השוואה בין עמידותו היחסית של העורף במבצע "צוק איתן" לבין קריסתו במלחמת לבנון השנייה מלמדת כי לפחות בחזית הרעיונית מסתמן במלחמה הנוכחית מפסיד ברור: משטר ההפרטה וההנחה הניאו-ליברלית שלפיה "הממשלה לא יודעת לנהל" המונחת בבסיסו.
מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, הפכה את צפון הארץ לאזור מוכה אסון הנתון ב"משבר הומניטרי" לא בגלל מטחי הטילים של החיזבאללה, אלא בגלל אי-תפקודו של מערך השירותים החברתיים כתוצאה מדילולו והפרטתו מאז 1977. "ליקוי מאורות" זה, כהגדרתו של מבקר המדינה, יצר בצפון מציאות שבה בעלי האמצעים נהנו ממיגון טוב יותר ומיכולת לממן התרעננות באזורים שמחוץ לטווח הטילים; ואילו חסרי האמצעים, שלא יכלו לממן את שהות משפחותיהם בדרום, הופקרו לחסדי מקלטים ציבוריים מוזנחים ששיקפו את אי-התפקוד של השירותים החברתיים.
כך התגלה במלחמת לבנון השנייה עומק הניוון שאליו דירדר משטר ההפרטה את מערך השירותים הציבורי. את החלל שיצרה הממשלה תפסו בהדרגה, על פי המרשם הניאו-ליברלי, העמותות, ארגוני המגזר השלישי, שלמרות גמישותן והמסירות של מתנדביהן המלחמה חשפה בעיקר את הכשל התפקודי המונח בבסיסן: חוסר היכולת לנהל מדיניות ארוכת טווח ולספק את צורכי האוכלוסייה בשל העדר מחויבות ומשאבים. כשל זה יוצר את התלות של ארגוני המגזר השלישי בתורמים – בעלי ההון שבאמצעות נדבותיהם החלו לכוון את פעולת העמותות ולשלוט בהן, בהתאם להגיונו של משטר ההפרטה.
כך, מתוך קריסת החזית האזרחית בצפון הפציעו נוחי דנקנר וארקדי גאידמק כ"מצילי האומה". במהלך המלחמה סייע דנקנר לרשויות המקומיות הקורסות, השקעה שהוכיחה את עצמה כאשר ראשיהן התגייסו למסע שיקום תדמיתו בראשית 2014. במסיבת עיתונאים ציין ראש עיריית עכו כי "בימים הקשים של מלחמת לבנון השנייה רשויות המדינה לא תפקדו ומי שכן תפקד היה המגזר השלישי ונוחי דנקנר. הם עמדו שם עם מזון ועזרה לקשישים ומעוטי יכולת… היו מעט אנשים שעזרו ונוחי היה בראשם".
בשנתיים מאז המלחמה, התחייבו דנקנר והחברות שבשליטתו לתרום ליישובים בקווי העימות בצפון ובדרום סכום העולה על 200 מיליון שקלים. כספים אלו, דיווח וויינט "מופנים ליותר מ-90 פרויקטים בתחומי החינוך, הבריאות, התרבות, הספורט והרווחה". כך ירש ההון, על פי החזון הניאו-ליברלי, את תפקיד מדינת הרווחה וסייע למשטר ההפרטה בפירוקה.
גם גאידמק בנה את תדמיתו הפילנטרופית במהלך מלחמת לבנון השנייה. על רקע קשיי המיגון ואוזלת היד של הממשלה הוא הקים בחוף ניצנים "ערי אוהלים", העמידן לרשות תושבי הצפון, וכך הפך לחבל הצלה לרשויות המקומיות אובדות העצות, כפי שדיווח NRG: "הרשויות בצפון כבר מרכזות את רשימות האנשים המעוניינים לנסוע, ואוטובוסים מיוחדים יסיעו אותם לחוף ניצנים, שם יעמדו לרשות תושבי הצפון לא רק אוהלים אלא גם הפעלות לילדים, בידור ספורט, אמנים וגם ארוחות מסודרות".
גאידמק שידרג אפוא את עיקרון הפעולה של דנקנר: הוא עזר לא רק ליישובים אלא בעיקר לתושבים, והקים בית תמחוי ענק כתחליף למדינת הרווחה.
מלחמת לבנון השנייה שימשה אפוא כמנוף להגדלת השפעתם של הטייקונים על החברה הישראלית ולביסוס תופעת ה"הון-שלטון". ניסיון המלחמה לימד את דנקנר וגאידמק לפרוט את תרומותיהם להשפעה ציבורית: בהמשך להיגיון המערכתי שהנחה את הפילנטרופיה שלו, רכש דנקנר את "מעריב"; וגאידמק חתר לממש את הכרת התודה של נתמכי התמחוי לפתקים בקלפי, והקים את מפלגת "צדק חברתי". אולם, עוד בטרם התגלו כשלונותיהם של השניים לפצח את השיטה, היו שהבינו כי יש להקל על דרכי השפעתו של ההון על השלטון ולמסד אותן.
*
החידלון שגילתה הממשלה בהתמודדות עם התוצאות החברתיות של המלחמה בצפון ב-2006 הזכיר לרבים את העמידה מנגד של ממשל בוש לנוכח החורבן שהמיט על ניו אורלינס ההוריקן "קתרינה" ב-2005. נעמי קליין הביאה מאוחר יותר את סיפורה של העיר ניו אורלינס כדוגמה ל"דוקטרינת ההלם", משמע השימוש שעושה הניאו-ליברליזם בארועי אסון כדי לפרק את השירותים הציבוריים ואת האופן שבו הוא מנצל את ה"שיקום" כדי להפריט ולהסחיר אותם, וכך להכפיף את החברה לשלטון ההון והשוק.
בישראל, לתגובת הממשלה ל"משבר ההומניטרי" שחוללה מלחמת לבנון השנייה היו שני יסודות מנוגדים: מצד אחד, בהתאם לדוקטרינת ההלם היא ניצלה את המשבר כדי להגדיל את שליטת ההון והעמותות – או המגזר העסקי והמגזר השלישי – בשירותים החברתיים וכך האיצה את הפרטתם; אך מצד שני בכל הקשור להכנת החזית האזרחית ל"מלחמה הבאה" היא יצרה מנגנונים ממשלתיים שפעולתם מסבירה את מוכנותו הטובה יותר יחסית של העורף ב"צוק איתן".
כבר לפני המלחמה הובילו ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, ומנכ"ל משרדו, רענן דינור, מדיניות שנועדה לקדם את הפרטת השירותים החברתיים על ידי העברת סמכויות מהממשלה אל המגזר העסקי והמגזר השלישי. קריסת מערך השירותים החברתיים בעת המלחמה אפשרה לדינור להאיץ את המהלך, וכך כבר בזמן המלחמה הוא הבטיח לראשי הארגונים הפילנטרופיים כי הממשלה תממן 50 אחוזים מעלות המזון שהם חילקו.
במרץ 2007 הוא הציג את חזונו שלפיו הממשלה, הארגונים החברתיים והמגזר העסקי הם "משולש שווה צלעות". בפברואר 2008 קיבלה הממשלה החלטה שלפיה "משרדי הממשלה יקיימו שיח מתמשך עם ארגונים ללא כוונת רווח וגורמים בקהילה העסקית "התורמים להשגת מטרות ציבוריות". במסמך מדיניות שליווה את ההחלטה נאמר כי הממשלה "מעריכה ומוקירה את נכונותה של הקהילה העסקית לתרום ממשאביה למטרות שאינן כלכליות גרידא" וכי היא "תפעל מצדה לעודד פעולות כאלו".
מתוך עמוד הפייסבוק של צה"ל
על משמעותו של "עידוד" זה עמדה ב-2007 מרב דוד במאמר שבחן את השפעת הפילנתרופיה – כאחד הצמתים של המפגש בין הון ושלטון – על מדיניות הממשלה. היא ציינה כי ממחקר שערך הפרופ' בני גדרון עולה כי במקרים רבים הקרנות "מצליחות לשנות את סדר העדיפויות של משרדי הממשלה ולהשפיע על מדיניותם", וכי לדברי הפרופ' מומי דהן התרומות "מרככות את הזעקה" של השכבות החלשות ומאפשרות לממשלה להתעלם ממצוקתן. עוד הדגיש דהן כי "יש תרומות שהן בכלל השקעה ולא תרומה", כמו במקרה שבו בעל הון משתמש כתרומה כדי להלבין את תדמיתו, למשל כדי למנוע בעזרת לחץ ציבורי העמדה לדין או בקשת הסגרה. למעשה, עקרון "ההשקעה ולא תרומה", שעליו מצביע דהן, הוא ההיגיון המנחה את הפילנתרופיה בכלל ומאפשר לבעלי ההון להכתיב באמצעות תרומותיהם מדיניות בתחומים רבים ושונים
בעוד שמצד אחד ניצלה הממשלה את קריסת העורף בעת מלחמת לבנון השנייה כדי לקדם את מהלכי ההפרטה של השירותים החברתיים, הרי שמצד שני, כלקח מאותה קריסה עצמה, היא פעלה להגדלת השליטה הממשלתית בחזית האזרחית.
*
הביטוי הבולט של מגמה זו היה בהחלטתו של שר הביטחון אז עמיר פרץ, לקדם את פיתוח "כיפת ברזל". בראיון למזל מועלם הוא הסביר כי "כיפת ברזל זה לא רק כלי בטחוני, אלא גם כלי להתמודד עם האיום המורלי והפגיעה בשגרה האזרחית". לשאלה האם הוא רואה בכיפת ברזל פועל יוצא של תפישת העולם החברתית שלו, השיב פרץ: "ההחלטה להשקיע מיליארדי שקלים לאורך זמן כדי לשמור על השגרה בעורף, נותנת לאזרח הרגשה שדואגים לרווחתו". משמע, לשיטתו של פרץ כיפת ברזל כוונה נגד יסוד הפירוק החברתי שחולל טרור הרקטות, ואשר הועצם על ידי מנגנוני הפירוק הניאו-ליברליים של משטר ההפרטה במטרה להשיב לחברה הישראלית את יסוד הסולידריות והאחריות ההדדית באמצעות שיקום המנגנונים הממלכתיים.
בד בבד פעלה הממשלה להחזיר לידה את השליטה בניהול והפעלת המרכיבים החברתיים של החזית האזרחית. ב-2007 הוקמה במשרד הביטחון "רשות החירום הלאומית" (רח"ל), שנבלעה בהמשך אל תוך המשרד להגנת העורף ועם פירוקו חזרה לאחריות משרד הביטחון. מאיר אלרן ואלכס אלטשולר מצביעים במאמריהם על הקשיים שבהם נתקלת ההסדרה הממשלתית של החזית האזרחית כתוצאה מהעימותים בין רח"ל לבין פיקוד העורף, מהבעייתיות בהגדרת גבולות האחריות ומאופן שיתוף הפעולה בין שני הגופים; וכן משיתוף הפעולה בינם לבין הרשויות המקומיות כזרוע שלישית המבטיחה את החוסן החברתי של החזית האזרחית. בהתאם, מצביע אלרן על הצורך בחקיקת חוק "להסדרת המבנה הפוליטי והביורוקרטי של האחריות והסמכות של החזית האזרחית", חוק שיכלול "סעיפים חד משמעיים בנוגע לתפקיד המוביל של הרשויות המקומיות".
ואולם, מאבקים בין-ארגוניים אלו הם תולדה של הסתגלותם למדיניות הגדלת השליטה הממשלתית בחזית האזרחית ומלמדים דווקא על קבלת הנחותיה. כך, מדגישים אלרן ואלטשולר כי "גם במציאות הפוליטית-ביורוקרטית הישראלית הסבוכה ניתן לקדם ולשפר מערך חירום", ומצביעים על המהפך שהחל במערך כיבוי האש בעקבות השריפה הגדולה בכרמל בדצמבר 2010 כעל דוגמה ראויה לאופן שבו אפשר לכונן את השליטה הממשלתית. לדבריהם, בינואר 2011 קיבלה הממשלה החלטה שקבעה כי "יש להקים מערך כיבוי ארצי שיפעל תחת אחריות המשרד לאחריות פנים". בעקבות זאת ב-2012 נחקק "חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה" שחולל מהפכה במבנה שירותי הכבאות ו"ממערך מבוזר של שירותים מוניציפליים" נהפך ל"רשות ממלכתית ארצית בעלת מנגנון ניהול ושליטה".
בחזית האזרחית טרם מוסדה רשות ממלכתית ארצית בעלת מנגנון ניהול ושליטה. אולם, מגמה זו ניכרת במהלכים השונים העוברים על רח"ל: פיקוד העורף וקשריהם עם הרשויות המקומיות, והיא המסבירה את עמידותו היחסית של העורף הישראלי במלחמה הנוכחית. על כך עשויים ללמד דבריהם של אנשי החמ"ל באשקלון הקובעים כי, "תפקוד המערכות העורפיות במלחמה הנוכחית עולה לעין ערוך על זה של 'עופרת יצוקה' ואפילו של 'עמוד ענן'". הם מסבירים כי התנהלותם היא "הפעלה של תורה שהוכנה מראש" וכי "הכל מובנה, מוסדר ומתואם. פועלים על פי תבניות עבודה שהוכנו למצבים האלה. כל הגורמים מאוגדים ומנותבים עכשיו לחירום".
*
אולם, כפי שמציין אלרן במציאות שבה שירותי החירום מתבססים על השירותים החברתיים – שאת הפעלתם הקצתה הממשלה בהתאם למדיניות ההפרטה, שלה תפקיד מרכזי למגזר השלישי ולמגזר העסקי – כוללת "התורה" גם את אופן שילובם בחזית האזרחית. כך, מדגיש מיקי פלד ב"כלכליסט" כי "לא מעט מחאות קיבלו משרדי הממשלה ורשויות המקומיות על הטיפול בעורף במהלך מבצע 'צוק איתן'. המראות של מבצעים קודמים עם המקלטים המלוכלכים, התושבים שמתלוננים על שחיקה ומצוקה כמעט שלא נראו במבצע הנוכחי. אלא שמתברר שלארגוני החברה האזרחית – העמותות והקרנות – יש חלק גדול בתחושה זו, עד כדי כך שלא פעם המימון למיגון תושבי הדרום לא הגיע מירושלים אלא מהיהודים הטובים בפלורידה".
מאז מלחמת לבנון השנייה נעה אפוא מדיניות הממשלה ביחס לחזית האזרחית במסלול מנוגד למדיניותה ביחס לשירותים החברתיים: בעוד שהיא חתרה להגדיל את השליטה הממלכתית בניהול העורף היא פעלה להקטנת המעורבות הממשלתית בהספקת השירותים החברתיים. קווי מדיניות סותרים אלו ניכרים במגמות המנוגדות המאפיינות את החזית האזרחית במהלך המלחמה הנוכחית: הגדלת המעורבות הממשלתית הפכה את העורף למוגן ועמיד יותר, ולעומת זאת פירוק מדינת הרווחה והפרטת שירותיה הגדילו את השיסוע החברתי המתגלה במאבקים בין ימין לשמאל שנהפכים לאלימים יותר ויותר – וזה עניין למאמר נפרד.
ואלו הם, לכן, לקחי המלחמה הנוכחית עד כה: יש להרחיב את מדיניות האחריות הממלכתית והניהול הממשלתי מן החזית האזרחית המכוונת לזמני חירום אל השירותים החברתיים בזמני רגיעה בכלל. משמע, יש להמיר את היגיון ההפרטה המנחה את ניהול המשק והחברה בישראל בעשורים האחרונים בהיגיון מנוגד – היגיון ההלאמה, המונח ביסוד עמידותו של העורף הישראלי ושיתרונותיו חוזרים ומוכחים במהלך "צוק איתן".