עימות מתמיד בין יהודים לערבים
קריסתה של ממשלת נתניהו משקפת את עומק המשבר שבו נתון משטר ההפרטה הישראלי ואת חוסר היכולת של מרכיביה להסכים על הדרכים לשימורו. נתניהו חותר לעשות זאת, בין השאר, בעזרת "חוק הלאום", שעיקרו הכפפת היסוד הדמוקרטי של המשטר הישראלי ליסוד היהודי על ידי מיסוד חוקי של אפלייתם של ערביי ישראל.
חוק הלאום מלמד כי ככל שמשטר ההפרטה מתקדם כן הוא שוחק את יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית, וחושף כי נתניהו מוכן להקריב את הדמוקרטיה כדי לשמר את ההפרטה.
מי שהיטיב לפענח את כוונותיו של נתניהו היה נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שציין כי "הגישה ההייררכית המעמידה את היהודית לפני הדמוקרטית מחמיצה את עומקה וגדולתה של מגילת העצמאות שכרכה את שני המרכיבים הללו יחד ללא הפרד". לדבריו "מנסחי המגילה, בחוכמתם הרבה, עומדים על כך שהציבור הערבי בארץ… לא ירגיש כפי שהרגישו היהודים בגלות". מבלי לנקוב בשמו, יצא ריבלין כנגד לבת הנוסחה "המתונה" שמקדם נתניהו – ובמרכזה הענקת "זכויות אזרח" ליהודים ולערבים ו"זכויות לאום" ליהודים ובלבד – וציין כי המגילה "קובעת גם זכויות לקבוצות שבתוכה, ככאלה: דת, לשון, חינוך, תרבות".
ריבלין אף הזהיר מפני השלכותיו העתידיות של המהלך לחקיקת חוק הלאום: גם אם בסופו של דבר ישונה נוסח החוק, הרי שלדבריו, "האווירה שהביאה להורתו ולידתו של החוק לא תעבור מהכנסת ומהציבוריות הישראלית במהרה".
השלכותיו החמורות של חוק הלאום כוננו נגדו קואליציה של אנשי שמאל וימין שביקרו אותו בחריפות דווקא מתוך הכרה בסתירה שבינו לבין ערכי מגילת העצמאות ויסודות הרעיון הציוני. ואכן, חוק הלאום ונגזרותיו עתידים להפוך את ישראל למדינה הנתונה בעימות מתמיד בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, עימות שהקצנתו "תצדיק" את שחיקת המעטפת הדמוקרטית של המדינה שתיעשה חלולה ופגיעה יותר ויותר. מי שרוצה קדימון לדמותה של ישראל שאחרי חוק הלאום שיתבונן על השימוש שעושים בסמלים דתיים ולאומיים מציתי התבערה במזרח ירושלים. באמצעות חוק הלאום עתיד נתניהו לייבא את המציאות הזאת לרחובות חיפה, תל אביב-יפו, עכו, נצרת, לגליל, למשולש ולנגב.
העמקת האפליה
מהו היסוד הנפיץ בחוק הלאום? עיקרו של החוק על פי גרסת נתניהו הוא הבחנה בין העם היהודי, שרק לו שמורה "הזכות למימוש ההגדרה העצמית הלאומית" לבין שאר אזרחי המדינה, ובעיקר הערבים, להם מובטחות רק "זכויותיהם האישיות".
לכאורה, ההבדל בין "הזכויות הלאומיות" המוקנות ליהודים לבין "הזכויות האישיות" המובטחות לערבים מתמצה בהבטים סמליים והצהרתיים בלבד. אולם למעשה טומן החוק בחובו את העמקת האפליה של אזרחי ישראל הערבים בתחומים רבים, בין השאר בתחום הכלכלי: מימוש "הזכויות הלאומיות" של היהודים אמור להתבטא בהעדפה תקציבית של מערכות החינוך, רשויות עירוניות, ארגוני מגזר שלישי ומוסדות דת, על ידי הגדרת פעילותם כמכוונת לטיפוח הזהות והמורשת הלאומית. נראה אפוא כי המשמעות המעשית של חוק הלאום היא מתן תוקף חוקי לאפליה התקציבית של ערביי ישראל, וכי הבט תקציבי זה מסביר את מקורותיו של חוק הלאום אף יותר מן הסוגיות החוקתיות בהן מתמקד הדיון הציבורי.
על מה מותר לאישה ערביה לדבר? ח"כ חנין זועבי כותבת
המיסוד החוקי של אפליית הציבור הערבי בישראל יחולל שינוי מהותי במעמדו: עד כה הוא יכול היה לנסות להילחם באפליה במסגרת חוקי המדינה; עתה מבקש נתניהו לשלול ממנו אפשרות זו. מהלך זה יגרום לכך שבמקום להיאבק בתוצאות האפליה יילחמו מעתה אזרחי ישראל הערבים כנגד אופיה של המדינה כמדינת לאום יהודית, המפלה אותם בשל היותם לא-יהודים. מאבק זה יעמיד אותם בהכרח נגד חלקים רחבים של הרוב היהודי שיהנו מן האפליה שימסד חוק הלאום ולתמוך בה, דבר שיקנה למאבק בחוק אופי של מלחמת אזרחים.
במקום רווחה קבלו נאמנות
מדוע מלבה נתניהו את התבערה? ההסברים הרווחים תולים זאת בשיקולים שונים הקשורים לבחירות. ואולם, לחוק הלאום שורשים עמוקים יותר: הוא משכפל את ההיגיון שהנחה את גל הצעות חוקי "הנאמנות – אזרחות" ששטף את הכנסת ב-2011-2010. בין הצעות החוק שהועלו אז נכללו חוק המתְנה קבלה של אזרחות ישראלית בהצהרת אמונים למדינת ישראל "כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית"; חוק לשלילת אזרחותו של מי שפועל נגד היותה של ישראל מדינתו של העם היהודי ו"מדינה יהודית ציונית ודמוקרטית"; והצעה לחוק יסוד המכפיף את המשטר הדמוקרטי להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, הצעה שהוסרה ומותנה בהמשך ואשר חוק הלאום בגרסאותיו הנוכחיות הוא גלגול מאוחר שלה.
מלבד הקרבה בתוכנם, יש דמיון גם בנסיבות החברתיות שמתוכן עלו חוקי הנאמנות מכאן וחוק הלאום מכאן: שניהם כאחד עלו על רקע מחאה גוברת נגד יוקר המחייה.
מחאת האוהלים בקיץ 2011 היתה שיאה של מחאה נגד העלייה במחירי המוצרים שצברה תאוצה במחצית הראשונה של השנה. תנועת המחאה החלה במאבק נגד העלאת מחיר הדלק בינואר 2011, ובהדרגה היא התרחבה למחאה כוללת של מעמד הביניים נגד יוקר המחייה. כך דיווח אתר NRG בפברואר 2011 כי "אלף איש הגיעו הערב להפגין נגד עליית המחירים במשק מול מוזיאון תל אביב. המפגינים אוחזים בשלטים 'המחירים בשמים, ניאבק כמו במצרים', קראו לשים קץ לשחיקה במעמד הביניים ולפיטוריו של ראש הממשלה". מארגני ההפגנה ערכו טקס אשכבה סמלי למעמד הביניים הישראלי, מנחה הארוע ציין בעצם קיומה של ההפגה הרי שהוא "קם לתחייה".
בהמשך, באפריל 2011 התארגנה שיירת מחאה נגד מחירי הדלק ממגדל העמק לתל-אביב. אתר וואללה! דיווח כי זאב גראואר, ראש מטה המאבק, הסביר כי "הצעדה הזו היא של כל האזרחים. זו מלחמה על עתידנו. נלמד את ראש הממשלה הנוכחי ואת אלה שיבואו אחריו שלעם הזה אין ארץ אחרת ואנחנו דורשים את זכותנו לחיות ולהתפרנס בכבוד". גל המחאה של חורף 2011 עתיד היה להביא למחאת הקוטג' ולאחריה למחאת הדיור – שהציתה את "מחאת האוהלים".
המאפיין את גלי המחאה של 2011 הוא שהם התקיימו בתוך הנחותיו של משטר הפרטה: המפגינים לא יצאו נגד מדיניותו הניאו-ליברלית של נתניהו והממשלה, להיפך, הם מחו נגד כישלונו לממש את הבטחותיה. בכך נחשף עיוורונם של המפגינים שעתיד היה להוביל לכשלון המחאה, שיחד עם זאת חשפה סדקים בהגמוניה של משטר ההפרטה.
בזמן שלחמתם – חקיקה אנטי חברתית מאחורי הקלעים של "צוק איתן"
משטר ההפרטה הלך והתבסס מאז 1977 תוך טיפוח האשליה שהוא חותר "להיטיב עם העם", ותוך שהוא מטיל את האחריות לכשלונותיו על מדינת הרווחה ועל "שלטון מפא"י". טיעונים אלו זכו לאהדה בקרב מעמדות הביניים שסברו כי פירוק מדינת הרווחה והפרטת שירותיה יגדילו את יתרונם המעמדי היחסי. ואכן, קורבנותיו הראשונים של משטר ההפרטה היו המעמדות הנמוכים. כדי להבטיח את המשך נאמנותם הפוליטית, העניק הימין למעמדות הנמוכים פיצוי בדמות "מדינת רווחה חלופית" שמוסדה בשני מנגנונים עיקריים: האחד, המגזרים – ש"ס, לדוגמה – שסיפקו תחליפים ירודים לשירותי הרווחה שהופרטו; והשני, ההתנחלויות שהציעו גרסאות משופרות של אותם שירותים חברתיים שמשטר ההפרטה חיסל ממערב לקו הירוק.
ואולם, בעשור האחרון, ככל שהושלמו הפרטת המשק והחברה, כן התברר כי בפועל, בניגוד להבטחותיו, גרם משטר ההפרטה גם לנישול כלכלי-חברתי של מעמדות הביניים. בד בבד ניכרה בעשור זה גם ירידה מתמשכת ביעילותם של מנגנוני הפיצוי – ובעיקר המיגזור והכיבוש – שסייעו בעבר למעמדות הנמוכים להתמודד עם תוצאות פירוק מדינת הרווחה. הגידול המתמשך באי-השוויון הכלכלי ושחיקת הביטחון החברתי הפכו לאיום של ממש על הלגיטימיות של משטר ההפרטה ועל המשך שלטון הימין בקרב המעמדות הנמוכים ומעמדות הביניים כאחד.
בתגובה ליעילות הפוחתת של מגנוני הפיצוי שהגנו על משטר ההפרטה, פיתח הימין את מנגנון חוקי הנאמנות אזרחות. חוקים אלו נועדו להעלות את "מחירה" של האזרחות הישראלית, ולהעניק למחזיקים בה, בעיקר מקרב המעמדות הנמוכים, יתרון על פני ערביי ישראל והעובדים הזרים שהתחרו בהם בשוק העבודה. בעוד שהימין הציע את ההסתה לאומנית כתחליף למדינת הרווחה, הוסיפו מעמדות הביניים לדבוק בעיקרון השוק ואימצו את המאבק להורדת מחירים כדרך העיקרית לשיפור רמת חייהם, מאבק שטיבו הצרכני הקנה לו אופי אוניברסלי. כך, הדגיש, כאמור, מוביל צעדת המחאה נגד התייקרות הדלק: "זו צעדה עממית של האזרחים. ללא הבדל גזע, דת והשתייכות פוליטית. הצעדה הזו היא של כל האזרחים".
במשך 2011 התפתחו אפוא שתי חלופות להתמודדות עם משבר משטר ההפרטה: ההסתה הלאומנית של הימין והצרכנות האוניברסלית של מעמדות הביניים. הטלטלה שגרמה "מחאת האוהלים" גרמה להטיה זמנית של הכף לכיוון הצרכני, וגל "חוקי הנאמנות אזרחות" שכך לאטו, רק כדי לחזור בצורה אחרת ככל שהסתבר כשלונה של המחאה החברתית.
כוחנו בפיצולנו
מאז 2011 הלכו סתירותיו של משטר ההפרטה הישראלי והחריפו. תחושת חוסר המוצא הגוברת של מעמדות הביניים מצאה בסתיו 2014 ביטוי ב"מחאת המילקי". אם גל המחאה שהחל בחורף 2011 היה מלווה בתקווה לשינוי שמצאה ביטוי באמירות כמו "מעמד הביניים קם לתחייה" ו"לעם הזה אין ארץ אחרת", הרי שמחאת 2014 ביטאה חידלון מריר שהתנקז לקמפיין ה"עולים לברלין". יאוש זה שיקף את הכישלון בנסיונותיהם של מעמדות הביניים להתמודד עם יוקר המחייה במסגרת הנחותיו של משטר ההפרטה.
כישלון זה שוחק בהדרגה גם את אמינותה של ממשלת נתניהו, ומעורר בין מרכיביה – בעיקר בין יש עתיד לליכוד – מאבק באשר לדרך ההתמודדות עם המשבר. מאבק זה יוצא מהסכמה כי יש לשמר את משטר ההפרטה, וכי הדבר מחייב מעורבות ממשלתית גוברת כדי למתן השלכותיו החלוקתיות השליליות. ואולם, שתי המפלגות חלוקות באשר למטרת המעורבות הממשלתית: יש עתיד סבורה כי יש לעשות זאת על ידי הגדלת ההשקעה הציבורית בשירותים החברתיים לנצרכים, תוך שימור זכותם של בעלי היכולת להוסיף ולרכוש אותם באופן פרטי; הליכוד, מנגד, מציע להתמודד עם המשבר על ידי שיכלול שיטת המיגזור, ובהתאם חותר נתניהו לחלק את החברה הישראלית מחדש למגזרים, באמצעות חוק הלאום.
המיגזור היה, כאמור, אחד ממנגנוני הפיצוי שהציע הימין לקורבנות פירוק מדינת הרווחה והפרטתה כדי להבטיח את המשך תמיכתם בשלטונו. ואמנם, לאורך השנים ביסס משטר ההפרטה את ההגמוניה שלו תוך שהוא בונה את החברה הישראלית כפדרציה של מגזרים יריבים, שהפכו את ייחודם התרבותי (חרדים, רוסים, ערבים, דתיים וכו") לבסיס לכוח פוליטי שבאמצעותו הם הבטיחו לתומכיהם תחליפים לשירותים שהופרטו, כלומר שהפכו מזכויות אזרחיות לסחורות בתשלום. כך, למשל, הפכו החרדים את ייחודם הדתי לבסיס למערכת שירותים שהתרחבה מתחום הדת והחינוך גם לתחומי הרווחה, השיכון ועוד.
חוק הלאום מאמץ את רעיון המיגזור, ותוך שינוי דפוסיו הופך אותו לבסיס כוח חדש למשטר ההפרטה הישראלי. בהתאם, מפצל חוק הלאום את החברה הישראלית לשני מגזרים מובחנים: יהודי בעל "זכויות לאומיות"; וערבי בעל "זכויות אישיות". כשם שהמגיזור החרדי הפך את ההבדל הדתי לבסיס למערכת שירותים נפרדת, כך גם "הזכויות הלאומיות" והחובה לטפח את "המורשת הלאומית" הנגזרת ממנה עתידים להיהפך לבסיס להעדפה חוקית של היהודים בכל תחומי החיים, משמע, לאפלייתם של הערבים.
במקום שבו שורפים בתי ספר. ביקור בדו לשוני בירושלים
בתחומי החינוך והתרבות קל יהיה לנמק את האפליה בצורך בטיפוח המורשת הלאומית. בהמשך תוכל מורשת זו לשמש כתירוץ להעדפת היהודים בתחום הרווחה (סיוע במזון לקיום שבת והחגים) בתחום השיכון (כהרחבה של חוק ועדות הקבלה) והשירותים העירוניים (הגדרת "אזורי העדיפות" על בסיס הבחנה בין יהודים לערבים) ועוד.
בניגוד למגזרים "הישנים" – כמו החרדים והמתנחלים – חוק הלאום אמור לאפשר להעדיף את כל היהודים. בכך נראה שכוונתו היא להכניס אל תוך הסדר המגזרי את מעמדות הביניים, שקריסתם היתה במידה רבה תולדה של הכישלון לפעול בתוך חוקי המשחק המגזריים "הישנים". בלשון אחרת: אם המגזרים "המסורתיים", פנו אל המעמדות הנמוכים, הרי שבאמצעות חוק הלאום מנסה נתניהו להתמודד עם מצוקת מעמדות הביניים.
כאן מצוי גם אחד ממקורות המחלוקת בין נתניהו ללפיד: לפיד רוצה להמשיך לפעול בתוך כללי מהשחק של המיגזור "הישן", שעיקרו הסתת מעמד הביניים בחרדים ולהיפך; "המיגזור החדש" של נתניהו מאיים לבטל את הנחותיה של יש עתיד ולשחוק את ציבור מצביעיה.
כיצד יסייע חוק הלאום לשימורו של משטר ההפרטה? מיסוד אפלייתם של ערביי ישראל באמצעות חוק הלאום מערערת את העיקרון האוניברסלי שעליו מבוססת מדינת הרווחה. החוק ייצור בפועל שתי מערכות שירותים נפרדות ליהודים ולערבים – ואפשר שהוא אף יגדיר קבוצות נוספות: דרוזים ו"לא יהודים" ואחרים – דבר שיהפוך את מדינת הרווחה האוניבסלית לבלתי אפשרית. תחת זאת כמו בשיטה המגזרית "הישנה" הדבר יוביל להפעלתם על ידי עמותות, המהוות כבר היום את אחד מבסיסיו של משטר ההפרטה.
יתר על כן, ממש כפי שהמגזרים פעלו עד כה לפירוקה של מדינת הרווחה כדי להבטיח את מרחב הקיום שלהם, גם לרוב היהודי יהיה עניין בשימור אפליית הערבים, דבר שיהפוך אותו למתנגד עקרוני לקריאות לחידוש מדינת הרווחה הנשמעות לנוכח כשלונו של משטר ההפרטה.
גם השמאל אשם
ממהלכו של נתניהו לחקיקת חוק הלאום מתבקשות גם כמה מסקנות פוליטיות. עצם פנייתו של נתניהו לכיוון האנטי-דמוקרטי של חוק הלאום מלמדת על חוסר המוצא שבו נתון משטר ההפרטה הישראלי בהתמודדותו עם תוצאות מדיניותו הניאו-ליברלית. עולה מכך שלנתניהו ולימין אין שום הצעה כלכלית לפתרון משבר מעמד הביניים, לפיכך כדי להגן על משטר ההפרטה הם מוכנים לנקוט במהלך הפוגע בבסיס הדמוקרטי של המשטר הישראלי.
יתר על כן, ממהלכו של נתניהו נובע שהוא סבור שדאגות כלכליות וקובלנות חברתיות מעצבות את דפוס הצבעתו של הישראלי לא פחות משיקולים לאומיים או שבטיים; וכן שהוא אינו סבור שהציבור הישראלי הוא ימני "מטבעו"; להיפך, כדי לעשות אותו לימני הוא פועל לבנות אותו בתור שכזה, בין השאר באמצעות חוק הלאום.
מסקנה אחרונה זו חשובה במיוחד עבור השמאל, שחוסר האונים שלו הוא במידה רבה תולדה של המחשבה המשתקת שהציבור הוא "ממילא" ימני. ואולם, בזמנים שבהם נסיונותיו של הימין להתמודד עם משבר משטר ההפרטה דוחקים את ישראל במדרון אנטי-דמוקרטי, הרי שחדלונו של השמאל להציע חלופה למשטר ההפרטה – בין השאר משום שהוא שבוי בהנחותיו הניאו-ליברליות – מהווה סכנה לדמוקרטיה לא פחות מעוויתותיו של הימין.