בניגוד למראית העין שיוצר שמה, מטרתה של "הוועדה למלחמה בעוני בישראל" בראשות אלי אלאלוף, שהקים שר הרווחה מאיר כהן מיש עתיד בהשראת ראש המשלה נתניהו ובתמיכת שר האוצר לפיד, היא וידוא הריגה של מדינת הרווחה הישראלית.
הפרוטוקולים של ועדת אלאלוף שפירסמה הרב עידית לב מארגון "רבנים לזכויות אדם" חושפים כי הוועדה היא זירת התגוששות בין אלאלוף, המשמש כמוציא לפועל של מדיניותם של כהן ונתניהו, לבין קבוצת המומחים בוועדה, ובעיקר הד"ר דניאל גוטליב, סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי, והפרופסורים ג'וני גל ויוסי זעירא מן האוניברסיטה העברית, המנסים למנוע את השימוש ב"מלחמה בעוני" כמסווה לחיסול שרידיה של מדינת הרווחה הישראלית.
ואכן, הדאגה הפתאומית שמגלה כהן לגורל העניים נראית תמוהה לנוכח הגזירות שהטיל עליהם ראש מפלגתו, שר האוצר לפיד, גזירות שדנו אותם לחיים של חידלון וייאוש. נכון, הגזירות לא הוטלו על העניים אלא על "החרדים" וזו לכאורה "מלחמת תרבות" לגיטימית ולא דרוויניזם מעמדי אלים, אלא שבישראל קשה להבחין בין חרדים לעניים. למעשה, נראה כי מספרם של החרדים הולך וגדל בין השאר משום שהעניים נהפכים לחרדים כדי להינות מרשתות הביטחון המגזריות שלהם.
הדאגה לעניים כמסווה לפירוק מדינת הרווחה אינה המצאה של נתניהו וכהן, הם ממשיכים מדיניות ותיקה של הימין ורק מתאימים אותה לנסיבות המשתנות. מאז 1977 השכיל הימין לגייס את תמיכת העניים במדיניותו באמצעות שיסוע החברה הישראלית למגזרים שסיפקו מנגנוני פיצוי חלקיים, שהבולט שבהם היה השירותים החליפיים שהציעו ההתנחלויות. כך הפך הימין את המעמדות הנמוכים לשותפים למשטר ההפרטה ולהמשך הכיבוש כאחד – צירוף המתגלה באופן בולט בש"ס.
בעקבות מחאת קיץ 2011 החיל נתניהו את אסטרטגיית הכללת המעמדות הנמוכים אל תוך משטר ההפרטה גם על מעמדות הביניים. באמצעות ועדת טרכטנברג הוא יצר מראית עין "חברתית" שניכסה את עיקרי טיעוניו של גל המחאה אך מוססה את ביקורתו, ומסקנות הוועדה אכן לא חרגו מהנחותיו של משטר ההפרטה.
לנוכח הכירסום הניכר בשנתיים האחרונות באפשרות לעשות שימוש בחלוקה למגזרים ובכיבוש כדי לקדם את המדיניות הניאו-ליברלית – נושא שהוא עניין לדיון נפרד – חותר נתניהו ליישם את שיטת טרכנטנברג גם על המעמדות הנמוכים ולשם כך הוקמה הוועדה למלחמה בעוני בישראל.
*
בישיבתה הראשונה הגדיר אלאלוף את היעד של הוועדה כגיבוש מדיניות שתסייע לצמצם בתוך עשור את עומק העוני ושיעור הילדים והמשפחות החיים בעוני ל"ממוצע של מדינות ה-OECD". זהו בהחלט יעד ראוי, אך מאופן ניסוחו עולה שהעניין המחודש של הממשלה בעוני ובעניים לא היה תולדה של החמרת מצבם לעצמו, אלא של הנכחתו על ידי דוחות ה-OECD, מהם עולה ששיעור העוני בישראל הוא הגבוה מבין 34 הכלכלות המפותחות, וכפול מן הממוצע בארצות המאוגדות בארגון.
אולם, אם השגת ממוצע ה-OECD הוא היעד של הוועדה, נראה כי היא היתה יכולה לפתור את בעיית העוני אילו אימצה מסקנות של שני דוחות נוספים של ה-OECD, שמהם עולה כי שיעור ההוצאה הציבורית לשירותים חברתיים בישראל הוא מן הנמוכים במדינות הארגון ולעומת זאת היא תופסת מקום גבוה, חמישי, באי-השוויון בחלוקת ההכנסות. אלא שמשמעות הבחירה בדרך זו היתה אימוץ מדיניות המונחית על ידי היגיון מדינת הרווחה, מדיניות שאותה, כפי שעולה מן הפרוטוקולים, אמורה ועדת אלאלוף לסכל.
על הניגוד שבין יעדיה של הוועדה להלכה למטרותיה למעשה עשויה ללמד ההנחייה שנתן נתניהו לאלאלוף עם הקמת הוועדה: "אל תקים לנו ועדה של מומחים, תביא לנו פתרונות לעניים". ההסתייגות מראש מן "המומחים" מלמדת כי נתניהו היה מודע לסוג הפתרונות שאלה עתידים להציע. ואכן, הד"ר דניאל גוטליב, והפרופ' גל וזעירא חזרו והסבירו בדיוני הוועדה כי הקטנת שיעורי העוני מחייבת לפעול לצמצום אי-השוויון בחלוקת ההכנסות באמצעות הגדלת ההשקעה הציבורית בשירותים החברתיים, תוך שמירה על האופי האוניברסלי של הקיצבאות.
למה חייבים כל הזמן להתייחס ל-OECD? אלאלוף תמה
בעודו ממליץ לעקוף את המלצות "המומחים" המצביעים על עקרונות מדינת הרווחה כעל הדרך למאבק בעוני, הצביע נתניהו על הצורך ב"פתרונות לעניים", משמע כאלו שאינם חורגים מהנחותיו של הסדר הניאו-ליברלי.
אלאלוף, כמצופה, הדהד רעיונות אלו כאשר הסביר לחברי הועדה: "מעניין אותנו לא וויכוח בין מדענים, כלכלן לעובד סוציאלי, אלא להתמודד עם העוני". הניגוד שיצר אלאלוף בין דיון מקצועי לגיבוש מדיניות נועד להקשות על "המומחים" לפעול לשינוי מדיניות המאבק בעוני כדי להותיר אותו כסוגייה מעשית שאי אפשר לפתור אותה אלא במסגרת הסדר הקיים של משטר ההפרטה.
בהתאם, הוסיף אלאלוף: "כולנו רוצים לתקן את החברה, זה בטוח, בינתיים בואו ניתן פתרונות מידיים לסייע ולתקן את העוני בישראל'. חלוקה זו בין הטווח הקצר לארוך היא בדיוק ההבחנה בין "לתקן את החברה" – היינו לשנות את השיטה; לבין שימורה, משמע "פתרונות מידיים".
אלאלוף העצים את אי-האמון של נתניהו ב"מומחים" כאשר הטיל ספק בנתוני ה-OECD, למרות שיעדי הוועדה הם, כאמור להשיג ממוצע של מדינות ה-OECD בתוך עשר שנים. באחת הישיבות תמה אלאלוף "למה אנחנו חייבים כל הזמן להתייחס ל-OECD?" רק כדי שגל יסביר לו: "זה ארגון של מדינות רווחה. לכן ההתייחסות של ה-OECD רלוונטית, כי אנחנו מתיימרים להיות מדינת רווחה". אלא שמאחר ומטרת הוועדה היא סיכולה של יומרה זו פועל אלאלוף להשתחרר מן הנתונים המטרידים של ה-OECD.
*
כתחליף לנתוני ה-OECD מציע אלאלוף את נתוניה של חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי. הוא הסביר כי את עבודתה של הוועדה למלחמה בעוני תלווה – בהשראתו של נתניהו, כפי שרמז בראיון לקרן נויבך – חברת מקינזי, שתעשה זאת "פרו בונו". המינוי של מקינזי לייעץ לוועדה למלחמה בעוני דומה למינוי של גרי יורופסקי לפרזנטור של רשת מקדונלד, שכן עד כה הצטיינה מקינזי בייעוץ שפעל להגברת העוני, כך היתה זו מקינזי שיעצה לתנובה להעלות את מחירי החלב והגבינה, מהלך שפגע בעניים והצית את "מחאת הקוטג'". הסיבה למינוי של חברת מקינזי למלווה – ולמעשה למשגיחת הכשרות – של הוועדה מצוי באופי הייעוץ שהיא מעניקה: המומחיות של מקינזי היא ב"התייעלות", היינו בהכפפה של חברות עסקיות, ארגונים ציבוריים ומשרדים ממשלתיים לסדר הניאו-ליברלי. מקינזי אמורה אפוא להבטיח שמסקנות הוועדה לא יסכנו את משטר ההפרטה.
בלשון אחרת, מקינזי גויסה כדי לסכל את גישת "המומחים" המתבססים על נתוני ה-OECD. מי שעמד על מגמה זו היה גוטליב שציין כי "ה-OECD הם הגוף הטוב ביותר במחקרים, הם עושים זאת לא פחות טוב ממקינזי. אני מתנגד להטלת ספק בעבודה מקצועית שנעשית בכל העולם". ולאחר שאלאלוף הדגיש כי הוא "מתנגד לאמירות על מקינזי", הסביר לו גוטליב כי "אי אפשר להיאבק בעוני ולהכחיש את הנתונים".
נוכחותה של מקינזי ניכרת בוועדה למלחמה בעוני בעוד אופן: אחד מחבריה המרכזיים, סר רונלד כהן, הוא בוגר מקינזי כשם שהיה אחד ממייסדי קרן "אייפקס", שרכשה את תנובה – אמנם כבר לאחר פרישתו של כהן מניהולה. עתה עוסק כהן בקידום הרעיון של בנקאות חברתית, המהווה, כפי שאמר בראיונות ל"גלובס" ו"כלכליסט" "אבולוציה של המגזר השלישי" כדי "לבנות את הסקטור החברתי… בעזרת שוק ההון", משמע להעמיק את הכפפת ארגוני המגזר השלישי להון הפרטי . כהן הוא אפוא התמצית של הוועדה למלחמה בעוני של נתניהו: הכלאה של רוח מקינזי ואייפקס והעצמה של זיקתו של המגזר השלישי לעולם העסקים.
*
כמו גיוסה של מקינזי לשירות הוועדה למלחמה בעוני בישראל כך נראה כי גם מינויו של אלאלוף עצמו לעמוד בראשה נועד להבטיח שמסקנותיה לא יחרגו מהנחותיו של משטר ההפרטה. אלאלוף הוא אחד מקבלני הפירוק המסורים והנלהבים של מדינת הרווחה הישראלית. כיו"ר קרן רש"י, מן הקרנות הפילנטרופיות הגדולות בישראל, הוא פיתח פילוסופיה שעיקרה עדיפותן של הקרנות על פני הממשלה – הסובלת, לשיטתו, מ"אי יכולת עשייה בהתערבות בתחום החינוך והרווחה" לספק שירותים החברתיים, בייחוד לאזורי הפריפריה. ביסוד תפישתו של אלאלוף עומד ניגוד כוזב בין הסחרת השירותים לידי "הביזנס", לבין העברת הפיקוח עליהם לידי ההון הגדול באמצעות הפילנטרופיה. רעיונותיו של אלאלוף הלמו את אלו של משטר ההפרטה הישראלי ובאמצעות קרן רש"י הוא מילא תפקיד מרכזי בפירוק מדינת הרווחה על ידי דלדול כוחו של משרד החינוך ומיקור החוץ של סמכויותיו.
לאחר שפרש מהקרן ב-2012 ולאחר שקיבל את פרס ישראל כהוקרה על שירותיו, נקרא עתה אלאלוף ללחום בביקורת נגד הפרטת משרד הרווחה, ביקורת שהחלה בשביתת העובדות הסוציאליות ב-2011 וגברה בעקבות המחאה החברתית, ויצאה נגד מיקור-החוץ של שירותי המשרד והקריאה להפקעתם מידי אנשי העסקים והעמותות והחזרתן למשרד.
ואכן בדבריו בוועדה הוא אמר מפורשות כי הוא לא חושב שהוא "הולך לשנות את כל סדרי בראשית כדי לתקן את העוני. נושא כמו ההפרטה הוא חשוב ומורכב אך אין לנו יכולת עם הכוחות שלנו לעצור זאת". ההפרטה היא אכן נושא חשוב בייחוד לדיון בעוני, שכן היא הגורם המרכזי לגידול באי-השוויון והעוני בישראל. נדמה שלו היה בכוונתה של הוועדה להתמודד עם העוני, אז עצירת ההפרטה היתה אחד הנושאים המרכזיים שהיה עליה לדון בו.
אלא שאלאלוף דחק נושא זה מחוץ לסדר יומה של הוועדה לא משום שאין לו יכולת לעצור זאת, אלא משום שהוא מתנגד לכך וסבור שיש להרחיב את ההפרטה של השירותים החברתיים, כפי שהסביר בראיון לקרן נויבך. לדבריו הוא בעד הפרטה של השירותים החברתיים "באמצעות עמותות ציבוריות שיש שם כוח ציבורי, ומוסרי חזק" מלבד "ביטחון, משטרה ועוד כמה בתי חולים".
*
המסמר האחרון בארונה של מדינת הרווחה העולה עתה לדיון בוועדת אלאלוף הוא ביטול האופי האוניברסאלי של הקצבאות. רעיון זה הועלה לראשונה על ידי שר הרווחה כהן, שתמה "האם נכון לקדש את עיקרון הקצבאות האוניברסליות" והציע לבחון את התניית הזכות לקצבאות ברמת ההכנסה וכך לבטל את זכאותם של העשירונים 10-8, ובכסף שיתפנה לממן את המלחמה בעוני. בעוד שכהן היה זהיר וניסח זאת כהצעה לדיון, אלאלוף מיהר לפרש את כוונת הדברים והציע לבחון את "התופעות השליליות של האוניברסאליות" שכן "אני עוד לא משוכנע שאוניברסאליות בקצבאות זה נכון. האוניברסאליות שניתנת ללא דרישה היא מתקלקלת".
את חשיבות האופי האוניברסאלי של הקצבאות הסבירו, שוב, "המומחים". גוטליב הצביע על נתוני ה-OECD המלמדים כי "שיעורי העוני הם הכי גבוהים במקום שבו אין אוניברסאליות. לצערי, מדינת ישראל הלכה בכיוון הזה חזק מאוד". גל, שקבע כי "יש צורך להגדיר קצבאות נדיבות, אוניברסאליות ומקיפות", התייחס לניסיונותיו של אלאלוף לפסול את עקרון האוניברסאליות ואמר לגבי האוניברסאליות, "אתה אומר שהיא נובעת אידיאולוגיה ותחושות. דווקא המדיניות בישראל בעשור האחרון היא כזו שתנהלה על בסיס אידיאולוגיה. זה נכון שמי שתומך באוניברסאליות יש לו נקודת מוצא מוסרית ותפישת עולם, אבל יש גם מחקרים שמעידים על כמה שאוניברסאליות עוזרת לצמצום אי-השוויון. מי שטוען שאוניברסאליות עוזרת לעניים זה טענה מבוססת, ולא על אידיאולוגיה אלא על מחקרים. זה לא אומר שכל המערכת צריכה להיות אוניברסאלית. אבל אם היא לא תהיה אוניברסאלית ברובה, היא תפגע בעיקר בעניים, ויש נתונים להוכיח את זה".
סוגיית האוניברסאליות חושפת אפוא את מגמתה האמיתית של "המלחמה בעוני" שמנהלים נתניהו, כהן ואלאלוף: בניגוד להצהרותיהם החסודות יישום מדיניותם יפגע בצמצום אי-השוויון ולכן בעיקר בעניים. אלא שלא העניים הם מטרתם אלא שאריות מנגנוני מדינת הרווחה שחיסולם אמור להשלים את מהפכת ההפרטה הישראלית.
במובן זה אפשר לראות שינוי חד בדרכי הפעולה של נתניהו: ב-2003 הוא נלחם בעניים כדי לחסל את מדינת הרווחה; ב-2014 הוא משתמש בעניים כדי להשלים את אותה מדיניות עצמה. שינוי זה אינו מקרי: הוא משקף אתגרים ממשיים שלפניהם ניצב משטר ההפרטה: ירידת כוחם של המיגזור והכיבוש מכאן, ואכזבת מעמדות הביניים מכאן, שעד למחאה העניקו למדיניות הניאו-ליברלית תמיכה גורפת.
האתגרים שלפניהם ניצב משטר ההפרטה מסמנים את הוועדה למלחמה בעוני בישראל כזירת קרב בין שתי גישות יריבות: גישת המשך חיסול מדינת הרווחה בדרכים אחרות שמייצגים נתניהו, כהן ואלאלוף וגישתם של "המומחים" – גוטליב, גל וזעירא, למשל – המנסים לעצור את המגמה ולשנותה, לשמר את מנגנוני מדינת הרווחה ולהרחיבם.
מינוי הוועדה למלחמה בעוני מסמן אפוא את שלב המעבר שבו מצוי משטר ההפרטה הישראלי, זהו מאבק פתוח שישפיע על גורל העניים בפרט ועל עתיד מדינת הרווחה הישראלית בכלל. בשל האופי של הרכב הוועדה וטיבו הפוליטי של הנושא הנדון בה, לחץ ציבורי – בכנסת, בעיתונות, ברחוב וברשתות החברתיות – עשוי להיות בעל השפעה מרחיקת לכת על תוצאות המאבק ומסקנות המאבק. זהו, בין השאר, גם מבחנו של השמאל הישראלי.