א.
פרסומם המקביל של מתווה הגז שגיבש צוות קנדל ושל הדו"ח שחיברה ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, מספק עוד שני סימני דרך החושפים את הגיונה של השקפת העולם המנחה את משטר ההפרטה הישראלי בנוסח נתניהו. עיקריה של השקפה זו הם שחיקת הממלכתיות והסולידריות כיסודותיו של האתוס הישראלי והמרתם בעקרונות השוק והשיסוי.
יוג'ין קנדל ויוחנן לוקר משתייכים למעגל השלטוני-פקידותי הקרוב המקיף את נתניהו. קנדל, שהודיע בתחילת יולי על כוונתו לפרוש, מכהן מאז 2009 כיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה. לוקר שימש כמזכירו הצבאי של נתניהו ב-2010-2012 ועם פרישתו התמנה אחיו, הראל, למזכיר הממשלה, תפקיד שבו הוא כיהן עד לאחרונה.
- דובר צה"ל מודיע: שתו, קחו ריטלין, אבל אל תיגעו בקנאביס/ ליאור שטלצר
- תדע כל אם עברייה שהצבא חוסך על בנה/ חיים הר-זהב
- כך הושתקנו בשימוע הציבורי בנושא הגז/ יוסי דורפמן ואור-לי ברלב
קנדל ונתניהו שותפים לתפיסה ניאו-ליברלית אדוקה של הכלכלה והחברה; האחים לוקר, כמו נתניהו, גדלו בבית רוויזיוניסטי, וכמוהו מתוארים כשותפים לתפיסת העולם של "נסיכי הליכוד". כמי שמלווים את ממשל נתניהו במשך תקופה כה ארוכה וניצבים בחוג הפנימי של יועציו, יש להניח כי קנדל ולוקר הנפיקו מסמכים המשרתים את היעדים שאליהם חותר נתניהו. ככאלה הם משקפים את "שיטת נתניהו"
יתר על כן, את מתווה קנדל ודו"ח לוקר יש לקרוא כמסמך אחד, מעין "מדריך ליישום שיטת נתניהו" ובו שני פרקים, אחד מוקדש לתעשיית הגז והשני לתקציב צה"ל. ככאלה מאירים מתווה קנדל ודו"ח לוקר האחד את הנחותיו של השני, וחושפים את הנחותיה של "שיטת נתניהו".
ב.
נתניהו וקנדל מודעים היטב להיבטים במתווה קנדל, שרקחו עם מונופול הגז, המעוררים את ביקורת "מחאת הגז". אלא שבחסרונות שעליהם מצביעים מתנגדי המתווה, רואה נתניהו את יתרונותיו. ממש כמו מבקריהם, נתניהו וקנדל יודעים כי המתווה לא יפרק את מונופול הגז של תשובה ונובל אנרג'י; כי המחיר שנקבע לגז גבוה, וכי נוסחת העדכון תייקר אותו עוד יותר; כי הפקעת המתווה מחוק ההגבלים העסקיים היא תקדים מסוכן וכו'.
מדוע אפוא גיבש קנדל את המתווה הנוכחי ומדוע מגן נתניהו בעוז על ליקוייו? התשובה היא שמבחינת נתניהו החלופה למתווה ברוח זו שמבקשים מבקריו גרועה יותר – מתווה קנדל משרת את חברות הגז לא פחות משהוא מקדם את "שיטת נתניהו".
נתניהו אינו שפוט של הטייקונים וחברות הגז. להפך, הוא מבקר חריף של המבנה האוליגרכי שלבש משטר ההפרטה הישראלי. כך למשל, כדי לפורר את כוחם של הטייקונים, הוא יזם את "רפורמת בכר", מינה את "ועדת הריכוזיות" ותמך ב"רפורמת הסלולר" של כחלון. כל זאת כדי להמיר את קומץ הטייקונים במעמד רחב של בעלי הון שיספקו בסיס חברתי רחב למשטר ההפרטה. מדוע, אם כן, תומך נתניהו בשימור הכוח הטייקוני בתעשיית גז? התשובה היא, שוב, משום שלשיטתו, שימור כוחם של הטייקונים הוא הפתרון הפחות גרוע מכל חלופה אפשרית לארגון תעשיית הגז.
חלופה למתווה קנדל המגנה על האינטרס הציבורי כרוכה בהגדלה משמעותית של מעורבות הממשלה במשק הגז – מגמה שנתניהו שולל אף יותר משהוא מסתייג מכוחם של הטייקונים. ואכן, מתנגדי מתווה קנדל הציעו להתמודד עם המונופול של תשובה ונובל אנרג'י באמצעות פיקוח דקדקני על מחיר הגז; ריכוז רכישת הגז מן המונופול בידי הממשלה; השתלטות ממשלתית על חברת "נובל אנרג'י" דרך הבורסה; וכמובן, הלאמת משק הגז על פי המודל הנורווגי – הפתרון ההולם ביותר את האינטרס הציבורי. ואולם, פתרונות אלה סותרים את הנחותיה של "שיטת נתניהו", משום שהם כרוכים בהגדלת המעורבות הישירה של המדינה בכלכלה.
בחירתו של נתניהו להכשיר את מונופול הגז ולמסד את שלטון הטייקונים באמצעות מתווה קנדל היא בחירה אידיאולוגית-פוליטית, הנובעת מהתנגדותו להגדלת המעורבות הממשלתית כדרך להתמודד אתם. ההבדל בין התייצבותו של נתניהו נגד טייקוני הבנקאות והסלולר לבין הסיוע שהוא מגיש לטייקוני הגז נובע מן ההבדלים המבניים בין התעשיות שבהן פועלים הטייקונים: ההשקעה הנדרשת לפיתוח שדות הגז והפקתו גדולה לאין שיעור מזו הדרושה בבתי השקעה או חברות סלולר. לכן, בעוד שבשוק ההון ובסלולר ניתן היה להחליף את הטייקונים בבעלי הון בינוניים, בשוק הגז את הטייקונים יכולים להחליף רק טייקונים אחרים או המדינה.
כדי למנוע את כניסת הממשלה לתעשיית הגז – העלולה אף לשמש תקדים שיעודד מהלכים דומים בתעשיות אחרות – העדיף נתניהו, ברוח מדיניותו הניאו-ליברלית לבצר את שליטת הטייקונים בגז ומיסד אותה במתווה קנדל.
מתווה קנדל חושף אפוא יסוד מהותי של "שיטת נתניהו" שאפשר להגדיר "שלילת הממלכתיות". חרדותיו ביחס למדינה ולסמליה מכסות על האי אמון העמוק שלו במנגנוניה, המוצא ביטוי בהעדפת השוק על הממשלה.
ג.
שלילת הממלכתיות עומדת גם ביסודו של דו"ח לוקר. הביקורת הקטלנית שבה התקבל הדו"ח בצה"ל מעוררת, על פניה, תמיהה. לא זו בלבד שהדו"ח ממליץ על הגדלת תקציב הביטחון, אלא שבסוגיות רבות אפשר למצוא דמיון רב לתוכנית הרב-שנתית שהציג לאחרונה הרמטכ"ל. ואכן, אמיר בוחבוט, הכתב הצבאי של "וואלה", אינו מזהה את מקור המחלוקת בצעדים שמציע דו"ח לוקר לכשעצמם, אלא בשינוי מן היסוד של "מודל צבא העם" החבוי בהם. פרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא-חברה, אף מרחיק לכת וקובע כי אימוץ מסקנות דו"ח לוקר "יחייב את הצבא להיפרד מהאתוסים שכוננו את דיוקנו כ'צבא העם'".
מודל צבא העם שעליו נבנה צה"ל הוא אתגר שמשטר ההפרטה מתקשה להתמודד עמו. התביעה מן הפרט להקדיש שלוש שנים מחייו, ואף את החיים עצמם, לחברה עומדת בסתירה להיגיון הניאו-ליברלי ולפיו "אין דבר כזה חברה", כמאמרה של מרגרט תאצ'ר. מוצא מסתירה זו נמצא בהפרטה זוחלת של הצבא הסדיר ושל צבא המילואים. ואכן, כחלק מ"שיטת נתניהו" המסר העיקרי של דו"ח לוקר הוא הצורך בהפרטת השירות הצבאי.
למצולם אין קשר לכתבה. צילום: דובר צה"ל. מתפרסם לפי רישיון CC BY 2.0 דרך ויקישיתוף
לוי קובע כי "המלצות הדו"ח יסללו את הדרך לביטול גיוס החובה". כך, קיצור שירות החובה לשנתיים יחייב את "הארכת השירות של לוחמים ובעלי מקצועות נדרשים תמורת שכר". ובלשון אחרת: אם כמתבקש מדו"ח לוקר "אתוס השוק ישלוט בניהול הצבא, לא תהיה דרך למנוע את ביטול גיוס החובה, אם שכירת חיילים באמצעות שוק העבודה תיראה זולה יותר מאשר גיוסם בצו המדינה". היגיון השוק ישפיע גם על מערך המילואים. הקיצוץ הנרחב במערך המילואים שעליו ממליצה הוועדה "יפלה לרעה לוחמים", שיידרשו להוסיף ולשרת ו"כדי לגייסם יהיה צורך לשלם שכר".
הסתירה שבה נתון משטר ההפרטה ביחס לשירות הצבאי בולטת בפער שבין המליצות המתחסדות שבהן מתאר דו"ח לוקר את חשיבות שירות הקבע, לבין ההמלצות הדרקונית שהוא מציע לנקוט כדי להפריטו. הדו"ח מציין כי "משרתי הקבע הם "השאור שבעיסה" ו"בסיס חוסנה של מדינת ישראל", ומדגיש כי "למרבה הצער, בדעת הקהל הישראלית גוברת הביקורת על המשרתים. יש לכך השפעה מזיקה מאוד על הנכונות לשרת בקבע, זוהי מגמה מסוכנת שיש בה כדי לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל".
ואולם, לאחר שהתפייט, מצטרף דו"ח לוקר לביקורת "המזיקה מאוד" על אנשי הקבע. כחלק מן "המגמה המסוכנת" הוא קובע כי יש לרסן "את הגידול הלא מבוקר במספר אנשי הקבע" ולפעול "להפחתת עלויות כוח האדם ותשלומי הפנסיה".
לוי מעריך כי "הרעת תנאי אנשי הקבע" תתאפשר בשל העתקת "חלק ניכר" מפעילותו של צה"ל לדרום, שבו אפשר יהיה "לשכור כוח אדם זול יחסית", מהלך שמשמעותו "פריפריאליזציה" של הצבא מבחינה גיאוגרפית וחברתית כאחד.
הוזלת הפנסיה תיעשה בעיקר על ידי הבחנה בין "לוחמים" שימשיכו ליהנות מתנאי הפנסיה הקיימים – ובעיקר תשלום גמלה ממועד השחרור ועד הגיעם לגיל 67 – לבין "תומכי לחימה", בעלי "תפקידים טכנולוגיים" ו"תפקידי מטה". אלה ישוחררו בשנות ה-40 וה-50 לחייהם, ויסתפקו במענק פרישה נדיב ששוויו כ-40 אחוזים מערך פנסיית הגישור.
פרופ' אשר טישלר, שעמד בעצמו בעבר בראש ועדה שבחנה את תקציב הביטחון, יצא נגד המלצתו המרכזית של דו"ח לוקר ביחס לפנסיה. הוא ציין כי"אני לא אוהב את ההפרדה בין הקרביים לבין אלה שאינם קרביים. הנהג של המפקד והמפקד קרביים באותה מידה. שניהם יושבים באותו ג'יפ. כולם צריכים לקבל אותו הדבר".
בהתייחסו להמלצה לשחרר את הנגדים בגיל 52 עם מענק, תהה טישלר: "איך הם אמורים למצוא עבודה בגיל הזה? חלק ימצאו, אבל רובם הגדול לא. לכן אני בעד להשאיר להם את פנסיית הגישור".
ואכן, "מודל סיום השירות" שמציע דו"ח לוקר עתיד לדחוק אלפי אנשי קבע לשורות "המובטלים בני 40" שמספרם הולך וגדל ככל שסיכויים למצוא עבודה פוחתים. נראה ששיקול זה לא הטריד את מחברי הדו"ח, שראו במענק שיקבלו הפורשים פיצוי מספיק. יתר על כן, סיכויי הפורשים לשמור על ערך מענק הפרישה בתנאי שוק ההון הישראלי נמוכים. ה"תספורות", דמי הניהול ל"בתי ההשקעות" והתשלומים ל"חברות הייעוץ" עתידים לשחוק את המענקים ואתם את הביטחון החברתי של הפורשים. באופן זה נראה שהסדר הפרישה המוצע בדו"ח לוקר ייטיב בעיקר עם שוק ההון שהמענקים יתדלקו אותו כשם שהם יתאדו לתוכו.
תהליך הפרטת הצבא שמקדם דו"ח לוקר בולט במיוחד בפרק בהמלצותיו העוסק ב"איזרוח משימות" – מושג מכובס, שהשם הראוי לו יותר הוא "מיקור חוץ של משימות". העברת משימות מידי הצבא – המבצע אותן באמצעות "אזרחים עובדי צה"ל" – לידי תאגידים אזרחיים, או בלשון אחרת הפרטתן. הדו"ח מציין כי בשנים האחרונות "אוזרחו" כמה מערכים בצבא כמו "משק הרכב האזרחי (שהועבר לליסינג), חלקים ממשק המזון, אחזקת אופטיקה, מטוסים קלים ומסוקים ותובלה כבדה, "טיפולי מרפאה ושירותים רפואיים אחרים". בהתאם, מציע הדו"ח להמשיך במיקור החוץ של פעילויות שונות, ובעיקר של מרכז השיקום והאחזקה ומפעלי יצור הרק"מ.
הנימוקים שמעלה דו"ח לוקר בזכות הפרטת מערכים אלה אינם שונים מאלה שסיפקו פקידי האוצר לדורותיהם להפרטת שירותים כמו אחיות בתי הספר או מעונות לקשישים. יתר על כן, הוא מציין כי בחלק מן המקרים הצליח "האזרוח", אך בחלקם "התהליך לא נשא פרי כמצופה והלקחים ממנו הופקו". בין הלקחים שהופקו מקפיד הדו"ח לציין כי "החברה האזרחית לא תהפוך למונופול מול צה"ל", המלצה המהדהדת את הדיון בהתנהלות הממשלה מול מונופול הנפט.
ואולם, בנושא אחד הקשור למיקור החוץ של מערכי צה"ל מקפידה ועדת לוקר שלא לדון: תנאי השכר וההעסקה של העובדים. כרגיל, בתהליכי מיקור חוץ חלק מהחיסכון יושג על ידי הפחתת השכר – חלק מהשירות שנותן ספק השירות למזמין. יתר על כן, מיקור החוץ הוא אחד הגורמים העיקריים לפגיעה בביטחון התעסוקתי בישראל, מגמה שדו"ח לוקר מקדם במרץ הן ביחס לאנשי הקבע והן ביחס לאזרחים עובדי צה"ל.
כן מתעוררות שאלות כמו, האם החברות שיזכו במכרזי מיקור החוץ יעסיקו עובדי קבלן? האם יאפשרו להם להתאגד? האם יהיה פיקוח על רמות השכר ותנאי ההעסקה? הדו"ח אינו מתייחס לשאלות אלו, אך ניתן להניח שכמו בתהליכי מיקור חוץ אחרים – גם מיקור החוץ בצה"ל רק יוריד את הרף.
ד.
בעוד שכחלק מ"שיטת נתניהו" דו"ח לוקר הולם את תפיסת העולם של הימין הכלכלי, אפשר לתמוה על התמיכה הגורפת שהוא עורר בחלקים נרחבים של השמאל הכלכלי. מי שבדרך כלל זועקים את זעקת המובטלים בני ה-40, מצדיקים את הפגיעה בפורשי הקבע בכך שאינם ראויים לאהדה מיוחדת, מה גם שהדבר יסייע בקיצוץ תקציב הביטחון. מי שחוזרים ומעלים על סדר היום הציבורי את בעיית עובדי הקבלן ואף תמכו בהסכם בין ההסתדרות לאוצר שהוריד את מספרם בשירות הציבורי, נאלמו דום לנוכח מיזם הענק של מיקור החוץ שמקדם דו"ח לוקר. המיזם עתיד להרבות את מספרם של עובדי הקבלן, שעל מר גורלם הם עתידים להלין. מי שמרבים להצביע על קיפוחם של המעמדות הנמוכים ותושבי הפריפריה, אינם יוצאים נגד הפגיעה הממוקדת בעיקר בהם הגלומה בדו"ח לוקר.
דו"ח לוקר מקדם נאמנה את סדר היום הכלכלי-חברתי של הימין; ואולם התמיכה בדו"ח הניכרת בשמאל מבטאת את תהליך הפרטת התודעה שעבר. תמיכה זו מבטאת את התסכול של מי שנדחקו למעמד של פרילנסרים, הרואים בשרידי הביטחון התעסוקתי במשק העדפה לא הוגנת, ובביטולה את הגדלת היצע המשרות הפתוח בפניהם.
התמיכה בדו"ח לוקר מבטאת את התבטלותו של השמאל אל תוך ההגמוניה הניאו-ליברלית. העמדה הראויה שהיה עליו לנקוט היא לבקר את יסודותיו הפוגעניים של דו"ח לוקר כמסמך ניאו-ליברלי ולהציע חלופה סוציאל-דמוקרטית לאתגרי סיום השירות של אנשי הקבע, ומיקור החוץ של תעסוקת האזרחים בצה"ל.
מתווה קנדל ודו"ח לוקר מבטאים, אם כן, את "שיטת נתניהו" ומקדמים אותה. שניהם חלקים של מכלול רעיוני ומדיני אחד. ראוי לשים לב לכך שמונופול הגז של תשובה ונובל אנרג'י זוכה ב"שיטת נתניהו" ליחס אוהד, מבין ומתחשב הרבה יותר מאשר צה"ל. בעוד שמתווה קנדל גובש מתוך שיח רצוף עם חברות הגז, שהניב הבנה מפליגה לצורכיהן, הרי שדו"ח לוקר הונחת על צה"ל ומשרד הביטחון לאחר הידברות לא מספקת לטעמם, תוך דחיית התנגדותם להמלצותיו העיקריות.
אפשר להעלות הסברים שונים לשאלה מדוע לוקר לא היה מוכן להעניק לצה"ל ומשרד הביטחון יחס דומה לזה שהעניק קנדל לתשובה ונובל אנרג'י. בכל מקרה, נראה כי הסיבה העיקרית מצויה בשלילת הממלכתיות העומדת ביסודה של "שיטת נתניהו": צה"ל ומשרד הביטחון הם "הממשלה" שיש לצמצמה; תשובה ונובל אנרג'י הם "השוק" שיש להאדירו.