב מלמדת החשיבות הרבה שהוא מייחס למאבק בתנועת החרם כנגד ישראל, ה-BDS, שכן הוא רואה בה, ובצדק, איום ממשי על עתידם של קשרים אלו.
לא רופס, סותר. נתניהו צילום: משה מילנר, לע"מ
הסתירה בין שני חלקי חזונו של נתניהו ניכרת גם בנתק הגובר בין ישראל לדור היהודי הצעיר בארה"ב. כשהם משוחררים מחוויית השואה והתקומה של הוריהם, ושותפים לערכים הליברליים של המילניאלס או דור ה-Y, ניכרת בקרב רבים מן הצעירים היהודים בארה"ב הסתייגות גוברת מישראל הקולוניאלית. על הסכנה שרואה נתניהו במגמה זו מלמדת התגייסותו לפרויקט "תגלית", המכוון לקרב צעירים אלו לישראל, והמשאבים הגדולים שמשקיעים מקורביו משקיעים במפעל.
בדומה, נתניהו מודע לכך שמדיניותו מובילה לנתק עם חלקים הולכים וגדלים ביהדות ארצות הברית. כך למשל, בהמשך למדיניותו המיגזרית – המסייעת לקידום ההפרטה והכיבוש כאחד – מחזק נתניהו את בריתו עם החרדים, וכחלק מכך מאמץ את עמדתם בסוגיות כמו הגיור והכותל, הגורם לעימות המוביל לנתק עם הקהילות הרפורמית והקונסרבטיבית, המהוות רוב בקרב יהדות ארצות הברית.
נתניהו גם מודע לסתירה שבין חזון "אומת הסטארט-אפ" שלו, לבין העובדה ששחיקת הדמוקרטיה המהווה חלק משלטון הנאמנות שהוא מקדם, מובילה אותו לעימות דווקא עם אותם חלקים בחברה הישראלית המהווים את גרעין ההייטק הישראלי, עניין שהוא נושא למאמר אחר.
זו אינה רפיסות
באמצעות הזיגזוג יוצר נתניהו מראית-עין המסייעת לו להסוות, למתן ואף להתגבר בטווח הקצר על הסתירות שבחזונו.
זהו, כאמור, תפקיד זיגזוג-העל של נתניהו בשאלת פתרון שתי המדינות. בעוד שממשל אובמה והאיחוד האירופי היו מודעים לעמדותיו בשאלת עתיד השטחים הרי שנאום בר אילן איפשר להם, למרות זאת, להתייחס לישראל כמי שמבקשת פיתרון באמצעות משא-ומתן, ולכן להמנע מנקיטת צעדים כנגדה. כך, בעוד שנסיגותיו התכופות של נתניהו מנאום בר אילן מלמדות על כוונת ממשלותיו לשמר את הסטטוס-קוו בשטחים, או להפר אותו לטובת המתנחלים, הרי שחזרותיו, במקביל, על מחויבותו לנאום, מאפשרת לו להמשיך להיות חלק מ"תהליך השלום".
כך גם הזיגזוג של נתניהו בנושאי הגיור ומתווה הכותל: הוא מוסיף ומתמרן בין החרדים לבין תובעי השינוי בישראל ובעולם היהודי באמצעות שפע של מתווים ותכניות, שקבלתם והחזרה מהם מאפשרים לו לקיים את הקואליציה מבלי לשבור את הכלים עם יהדות ארצות הברית, שנראה שלאחרונה מגלה קוצר רוח כלפיו ומקטינה את מרחב הזיגזוג שלו.
גם הזיגזוג בשאלת הסכם הפליטים מאפשר לנתניהו, להופיע כמי שפועל בתיאום עם האו"ם, לפי האמנות עליהן חתומה ישראל. ואכן, גם לאחר ביטול ההסכם דווח כי נציבות האו"ם לפליטים "לא מוותרת על מתווה מבקשי המקלט" ודובריה מסרו כי "יצרנו קשר עם משרד רה"מ, מקווים שנתניהו ישיג את התמיכה הדרושה", שכן מדובר בהסכם "שטוב לכל הצדדים". מצד שני, ביטול ההסכם מאפשר לנתניהו להמשיך במדיניות הכליאה והגירוש הכפוי, ולהשתמש בהסתה כנגד הפליטים לקידום שלטון הנאמנות.
אסטרטגיית הזיגזוג של נתניהו אינה מלמדת אפוא על רפיסותו כפוליטיקאי, כפי שטוענים מבקריו, אלא להפך: בהינתן הסתירה המהותית המאפיינת את חזונו, הרי שבאמצעות הזיגזוג הוא יוצר מרחב תמרון מדיני המאפשר לו להוסיף ולקיים את הסתירה.
[mc4wp_form id="1006521"]