באורח פרדוקסלי "מחאת השחיתות" מתעצמת דווקא ככל שהיא משיגה את יעדיה: ההפגנות בפתח תקווה החלו בשל החשש שמערכות החוק נרתעות מלמצות את חקירות נתניהו ומקורביו; לאחר-מכן, ככל שהתחוור שהחשדות כנגד ראש הממשלה אכן נחקרים – כפי שניתן ללמוד מן ההסתה של סביבתו כנגד המשטרה – אפשר היה להניח שההפגנות ידעכו; אלא שבניגוד לכך, בפועל, מחאת השחיתות רק מתרחבת.
פרדוקס זה הוא תולדה של תפנית שחלה ביעדי המחאה במהלך השנה האחרונה: תחילה התמקדו המפגינים בהיבטים הפליליים של פרשיות נתניהו, ולכן מחאתם הופנתה לכיוון היועץ המשפטי לממשלה; ואולם, ככל שהיקף ועומק השחיתות – הפלילית והציבורית – נחשפים, כן מרחיבה המחאה את יעדיה: לצד הדרישה לחקירת פרשיות העבר של נתניהו והביקורת נגד חקיקה הפרסונאלית שבאה למלט אותו מתוצאותיה, תובעים המפגינים לנקוט בצעדים שיקטינו או אף ימנעו את השחיתות השלטונית בעתיד.
הדילמה הפוליטית של מחאת השחיתות
חקירות פרשיות השחיתות ויחסי ההון-שלטון בעשור האחרון מלמדים כי השחיתות אכן חדלה להיות חריג, והפכה לחלק מדפוס פעולתו של משטר ההפרטה הישראלי. לכן, כדי למגר את השחיתות השלטונית, לצד מלחמה בצדדיה הפליליים יש להיאבק גם במנגנונים החברתיים – פוליטיים, הכלכליים והתודעתיים שמאפשרים אותה, מנגנונים שפעולתם תוגדר להלן במושג "השחתה".
השגת יעדיה של מחאת השחיתות תלויה ביכולתה למנף את מסריה מן הכיכרות אל הקלפיות. מעתה שוב לא יהיה די בססמאות המוכרות "מושחתים נמאסתם" ו"הון-שלטון: עולם תחתון" ועל המחאה יהיה להציג ניתוח של שורשי הבעיה ולגזור ממנו דרכי פתרון. אולם ככל שהמחאה מתרחבת ממלחמה בשחיתות למאבק בהשחתה, כן מתבהר כי בניגוד למשמעויותיה הפליליות של השחיתות, מקורותיה החברתיים של ההשחתה נותרו מעורפלים, דבר המקשה על הפיכתה ליעד למאבק פוליטי.
הגיע הזמן להפגנת שמאל כלכלי מובהק ברוטשילד. צילום: עינת פישביין
כפי שיובהר להלן, מדיניות ההפרטה, העמקת אי-השוויון ופירוק מדינת הרווחה הם גורמים המעודדים והמאיצים את ההשחתה. לכן, כדי לכונן חלופה למשטרו של נתניהו, לצד המלחמה בשחיתות האישית יש להציג גם תכנית למאבק בהשחתה כחלק מתבנית המשטר ההפרטה. לפיכך, המאבק בהשחתה הוא מאבק פוליטי בין ימין לשמאל בין ניאו-ליברליזם לסוציאל-דמוקרטיה.
הואיל והמאבק בהשחתה הוא מאבק בין שמאל לימין, הרי שככל שהמחאה מרחיבה את יעדיה מהשחיתות להשחתה, כן היא מגיעה להתנגשות עם סיסמת הגיוס שלה, שלפיה המאבק בשחיתות "זה לא ימין ולא שמאל", סיסמה שכמו ב-2011 אכן תורמת להרחבת שורותיה.
עולה, שככל שהיא מתקדמת, כך ניצבת המחאה מול הסתירה שבין הרחבת יעדיה להרחבת שורותיה. ככל שמחאת 2017 תחתור לממש את יעדיה, היא תצטרך לפתור סתירה זו, ולקח מחאת 2011 מלמד שהיא תצטרך לחשב את מסלולה הפוליטי מחדש.
הקשר בין שחיתות להפרטה
במאמרו "ההפרטה בשירות הציבורי מעודדת שחיתות", הדן בחשדות לשחיתות במפלגת "ישראל ביתנו", קובע יוסף זעירא, מבכירי הכלכלנים בישראל, כי "להפרטה המתמשכת של השירות הציבורי, הקרויה גם מיקור חוץ, יש תפקיד חשוב בעליית השחיתות". לדבריו, "כשהמגזר הציבורי – הכולל את הממשלה, השלטון המקומי, מערכת הבריאות וההשכלה הגבוהה – מגדיל באופן כה משמעותי את ההתקשרויות שלו עם חברות ועמותות פרטיות, אין זה אלא טבעי שיהיה גידול גם במקרים שבהם התקשרויות אלה מוטות לכיוונים מושחתים שונים. אלה בדיוק החשדות הנחקרים בפרשת ישראל ביתנו".
בהתייחסו לטענה כי ניתן היה למנוע את פרשות השחיתות לו האוצר היה מפעיל פיקוח יעיל יותר, אומר זעירא כי האוצר כשל לא משום שלא פיקח "אלא בכך שהיה שותף ותומך נלהב במדיניות ההפרטה". עוד טוען זעירא כי "דוחפי ההפרטה של השירותים הציבוריים טענו בהתלהבות שהיא תגדיל את היעילות", אלא שניסיון ההפרטה מלמד כי יש לה עלויות גדולות, וכי "עתה מתברר כי להפרטה יש גם עלות קשה של שחיתות". לפיכך מסכם זעירא כי "הגיע זמן לחשוב מחדש" על ההפרטה.
דורון נבות מרחיב את היריעה ליחס בין שחיתות והפרטה בכלל, ומציין בספרו שחיתות פוליטית בישראל "ליברליזציה נרחבת מייצרת הזדמנויות חדשות לשחיתות, שכן היא כוללת הפרטה של נכסי ציבור. הפרטה היא הזדמנות לעסקות מושחתות בין עובדי ציבור המעורבים במכירת נכסי הציבור לבין הקונים. ברמה הכללית יותר, בהשפעת הליברליזציה נהפכה החברה הישראלית לתחרותית יותר, וערכים אזרחיים נשחקו במידה ניכרת. הצלחה חומרית קיבלה חשיבות רבה יותר מהתנהגות אזרחית ראויה. […] תהליכים אלו עודדו אנשים מסוימים לעשות כל מה שביכולתם, בין שהדבר חוקי ובין שלא, כדי להתעשר".
נבות מוסיף כי הגם ש"מדיניות ניאו-ליברלית בלתי מרוסנת אינה בהכרח מושחתת, […] היא עלולה להשחית את החברה, את המערכת הפוליטית, ואת התנהגותו של הציבור".
"העלות הקשה של השחיתות", כהגדרתו של זעירא, נובעת מכך שהפרטת נכסי הציבור – אוצרות טבע, תשתיות לאומיות, מפעלים ממשלתים, שירותים חברתיים ועוד – היא אחד מעיקרי האמונה הניאו-ליברליים המנחים את מדיניותו הכלכלית-חברתית. ולכן, כמו בעולם בכלל, ככל שהניאו-ליברליזם הופך את ישראל ל"תחרותית יותר", כן הוא שוחק בה את "הערכים האזרחיים", כהגדרתו של נבות, תהליך התורם להכשרת השחיתות ומעודד את הרחבתה.
עולה שקידום ההפרטה – הלובש צורה של מכירת החיסול של נכסי הציבור לבעלי ההון ודחיקת השירות הציבורי בידי תאגידים עיסקיים – כחלק מן המדיניות הניאו-ליברלית, יוצר שפע של הזדמנויות לשחיתות, ההופכת בהדרגה לחלק מתבניתו של משטר ההפרטה הישראלי.
אי-שוויון כמקדם שחיתות
המדיניות הניאו-ליברלית מובילה בהכרח, כפי שמלמדים הניסיון העולמי והישראלי, להגדלת אי-השוויון הכלכלי; ואי השוויון הכלכלי, מצידו, מהווה גורם המעודד את השחיתות. כך מציין אבי קליין במאמרו "שחיתות ואי-שוויון", כי מרבית העיסוק בשחיתות בישראל הוא אישי ורוב הביקורות "לא עסקו בניתוח מערכתי של תופעת השחיתות", שאחד מהיבטיה הוא הקשר בין השחיתות לאי-השוויון הכלכלי.
ההפרטה מביאה לשחיתות. מפגינים ברוטשילד, לפני שבוע צילום: עינת פישביין
באחד המאמרים המצוטטים בחקר השחיתות, קובעים יו ג'ונג-סונג וסנג'יב חגרם על בסיס מחקר אמפירי הכולל 129 מדינות כי הקשר בין שחיתות ואי-שוויון כלכלי-חברתי קשור למוטיבציות והיכולות המוגברות של המעמד העליון להיות מעורב בשחיתות, מזה, ולמצב הפגיע והסחיט של המעמדות הנמוכים, ולחוסר יכולתם לפקח על העשירים, מזה.
חיים וייצמן וברוך מבורך קובעים בהתבסס על נתוני "מדד השחיתות העולמי" לשנים 2001-2010 שמפרסם אירגון "שקיפות בינלאומית", כי "אי-השוויון במשק גורם לעלייה בציון השחיתות של המדינה, בצורה חזקה ומשמעותית יותר מאשר בכיוון ההפוך. כלומר, אי-השוויון משפיע על התגברות השחיתות יותר מאשר השחיתות משפיעה על אי-השוויון במשק. המשמעות היא שבנוסף לשאר המעלות שיש להקטנת אי-השוויון, היא יכולה לסייע גם במאבק בשחיתות".
בדומה, בדו"ח לשנת 2016 עמד "שקיפות בינלאומית" על זיקת גומלין בין רמת השחיתות השלטונית לרמת אי-השוויון הכלכלי במדינות השונות וציין כי תוצאות הסקר לשנה זו "מדגישות את הקשר ההדוק בין שחיתות לאי-שוויון – שתי מגמות שמזינות אחת את השנייה ויוצרות מעגל קסמים של שחיתות, חלוקה לא שוויונית של כוח ושל עושר".
מנתוני "מדד השחיתות העולמי" עולה כי ב-2016 למרות "שיפור קל במצבה נותרה ישראל אחת המדינות המושחתות מבין המדינות המפותחות" והיא דורגה במקום ה-22 מבין 35 מדינות ה-OECD. וייצמן ומבורך הצביעו על זיקת הגומלין בין השחיתות השלטונית לאי-השוויון הכלכלי בישראל כבר ב-2011 וציינו כי "כפי שניתן לראות בתרשימים המשווים את ציוניה של ישראל במדד השחיתות לעומת נתוני מדד ג'יני בעשור האחרון, ומהשוואת מיקומה של ישראל בדירוג העולמי במדד השחיתות לעומת נתוני אי-השוויון במשק, מתברר כי הקשר בין אי-השוויון במשק לבין השחיתות בחברה הישראלית הולך ומתחזק על ציר הזמן. כלומר, ככל שעובר הזמן, מתחזקת השפעת אי-השוויון על השחיתות במדינת ישראל. הנה לנו כלי יעיל נוסף, אם גם פחות מוכר, למלחמה בשחיתות: הקטנת אי-השוויון".
עולה אפוא, שגידול אי-השוויון, המהווה את אחד הקווים הבולטים של המדיניות הניאו-ליברלית בעולם, מקדם את השחיתות, זיקת גומלין הבאה לידי ביטוי בולט גם בישראל.
השקעה ממשלתית כדרך לצמצום השחיתות
במחקר הדן ב"שחיתות והתפקיד הכלכלי של המדינה" קובעים ג'ונתן הופקינס ואנדרה רודריגז-פוז כי לא רק שמעורבות ממשלתית גבוהה בכלכלה אינה גורמת לשחיתות – כפי שמשננים חסידי הניאו-ליברליזם – אלא ההפך הוא הנכון. לטענתם, "יש קשר הדוק בין שיעורים גבוהים של הוצאה ציבורית או צריכה ממשלתית לרמות נמוכות של שחיתות". גורמים נוספים הפועלים נגד השחיתות, לדבריהם, הם התערבות נרחבת בחלוקת ההכנסות, הספקת שירותים חברתיים, הסדרה של שוק העבודה ובעלות ציבורית על מפעלים. והופקינס ורודריגז-פוז מסכמים: "במיוחד בולט המתאם השלילי בין שחיתות לבין ההוצאה הציבורית, דבר המעיד שיש קשר בין התערבות ממשלתית באמצעות תכניות רווחה לבין רמת שחיתות נמוכה".
בדומה, בהשוואה בין רמת השחיתות לבין רמת ההשקעה הציבורית במדינות השונות שערך נונו תמודו נמצא כי בניגוד להנחה הרווחת רמת השחיתות במדינות השונות נמוכה יותר ככל שההשקעה הציבורית – של הממשלה ושל ארגונים שלא למטרות רווח – גבוהה יותר, וכי יש יחס הפוך בין רמת השחיתות לגודל הממשלה.
בישראל ננקטת לאורך שנים מדיניות ניאו-ליברלית לצד הפרטה נרחבת מצמצמת את ההוצאה הציבורית. במחקר שבחן את התנהלות הממשלה בתחום התקציב בשנים 2006-2015, שנערך במכון ון-ליר, נמצא כי בעוד שמדינות ה-OECD התמודדו עם העלייה באי-השוויון בעשור זה "על ידי הגדלת התערבות הממשלה בהוצאה האזרחית, בעיקר במסגרת ההוצאה בתחום החברתי, בישראל מתגלה תמונה הפוכה – לפיה ההוצאה הציבורית באחוזי תוצר מצטמקת לאורך השנים". בדומה, בסקירה שפרסם במרץ 2017 קובע בנק ישראל כי "שיעור ההוצאה האזרחית בישראל הוא כמעט הנמוך ביותר בקרב מדינות ה- OECD ומקשה על הממשלה להפנות משאבים לצעדי מדיניות שיבססו את צמיחת המשק לטווח ארוך". בהתאם, באוקטובר 2017 הביעה נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, התנגדות להפחתת המסים שתכננה הממשלה וציינה כי "כבר היום משקל ההוצאה האזרחית בתוצר נמוך מאוד בהשוואה בינלאומית, ומקשה על הממשלה לתת מענה לאתגרים ארוכי הטווח שישפיעו על פוטנציאל הצמיחה של המשק בטווח הארוך".
עולה אפוא שהמדיניות הניאו-ליברלית – הפחתת מיסים, קיצוץ תקציבים והוצאה אזרחית נמוכה, בייחוד על שירותים חברתיים – שמקדם משטר ההפרטה הישראלי, לא רק מעודדת שחיתות שלטונית, אלא שמדיניות זו, והשחיתות כחלק ממנה, פוגעת בחברה בכלל ובמעמדות הנמוכים בפרט.
הצלחת המחאה ופתרון הכשל של "לא ימין ולא שמאל"
עולה, שהניאו-ליברליזם על גילוייו השונים – ההפרטה, הגידול באי-השוויון והקיצוץ בהוצאה הציבורית – יוצר את תנאים המעודדים את השחיתות השלטונית. לאור זיקת גומלין זו ניתן לתאר את ההשחתה, ממש כמו יחסי הון-שלטון, לא רק כאחת מתוצאותיו של הניאו-ליברליזם אלא גם כאחד מן המנגנונים המקדמים אותו. מנגד, מדיניות סוציאל-דמוקרטית הממוסדת במדינת רווחה – הפועלת להקטנת אי-השוויון והגדלת ההוצאה האזרחית, במיוחד על שירותים חברתיים – היא אמצעי לצמצום השחיתות.
מטרה פוליטית היא הכרח. צילום: עינת פישביין
מדיניותו של הימין הכלכלי מקדמת אפוא את ההשחתה, ומדיניות של השמאל הכלכלי מקטינה אותה, ולפיכך הדרך למאבק בשחיתות השלטונית מצויה בהתנגדות למדיניות הניאו-ליברלית של הימין ובאימוץ המדיניות הסוציאל-דמוקרטית של השמאל.
המסקנה מכך היא שהסיסמה הרווחת המלווה את מחאת השחיתות "לא ימין, לא שמאל – ישר", היא סיסמה כוזבת, ממש כמו ססמת ה"לא ימין ולא שמאל" שליוו את המחאה החברתית ב-2011 ואת מחאת הגז ב-2015.
הסיסמה "לא ימין ולא שמאל" חושפת את הסתירה שבה נתונה מחאת 2017 בין הרחבת שורותיה לבין מימוש יעדיה. היא מגדילה את מספר המפגינים נגד השחיתות במחיר טשטוש המדיניות הסוציאל-דמוקרטית הדרושה למאבק בהשחתה.
ואולם, נראה כי הצלחתה של מחאת השחיתות פותרת גם הסתירה שבה היא נתונה בין מספרים ליעדים ומייתרת את הסיסמה "לא ימין ולא שמאל". הלחץ הציבורי של הפגנות פתח תקווה שסחפו המונים במעבר לתל אביב והתפשטו לכל הארץ מאלצות את הימין להצטרף למחאה ולארגן הפגנה משלו נגד השחיתות תחת הכותרת "רוטשילד של הימין".
המצב שבו הימין נאלץ לארגן הפגנה משלו מלמד על הצלחתה של מחאת השחיתות, ומאפשרת לה להיפרד מססמת "הלא ימין ולא שמאל". ואולם, עתה משמחאת השחיתות התפלגה באופן רשמי לשתי הפגנות, חשוב שלמול ההפגנה של הימין נגד השחיתות תתקיים הפגנה מוצהרת של השמאל, שתדגיש שבכל הקשור לשחיתות הימין הוא הבעיה והשמאל הוא הפתרון. בהתאם, על השמאל לעבור לשלב הבא: הצגת תכנית עבודה למאבק בהשחתה של החברה הישראלית שמחולל משטר ההפרטה; אם הניאו-ליברליזם של הימין היה אחד מגורמי ההשחתה, הרי מדיניות סוציאל-דמוקרטית שעל השמאל לקדם היא הדרך למיגורה.