2 בסולם מילקי
שני נתונים שהתפרסמו בשבוע שעבר שבים ומשרטטים את דמותו של אי-השוויון הדרוויניסטי החוזר ומעצב את החברה הישראלית: האחד, דו"ח שפרסם יוניצ"ף – קרן האו"ם לילדים – מלמד כי כ-35 אחוזים מהילדים בישראל חיים בעוני, שיעור המציב אותה במקום הרביעי בעוני ילדים בעולם המפותח; והשני דו"ח שפרסם הביטוח הלאומי שממנו עולה שהשכר החציוני – זה שחצי מן העובדים משתכרים פחות ממנו – עומד על כ-5,500 שקלים ברוטו, זאת כאשר עלות סל המינימום הדרוש להבטחת תזונה הולמת למשפחה של חמש נפשות, כפי שהגדיר משרד הבריאות עומדת על כ-4,500 שקלים בחודש.
בניגוד למחיר המילקי שהניע לפני כחודש גל תזזיתי של מחאה ציבורית, הרי שלמרות חומרתם, עוררו נתוני עוני הילדים והשכר החציוני רק עניין מוגבל בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, 3-2 לכל היותר בסולם מילקי. ואולם, לאור העובדה ששנתונים אלו משקפים מציאות המשפיעה על רמת החיים של מרבית הישראלים הרבה יותר מן המחירים המופקעים, הרי שהאדישות שבה הם התקבלו בעידן "המחאה החברתית" ובהשוואה ל"מחאת המילקי" מעוררת תהיות.
הסבר רווח להבדל גורס כי בעוד שהעיסוק ביוקר המחייה פשוט ונהיר לכל, הרי שהדיון ברמות השכר והעוני הוא מקצועי ומסובך, ולכן מטבעו מעורר רק תשומת לב ציבורית מוגבלת. כך, בעוד שכל אחד יכול להשוות בין מחירי מעדני החלב, דגני הבוקר, סכיני גילוח, או נעלי הספורט בעולם ובישראל, רק "מומחים" מתמצאים בהבדל שבין שכר חציוני לשכר ממוצע, או האם העוני הוא יחסי או מוחלט וכו'. ואולם, הואיל וכדי לפלח את מרכיבי המחירים עוסק הדיון הציבורי בסוגיות עסקיות וטכנולוגית מורכבות לא פחות, הרי שטיעון "המומחיות" נראה כלא יותר מאשר תירוץ המסווה את הגורם האמיתי לאדישות שבה התקבלו נתוני העוני והשכר.
המקור לאדישות זו מצוי בגורם אחר, העשוי להסביר את כשלונותיה של המחאה החברתית: ככל שהיא נוטשת את המאבק נגד ההפרטה ובעד מדינת רווחה ומצטמצמת בגובה המחירים כגורם ליוקר המחיה, כך היא נחלשת. שכן יותר משהיא נאבקת בסדר הניאו-ליברלי ובמשטר ההפרטה, היא מסייעת לשמר אותם. וכך, ככל שהמחאה החברתית מתנוונת למחאה צרכנית כן היא הופכת למחאה שמרנית, או למחאה מופרטת.
רוח נגבית לנתניהו
המחירים הגבוהים הם רק צלע אחת של משולש ברמודה הישראלי המעמיק את אי-השוויון הכלכלי ומחולל את אי-הביטחון החברתי המתגלה בפרצי המחאה הצרכנית. שתי הצלעות האחרות הן השכר הנמוך ופירוק מדינת הרווחה והסחרת שירותיה, המקטינות את כוח הקנייה ומגדילות את הוצאות המחייה. משולש ברמודה זה סוחף את מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים למערבולת טובענית של חוסר מוצא, מרירות, ייאוש ואי-אמון המטלטלים בין געגוע למושיע להגירה לברלין.
התמקדותה של המחאה ביוקר המחייה היא שיכפול של עמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הרואה בהורדת המחירים אמצעי לשיכוך פגיעת מדיניותו התאצ'ריסטית בעניים ובעובדים. כך בתגובה ל"מחאת הקוטג'", שקדמה ל"מחאת האוהלים" בקיץ 2011 תבע נתניהו משריו "תהיו כחלונים ותמצאו פתרונות", בהתכוונו לרפורמה שחולל שר התקשורת משה כחלון בשוק הסלולר שגרמה להגדלת התחרות ולהורדת המחירים. ואכן, איש אמונו של נתניהו, שר האוצר אז, יובל שטייניץ, נשמע כאחד מדוברי המחאה כשאמר "אין סיבה שמחיר הקוטג' בישראל יהיה כפול ממחירו באירופה", ואף הוא הצביע, כצפוי, על התחרות באמצעות ייבוא כעל הדרך המועדפת להורדת המחירים.
המחאה הצרכנית חולקת עמדה נוספת עם נתניהו ושריו: העמדת המאבק בריכוזיות ובטייקונים – במוקד ההתמודדות עם יוקר המחייה. כך, כמו את רפורמת הסלולר גם את החקיקה נגד הריכוזיות והחקיקה לצמצום רווחי הטייקונים קידמה ממשלות נתניהו. הגברת התחרות כאמצעי להורדת מחירים היא גם הנימוק שבו משווק נתניהו רפורמות נוספות שהוא מקדם כמו הפרטת הנמלים, הרכבת, מקורות, חברת החשמל ועוד. כחלק מכך מציע נתניהו גם דפוס הפרטה חדש, כזה שיסייע להחליף את קומץ הטייקונים בשכבה רחבה של בעלי הון בינוניים, שיקדמו את התחרות ויעניקו בסיס חברתי יציב למשטר ההפרטה.
עולה שככל שהמחאה החברתית הופכת למחאה צרכנית כן היא לובשת אופי פרדוקסלי: היא מאמצת את הנחותיו של משטר ההפרטה, היינו את מדיניותו של נתניהו. ככזו אין המחאה יוצאת נגד תוצאות מדיניותו, אלא, להיפך, רואה בהן תולדה של אי מימוש של אותה מדיניות, והאכזבה מכישלונו של נתניהו למלא את הבטחותיו מובילה את המוחים אל שכפוליו הרעיוניים: לפיד או כחלון. כך, הופכת המחאה הצרכנית לאמצעי לשימור הסדר הקיים: היא יוצרת אשליה של מאבק לשינוי. אך זה תעתוע החוסם את המרחב הציבורי בפני תנועות מחאה המכוונות נגד משטר ההפרטה וחותרות להחליפו.
ועדת העוני תעצום את עיניה
ההתעלמות מנתוני עוני הילדים הולמת את זיקתה של המחאה הצרכנית למשטר ההפרטה. מדו"ח יוניצ"ף עולה כי בעוד ששיעור הילדים העניים בישראל הוא 35.6 אחוזים, בין השאר בשל קיצוץ קיצבאות הילדים, הרי שבמדינות המאופיינות במשטרי רווחה מקיפים שיעור הילדים העניים נמוך בהרבה: 5.3 אחוזים בנורווגיה, 8.8 אחוזים בפינלנד, 10.2 אחוזים בדנמרק ו-15 אחוזים בגרמניה.
מדיניות פירוק מדינת הרווחה והסחרת שירותיה, שהיא אחד מן הגורמים לשיעור העוני הגבוה בקרב הילדים, משפיעה ישירות גם על יוקר המחיה: בעוד שמדינת הרווחה רואה בשירותים החברתיים זכויות אזרחיות, הופך אותם משטר ההפרטה לסחורות בתשלום, וכך מגדיל את הוצאות משקי הבית. ביטול האופי הסחורתי של השירותים והחזרתם למעמד של זכויות עתידה לחסוך בהוצאות המשפחה, להקטין את יוקר המחייה ולהגדיל את ההכנסה הפנויה. היבט זה אכן עמד במוקד תשדיר פרסומת ממשלתי שהסביר כי הנהגת חינוך חינם מגיל שלוש, בעקבות המלצות דו"ח טרכנטנברג, עתידה לחסוך כ-800 שקלים, בכל חודש לכל ילד.
ואולם, האדם אינו סחורה, והיגיון המאבק בעוני מנוגד לזה של ההתמודדות עם יוקר המוצרים. הורדת מחירי הסלולר יכולה להתנהל בנפרד מהוזלת הקוטג', שאינה תלויה בפיקוח על עמלות הבנקים. לעומת זאת, כפי שקבעה הוועדה למלחמה בעוני בישראל – המוכרת גם כ"ועדת אלאלוף" – בדו"ח שהגישה ביוני 2014, העוני הוא "תופעה רב-ממדית", שכדי לפתור אותו יש "להתמודד עם השלכותיו בכל תחומי החיים".
ואכן, משמעות יישום המלצות הוועדה היא ראשית כינונה של מדינת רווחה חדשה בישראל. אלא, שלא לכך התכוונו נתניהו, שר הרווחה מאיר כהן ויו"ר הוועדה אלי אלאלוף, כפי שאפשר היה ללמוד מדיווחיה של הרב עידית לב שעקבה אחרי דיוני הוועדה: לשיטתם אמורה היתה הוועדה להציע פתרונות להקלת העוני במסגרת הנחותיו של משטר ההפרטה. ואכן, בניגוד לדיון התקשורתי המתמקד בהבטים התקציביים של אי-יישום מסקנות הוועדה, הרי שהגורם המעכב את יישומן הוא לא רק מחסור בכסף, אלא בעיקר העובדה שהן מתנגשות עם המדינית הניאו-ליברלית של הממשלה. התנגשות זו נחשפה, למשל, באופן ברור בהסתייגותם של אלאלוף ונציגי בנק ישראל, משרד ראש הממשלה, משרד האוצר ומשרד הכלכלה מן ההמלצות בסעיף העוסק בהבטחת הכנסה (עמ' 13-12 בדו"ח).
ועדת העוני: בלי להתחשב באידיאולוגיה- ראיון עם אלי אלאלוף
נראה כי התנוונותה של המחאה החברתית למחאה צרכנית המשתלבת במשטר ההפרטה עשויה להסביר את האדישות הן לדחייה למעשה של מסקנות הוועדה למלחמה בעוני והן לשיעור הגבוה של העוני בקרב ילדים. התעלמותה של המחאה הצרכנית מבעיית העוני היא אחת מן הדרכים לדחיקת רעיון מדינת הרווחה מן השיח הציבורי, בעוד שבפועל רק באמצעותו אפשר להילחם בעוני כתופעה רב ממדית, שבעיית המחירים היא רק אחד מגורמיו. בה בעת, העמדת הוזלת המחירים על ידי תחרות כדרך המרכזית להתמדדות עם בעיות אי-השוויון ויוקר המחייה, מסייעת להפנמת ההיגיון הניאו-ליברלי המחולל אותן. עולה, שכניגודה של המחאה החברתית מבייתת המחאה הצרכנית את האקטיביזם הישראלי להנחותיו של משטר ההפרטה.
עבודה היא בסך הכל עוד סחורה
השכר הנמוך הוא גורם לכוח הקנייה הנמוך של הישראלים לא פחות מיוקר המחירים. לכן, את התעלמותה של המחאה מנתוני השכר החציוני אפשר להסביר בכך שככל שהיא נהפכת לצרכנית ומשתלבת במשטר ההפרטה, שהשכר הנמוך הוא אחד ממאפייניו, כן היא מציגה את הורדת המחירים כפתרון לבעיית השכר הנמוך וכתחליף למאבק להעלאתו.
על כך שהשכר הנמוך בישראל הוא מדיניות אפשר ללמוד מתוך דו"ח על שוק התעסוקה במדינות ה-OECD שפורסם בספטמבר 2014, ממנו עולה כי בשנת 2013 ירדה המשכורת הממוצעת בישראל ב-0.2 אחוזים בניגוד לעלייה שנרשמה בשאר מדינות הארגון; ובדומה, בשנים 2013-2007 חלה עלייה של 0.4 אחוזים בשכר הריאלי הממוצע במדינות הארגון ולעומת זאת בישראל נרשמה בשנים 2013-2008 ירידה של 0.8 אחוזים. מגמה מנוגדת זו נשמרת גם בהשקעה בתוכניות לעידוד תעסוקה: ישראל הוציאה על כך ב-2011 0.42 אחוזים מהתוצר הלאומי, לעומת הוצאה ממוצעת של 1.47 אחוזים מהתוצר בשאר מדינות ה-OECD.
ואולם, למרות שמדיניות השכר הנמוך היא גורם מרכזי – אף יותר מגובה המחירים – לפגיעה בכוח הקנייה של הישראלים, עיסוקה של המחאה הצרכנית בסוגיה זו הוא שולי, מגמה ההולמת את ההיגיון הניאו-ליברלי המנחה אותה, שבא לידי ביטוי בהסתה נגד העבודה המאורגנת, המאפיינת כמה מדובריה המובהקים.
הגורם המרכזי להעלאת השכר בישראל היא העבודה המאורגנת. באמצעות ארגון עובדים וחתימת חוזים קיבוציים מנסים האיגודים המקצועיים לשמור על שכר חבריהם, שללא כך היה נשחק כמו זה של העובדים הבלתי מאורגנים. יתרה מזאת, בעשור האחרון ארגוני העובדים הם הגורם המרכזי במאבק להעלאת שכר המינימום, הנתפש כדרך לקידום הכלכלה כפי שהסבירו בינואר האחרון 75 כלכלנים, בהם שבעה חתני פרס נובל, בקריאה שהפנו לקונגרס האמריקאי להעלאתו. כך לפני כחצי שנה השיק ארגון "כוח לעובדים" מסע ציבורי להעלאת שכר המינימום ל-30 שקלים לשעה, או ל-5,580 שקלים לחודש במשרה מלאה, בעוד ששיעורו היום הוא 4,300 שקלים. לאחרונה פתחה גם ההסתדרות במאבק משלה להעלאתו ל-4,750 שקלים, בעוד שר האוצר מוכן להעלאתו לכ-4,500 שקלים בלבד.
ואולם, מאמציהם של ארגוני העובדים להעלאת השכר לא רק שאינם זוכים לתמיכה מצד המחאה הצרכנית, אלא שהיא עוסקת בהסתה שיטתית נגד העבודה מאורגנת, באמצעות תזת "המחוברים", שבה עסקתי בטורים קודמים, למשל. מאבקה של המחאה הצרכנית באירגוני העובדים הולמת את הנחותיה הניאו-ליברליות: העבודה המאורגנת מנסה להקטין את אופיה הסחורתי של העבודה; המחאה הצרכנית, מנגד, רואה בה עוד סחורה ופועלת לשחיקת מחירה, בדומה למאבקה להוזלת המוצרים בכלל. אלא, שגם שכר העבודה הוא "תופעה רב-ממדית" – רכיב במחיר המוצרים מכאן, ובסיס לכוח הקנייה של מרבית האוכלוסיה מכאן – שלאופיו הכפול אפשר להתייחס באופן הולם רק מתוך הנחותיה של מדינת הרווחה, המשתחררת מתפישת האדם וצרכיו כסחורות.
שני סוגי מחאה
שתי מסקנות מתבקשות מן הנאמר כאן: האחת, מן העובדה שהמחאה הצרכנית משולבת במשטר ההפרטה ומקדמת את הנחותיו של הסדר הניאו-ליברלי עולה, שיש כאן זירת מאבק בין המחאה הצרכנית למחאה החברתית. ומסקנה שניה: על הגורמים הסוציאל-דמוקרטיים לחזור לזירת המחאה ולצקת לתוכה תכנים שיקדמו את המאבק בעוני וזכויות העובדים כרכיבים חיוניים בתפישה כוללת של מדינת רווחה. רק כך אפשר להפוך את המחאה מצרכנית, מופרטת ושמרנית, למחאה חברתית סולידרית וסוציאל-דמוקרטית.