א.
בעשור האחרון עולה חיפה לכותרות בעיקר כאיזור אסון: הטילים במלחמת לבנון השנייה, שריפות חוזרות בכרמל ופגיעה בשכונות מגורים, זיהום האוויר, תחלואה עודפת והאיום המתמיד של מיכל האמוניה. זוהי מעין כרוניקה של עולם שלישי מוכה אסונות טבע וזיהום סביבתי. החצר האחורית של העולם הראשון, או בעברית, מדינת תל אביב.
כרוניקה של עולם שלישי מוכה אסון. חיפה השבוע, צילום: ליאור שקד
נעמה סיקולר, חיפאית לשעבר, ראש מערכת החדשות של כלכליסט, סיכמה את מצבה של חיפה כפי שהואר בלהבות השריפה במאמר שכותרתו "חיפה, עיר של פספוס". לדבריה, "שריפת הענק, המכה השלישית שחיפה סופגת בעשור האחרון, עלולה להיות אחת יותר מדי לעיר שגם בימים רגילים לא ממצה את הפוטנציאל". סיבת ה"פספוס" נעוצה, לדברי סיקורל, בחוסר ההצלחה של חיפה "להפוך לאטרקטיבית", בכך שהיא "לא הצליחה להמציא את עצמה מחדש" ו"לא הצליחה לפרוץ את מחסום ההתחדשות".
היומיום הפך לאפר – צילומים מבתי חיפה בבוקר שאחרי האש
הבית בוער זה זמן רב – חיפה בין הצתה להסתה
אלא, שפרשנותה של סיקולר מטעה, ומחליפה בין סיבה לתוצאה. "חוסר ההצלחה" של חיפה אינו ההסבר למצבה, אלא הדבר שדורש הסבר, כלומר, מדוע היא לא מצליחה? הכשל הטמון בהסבר של סיקולר מתבהר מן ההוכחה המובהקת ביותר שהיא מביאה ל"פספוס": העובדה ש"הצעירים עוזבים את חיפה בהמוניהם". ואכן, הצעירים מהגרים מחיפה למדינת תל אביב כדי למצוא עתיד טוב יותר. אלא שהגירה זו מעוררת שאלה, מדוע אותם צעירים המהגרים מחיפה למרכז מצליחים שם – כמו סיקולר עצמה – ומדוע הם לא מצליחים "להמציא את עצמם מחדש" בחיפה.
ב.
"עלייך לרוץ הכי מהר שאת יכולה, כדי להישאר באותו מקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את צריכה לרוץ לפחות פי שנים יותר מהר", מסבירה המלכה לעליסה את חוקי המשחק של ארץ הפלאות. אלו גם חוקי המשחק של משטר ההפרטה הישראלי, המותיר את מרבית נתיניו מאחור מותשים וחסרי סיכוי, אך גם יוצר אצלם את האשליה שאם רק ירוצו מהר יותר הם ישפרו את מצבם. אלא שכשם שאיש אינו מסוגל לרוץ "פי שניים יותר מהר מהכי מהר שהוא יכול", כך גם ככל שהישראלים רצים מהר יותר כחלק מן "התחרות החופשית" שמבטיחה כלכלת השוק, כן הולך מצבם ומתדרדר. משטר ההפרטה מריץ את הישראלים עד כלות נשמתם לא כדי 'להגיע למקום אחר', אלא כדי לסגל אותם להנחותיו, לגרום להם לרגשי אשמה כאשר הם כושלים במירוץ, כל זאת כדי שלא יחשבו על הדבר היחיד שבאמת שמסוגל לשפר את מצבם: שינוי חוקי המשחק.
אשליית המירוץ לשום מקום היא המפתח להבנת תהליך שקיעתה של חיפה בארבעת העשורים האחרונים, וההתפכחות ממנה היא תנאי לשיקומה.
יש משהו מטעה ומתעתע בחיפה. כלפי חוץ העיר נתונה בתנופת עשייה: מערכת הסעת המונים, איצטדיון, ריבוד כבישים וחידוש העיר התחתית, מופעי חוצות ומסיבות רחוב , טקסי בחירת מלכת היופי ו'כוכב נולד', ואפילו חצי מרתון. אלא שכל הפעלתנות הזו מתקשה לטשטש את תחושת המועקה שיוצר תהליך השקיעה הנמשך של העיר, שאחד מגילוייו הבולטים הם "החיפאים לשעבר" צעירים המהגרים למרכז בחיפוש אחר מקורות תעסוקה מתגמלים, שהוריהם נודדים בעקבותיהם כדי להיות בקרבת נכדיהם.
עיר מטעה ומתעתעת. צילום: shutterstock
החיפאים מהגרים למרכז ככל שחיפה מתרחקת ממנו כלכלית וחברתית והופכת לפריפריה. ההכרה בתהליך הפריפריאליזציה כגורם לשקיעתה של חיפה, הוא תנאי להתמודדות בגורמיה ובתוצאותיה ובמאבק על עתידה של העיר.
אכן, קשה לזהות את תהליך הפריפריאליזציה של חיפה. המעטפת של העיר כ'עיר גדולה' מטפחת אשליה של מרכז: הטכניון, האוניברסיטה, בתי החולים, קריית הממשלה ובתי המשפט יוצרים גרעין של עובדים המשתכרים שכר סביר, וכך גם רפא"ל, חברת חשמל ומת"ם. אלא שכל אלו הם שרידי העבר ההולכים ומתכרסמים. מעבר אגפי המנהל של הרכבת, מחיפה ללוד, מסמל את שקיעת 'הכלכלה הישנה' של חיפה; נדידת ההייטק ועימו 'המעמד היצירתי', שהוא לב כלכלת העתיד מסמל את שקיעת 'הכלכלה החדשה' של חיפה. חיפה הופכת ל'רצועת החלודה' של ישראל.
הנסיון לפצח את הסיבות לתהליך התדרדרותה של חיפה הוליד פרשנויות שונות. לפי פרשנות אחת חיפה אינה יכולה "להתחרות" בתל-אביב ובמרכז בשל אי השוויון המרחבי המובנה השורר בישראל, אי שוויון שיש להשלים עימו כחוק טבע. לפי פרשנות אחרת, הכישלון לייצר כלכלה מקומית פורחת בחיפה נובעת מתהליכים גלובליים, המחייבים לנקז את עיקר הכוחות הכלכליים והתרבותיים למרכזי עסקים בודדים ומעטים בדמות 'ערי עולם', דוגמת תל אביב.
ואולם יותר משפרשנויות אלו מסבירות את הסיבות להתדרדרותה של חיפה, הן מסוות את גורם האב לשקיעתה של הפריפריה הישראלית ומעצימים אותו. דלדול הפריפריה בישראל אינו עובדה 'אובייקטיבית', תוצאה של המרחק שלה מן המרכז, אלא תולדה של מדיניות מכוונת של הכפפת המשק והחברה בישראל לאינטרסים של ההון. דלדלול הפריפריה הוא, אפוא, ההגיון המרחבי של משטר ההפרטה הישראלי.
גם שקיעתה של חיפה היא תולדה של משטר ההפרטה. הקטנת המעורבות הממשלתית בכלכלה והעברתה לידי 'כוחות השוק' גרמה לכך שאלו כוננו את 'מדינת תל-אביב והמרכז', תוך שהם גורמים לדלדול מתמשך של הפריפריה. בניגוד לממשלה, להון הפרטי אין מחוייבות לתושבי הפריפריה, לא למקומות עבודה, לא לרמת חיים ולא לשירותים חברתיים. מחוייבותו היחידה של ההון היא להגדיל את רווחי המשקיעים, והסיכויים לכך מצויים יותר במרכז.
בהעדר עידוד ממשלתי משמעותי, לא כדאי להון השקיע בפריפריה. כך, למעט תעשיות תלויות מקום – ים-המלח למשל – מאז 1977 ניוון משטר ההפרטה בהדרגה את כלכלת הפריפריה ושחק את אוכלוסייתה. הסתלקות הממשלה יצרה בפריפריה מעגל רוע ניווני: סגירת המפעלים יצרה אבטלה לא רק בקרב הפועלים אל גם בקרב נותני שירותים, שבחיפוש אחרי תעסוקה מתגמלת החלו מהגרים למרכז. בפריפריה נותרה אוכלוסיה בעלת הכנסה נמוכה, שכוח הקנייה הנשחק שלה לא איפשר קיום מסחר ושירותים, תרבות ובידור, שהלכו אף הם והצטמצמו, דבר שיצר תחושת דלות שהאיצה את ההגירה מהן; נטישת האוכלוסיות 'החזקה', בעלות כישורי התעסוקה הגבוהים, הגדילה את דלדול הפריפריה והקטין את יכולתה לשקם את עצמה וחוזר חלילה.
ככל שבחסות משטר ההפרטה בזזו תל-אביב והמרכז את הפריפריה, כן ניכרה בה תסמונת 'אשמת הקורבן'. היא אימצה את חוקי המשחק של משטר ההפרטה וניסתה לחקות את המרכז, מה שהוביל רק לקריסה נוספת שלה. ראשי רשויות הפכו לשתדלנים בניסיון לגייס משקיעים באמצעות 'הקלות' שאמורות היו להתחרות בעוצמת המרכז, או תורמים כדי לקיים את מערכות השירותים הקורסות, ובעיקר עמותות המתחרות בשירותים המקומיים וגורמים לניוונם.
דלותה של הפריפריה גורמת לכך שגם כאשר נוצרים בה מקומות תעסוקה מתגמלים, הללו מאויישים לעיתים קרובות על ידי תושבי המרכז, הנמנעים מלעבור לפריפריה בתואנה שלא ניתן להבטיח בה למשפחותיהם את רמת החינוך והשירותים לה הם ראויים. טענה זו זוכה לאישוש גם מצידם של היסודות החזקים שנותרו בפריפריה, המוצאים, למשל, את ילדיהם מן החינוך הציבורי הקורס ומחפשים חלופות בבתי ספר 'ייחודיים'.
התשובה שנותנים חסידי משטר ההפרטה להתנוונות הפריפריה היא כבישים ורכבות. כך אפשר יהיה, לטענתם, להתגורר בפריפריה ולעבוד במרכז, דבר שיקל על מצוקת הדיור במרכז ויחזק את הפריפריה. אלא שניסיון השנים האחרונות מלמד כי ככל שהכבישים והרכבות חשובים לפריפריה, לא בהם טמונה התשובה. כל עוד תישאר הפריפריה דלה וללא כוח משיכה, הרכבות יהיו רק עוד צינור ניקוז שירוקן את הפריפריה, והרכבות – על פי החוקים של פלאי 'ארץ ההפרטה' – תסענה בעיקר ממנה ולא אליה.
במשך שלושת העשורים האחרונים הואץ תהליך שקיעתה של חיפה ביחס למרכז. תחושת החידלון שכופות השקיעה הכלכלית וההגירה למרכז משתקפת בהתנהלותם של החיפאים, הנושאים פניהם למרכז, הן כמקום בילוי וקניות והן כמקור לשירותים מקצועיים, דבר המוסיף ומדלדל את העיר. גוברת התופעה של איוש משרות מתגמלות בתושבי המרכז, כך במת"מ, כך באוניברסיטה וכך בתיאטרון, שתרומתם לעיר הולכת ופוחתת. כך מסבסדת חיפה, כמו הפריפריה בכלל, את המרכז.
הסיבה 'לפספוס' היא אפוא לא החיפאים ולא חיפה אלא משטר ההפרטה. השריפה רק חידדה את החידלון הגלום במצב הפריפריאלי. 'הפספוס' של חיפה שנחשף לאור הלהבות הוא תולדה של הקניבליזם של משטר ההפרטה, של ביזת הפריפריה בידי המרכז. השריפה היא מטפורה על משטר ההפרטה המכלה את חיפה ואת הפריפריה הישראלית בכלל.
ג.
הדרך למאבק בפריפריאליזציה של חיפה הוא אחד הנושאים העומדים במוקד הדיון הפוליטי בעיר, שבשל היותה פריפריה אינו זוכה לעניין בתקשורת הארצית. חלקים מטור זה פירסמתי בעבר במסגרת מערכת הבחירות העירונית כבסיס הצעות לפעולה בזירה המקומית. ואולם, לפעולה המקומית בחיפה, יש משמעות ארצית:
ככל שתהליך הפריפריאליזציה הופך את תושבי חיפה לקורבנותיו של משטר ההפרטה, כן הם הופכים מודעים יותר לא רק לעוולותיו אלא גם לצורך להאבק בו. יתר על כן, משום שההון פועל בפריפריה באופן ברוטלי וחשוף יותר, שיטות הנישול שלו הופכות שקופות יותר, דבר העושה את ההתנגדות למשטר ההפרטה ולשלטון ההון לנושא העומד במוקד סדר היום של האקטביזם החיפאי.
זיהום האוויר הופך את המושג 'הון שלטון' לממשות פיזית בחיפה, ולכן המאבק המתרחב בזיהום האוויר במפרץ הופך למאבק בשלטון ההון, בבעלי המפעלים כמו גם בגורמים הממשלתיים המסייעים להם. הקמת נמל מופרט כאמצעי לשבירת העבודה המאורגנת – משמע, להפיכת פועלי הנמל לעובדי קבלן – כפי שהצהיר שר התחבורה, הופך את ההתנגדות להרס החברתי שיביא הנמל החדש לחשובה לא פחות מן ההתנגדות להרס הנוף שהוא יחולל.
כך גם מחאת הגז. תל אביב הפגינה נגד מתווה הגז בשם ההתנגדות למונופול ותמיכה בתחרות, שהמסקנהממנה היא יצירתו של עוד טייקון גז תוך הרס הדמוקרטיה וחיזוק משטר ההפרטה. מחאת הגז בחיפה, לעומת זאת, תבעה את הלאמת הגז – כחלק ממהלך כולל של הלאמת הנכסים הציבוריים והשירותים החברתיים המופרטים. בדומה, המרכז מחה נגד מתווה גז תחת הססמה הכוזבת של 'לא ימין ולא שמאל', מחאת הגז החיפאית, לעומת זאת, ראתה את מאבק הגז כחלק מסדר יום סוציאל-דמוקרטי מובהק.
כלומר, מי שממשיג את מצבה של חיפה באמצעות המושג 'פספוס', מטשטש את העובדה כי בתנאי משטר ההפרטה חיפה – כמו הפריפריה בכלל – חסרת סיכוי לפרוץ את מעגל הרוע של הניוון. פריצת מעגל הדלדול מותנית במאבק במשטר ההפרטה ולא הסתגלות אליו. לכן, סיכוייה של חיפה טמונים לא בהסתגלות למשטר ההפרטה אלא במאבק בהנחותיו ובגילוייו, בהפיכתה לראש חץ רעיוני ופוליטי במאבק לביטול משטר ההפרטה, ולכינון מדינת רווחה רחבה.