א.
תעתוע "ממשלת האחדות" הוא הנשק היעיל ביותר של נתניהו לשימור שלטונו ולקידום מדיניות הימין. במובן זה, ולמרות התחפושת שלו כראש האופוזיציה, מתגלה יצחק הרצוג בשנה האחרונה כאחד מסייעניו היעילים ביותר של נתניהו.
האסטרטגיה של נתניהו פשוטה: הוא לא נאבק ביריביו; הוא הופך אותם ללא רלוונטיים. בהתאם, עיקר המאמץ הפוליטי שלו מושקע בחיסול כל מה שיכול להיראות כחלופה למדיניותו, שהעדרה מבטיח את המשך שלטונו. בהתאם לאסטרטגיית האין-חלופה הקפיד נתניהו להמשיך במגעים הקואליציוניים עם הרצוג, ובעיקר לטפטף את דבר קיומם. נתניהו גם מעוניין בהצלחת המגעים. מבחינתו, הצטרפות העבודה לממשלתו לצד "הבית היהודי" – כלומר מבלי יכולת להפילה – היא הדרך בדוקה לערעור מעמדם של הרצוג והעבודה כאופוזציה, וככל שזה הופך לרעוע יותר כן מתבססת האגדה בדבר העדר החלופה לנתניהו ולמדיניותו.
אסטרטגיית האין-חלופה, מנחה את התנהלותו של נתניהו גם בזירות נוספות: "ישראל היום", למשל. שלדון אלדסון אינו משקיע מיליארדים ב"ביביתון" – כמו גם ב"מקור ראשון" – רק כדי לשפר את תדמיתו של נתניהו. לשם כך מספיקים ניר חפץ ודידי הררי, וכשצריך גם מושיק גלמין ובני ציפר בסביבה. מטרתו של "ישראל היום" היא לדחוק לשולי השיח הציבורי את מי שאינם מהדהדים את נתניהו וסביבתו. כל גיליון נטוש של "ישראל היום" בקרונות הרכבת או בתחנות האוטובוס הוא עדות נוספת לנצחונה של אסטרטגיה זו. יתר על כן, "ישראל היום" מגדיר מחדש את כללי המשחק בשוק עיתונות-הדפוס בישראל: הוא מקשה על קיומם של יריביו באמצעות שחיקת מחירי הפירסום וכך מקדם את שליטתו בשוק הדיעות.
מודעה במסגרת מסע הפרסום של "ישראל היום" נגד התיקון לפקודת העיתונות. צילום: דוד שי CC BY-SA 3.0
כחלק מאסטרטגיית האין-חלופה הצליח "ישראל היום" לכפות על מתחרהו העיקרי, "ידיעות אחרונות", קו מערכתי ימני ומתלהם המשרת את מדיניותו של נתניהו. "ידיעות" ממשיך אמנם במלחמתו בנתניהו ובקידום נבחרת הכוכבים שלו שבמרכזה יאיר לפיד, אך יותר ויותר ההגיון המנחה אותה הוא שהם מסוגלים לקדם את מדיניותו של נתניהו יותר טוב מנתניהו.
ההישג הגדול ביותר של נתניהו, עד כה, הוא הצלחתו לביית את הרצוג לסדר היום שלו ולשחוק את דמותה של מפלגת העבודה כחלופה שלטונית. כך, הודיע הרצוג בראשית השנה כי "אין כיום התכנות לפתרון שתי מדינות לשני עמים". נתניהו שמנסה להחלץ מ"נאום בר אילן" היה מתקשה לנסח זאת טוב יותר. בדיוק בשל כך עוררו הצהרותיו האופוזיציוניות של הרצוג, כמו גם הבטחותיו כי אינו מנהל משא ומתן לכניסה לקואליציה, חוסר אימון.
מאז הבחירות האחרונות שוחקת זחילתו של הרצוג לממשלה את יומרתה של מפלגת העבודה להציג חלופה לנתניהו ומדיניותו. למעשה, המשא ומתן הבלתי נגמר הוא ההוכחה הניצחת לטיעונו של נתניהו כי אין חלופה אמיתית למדיניותו, ולפיכך אין גם להתייחס ברצינות לביקורתה של האופוזיציה. מבחינתו של נתניהו הרווח הפוליטי העיקרי מן המשא ומתן עם הרצוג הוא עצם התמשכותו: ככל שהוא מתארך כך מדללת עצמה העבודה לדעת.
ב.
המגעים המוכחשים שניהל הרצוג עם נתניהו בשנה האחרונה ואיחצונם בשבוע האחרון הם אישור נוסף להבחנתו של קארל מרקס כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה". הטרגדיה היתה כניסתה של העבודה לממשלת נתניהו ב-2009, הפארסה עתידה להיות חזרה על השגיאה זו ב-2016.
בבחירות 2009 נחלה העבודה את הקשה שבתבוסותיה כאשר בהנהגתו של אהוד ברק קבלה 13 מושבים. כאשר נדמה היה שהמפלגה תשאר באופוזיציה, הוביל יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, מהלך מפתיע שהוביל לכניסתה לממשלת נתניהו.
שאלת הכניסה לממשלה ב-2009 עוררה ויכוח פנימי חריף בעבודה, והדרך להצטרפות נסללה בעזרת אותן מליצות של "דאגה מהמצב" ו"אחריות לאומית" המשמשות את תומכיה עכשיו. הרצוג, שהתמנה לשר הרווחה, גילה כבר אז לוליינות מרשימה והסביר כי "נכון שהייתי נגד כניסה לממשלה" אבל "כששמעתי מה מציעים אמרתי רבותי, אני שוקל את עמדתי מחדש" וכל זאת משם ש"למפלגת העבודה יש משהוא נוסף ב-DNA שלה שנקרא אחריות לאומית עודפת". לא חסרו גם ההתפלפלויות בשבח "ההשפעה מבפנים", ומי שהפליא לעשות בהן שימוש היה ברק שהסביר כי "מי שחושב שאני רוצה רק כסא צריך לראות את המחיר שאנחנו משלמים כשהולכים נגד הזרם ועושים את מה שבאמת נכון למדינה". ברק הוסיף ש"ממשלת ימין צרה לא מתאימה למדינת ישראל", אך מדבריו עלה שהיא במיוחד לא מתאימה למפלגת העבודה, שכן "מי שחושב שיותר נכון לבנות את מפלגת העבודה כגלגל חמישי באופוזציה ולא כמשקל נגד בממשלה לא יודע על מה הוא מדבר".
כידוע, זה נגמר בבכי. הכניסה לממשלה נתניהו לוותה בפילוג למעשה בסיעת העבודה. סיעת "המורדים", שטענה כי אסור לעבודה להיות מגש הכסף שעליו יבסס נתניהו את שלטונו, צברה השפעה ככל שאזהרותיה התממשו. בראשית 2011 הקדים ברק את יריביו, התפלג ממפלגת העבודה והקים את סיעת "העצמאות", תוך הידוק בריתו עם נתניהו, ואילו השרים שהעדיפו להשאר כחברים במפלגת העבודה – וביניהם הרצוג – נבעטו מן הממשלה.
בחינת לקחי כניסת העבודה לממשלת נתניהו ב-2009 עשויה לסייע בבחינת סיכויי הצטרפותה לממשלתו ב-2016. ברק קיבל תנאים שהרצוג רק יכול לחלום עליהם: הוא התמנה לשר ביטחון, ובתוקף סמכותו האישית ביסס את מעמדו בממשלה כ"מר ביטחון". ואולם, ברק לא שינה את מדיניות נתניהו. אם נאום בר-אילן והקפאת הבנייה בשטחים בראשית הקדנציה עוררו תקוות ל"התמתנות" של נתניהו, בהמשך הם התגלו כלא יותר מאשר תרגילים ביחסי ציבור שהובילו לקיפאון מול הפלסטינים ולהתדרדרות ביחסים עם ארצות הברית. בתחום הכלכלי המצב לא היה שונה. נתניהו כשר-על כלכלי ויובל שטייניץ כשר אוצר המשיכו במדיניות ההפרטה שהוסיפה לשחוק את מעמדות הבינים והובילה ל"מחאת האוהלים".
ואולם, בעוד שהשפעתה של העבודה על מדיניות ממשלת נתניהו בשנים 2009-2011 היתה אפסית, הרי שהשפעת השנתיים בממשלה על העבודה היתה הרסנית: במבט לאחור הן נראות כתקופה שחיסלה את העבודה כחלופה למדיניותו של נתניהו. כחצי שנה לאחר פרישת העבודה מן הממשלה, ביולי 2011, פרצה "מחאת האוהלים". אלא, שכשותפה למדיניות הממשלה – ובעוד ששרידיה ורוחה בדמות סיעת העצמאות מוסיפים לכהן בה – לא נתפסה העבודה ככתובת למוחים אלא כאחד מן היעדים שאליהם הם כיוונו את חיצי ביקורתם. בדיעבד ברור כי העדר כתובת מפלגתית היתה אחד הגורמים לקושי למנף את הזעם הציבורי שבא לידי ביטוי במחאה להישג פוליטי. יתר על כן, העדר כתובת מפלגתית כזו הקלה על נתניהו למוסס את המחאה, ואף לרשת אותה כמי שנלחם ביוקר המחיה.
באופן קשה עוד יותר פגעה השותפות עם נתניהו פגעה קשות גם במעמדה של ההסתדרות, שהיו"ר שלה דאז, עופר עיני, היה כאמור אדריכל כניסת העבודה לממשלה. משבר אמון זה התגלה בקיץ 2011. ההסתדרות אמורה היתה לשמש כעוגן טבעי למחאה החברתית. ואולם, למרות התרומה המהותית של רבים מפעיליה, הזיכרון הטרי של השותפות שלה עם נתניהו הרחיק את המוחים מן ההסתדרות, נתק שאף הוא היה בין הגורמים שפגעו ביכולת למנף אותה להישגים ממשיים.
ג.
בדרכו לממשלת נתניהו מצא הרצוג תומך נלהב בדמותו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. ניתן כמובן להסביר את עמדתו של ניסנקורן בדיל פוליטי שנרקח בינו לבין הרצוג, שאמור היה להבטיח להם רוב בוועידת מפלגת העבודה ובקרב מתפקדיה ולהביא לא רק להצטרפות לממשלת נתניהו אלא גם לבחירתם לראשות ההסתדרות והעבודה, בהתאמה. החשבונאות העסקנית שעמדה ביסוד הדיל בין השניים מצאה ביטוי בפניית הפרסה המהירה של ניסנקורן שנטש את הרצוג לאנחות כאשר הסתבר כי ההימור לא כל כך בטוח.
ואולם נראה כי שורשי תמיכתו של ניסנקורן בכניסה לממשלת נתניהו היו עמוקים יותר. למעשה, ניסנקורן משכפל את עמדת קודמו בראשות ההסתדרות, עופר עיני, שהיה כזכור מי שהוביל את העבודה בראשות ברק לממשלת נתניהו ב-2009.
ההסכם הקואליציוני בין העבודה לליכוד כלל שורה של הישגים בתחום הכלכלי-חברתי בכלל ובתחום יחסי ההסתדרות-ממשלה בפרט. בין השאר הוסכם כי כל שינוי בשכר במגזר הציבורי ובפנסיה התקציבית יעשה בהסכמת ההסתדרות; כי ישופרו תנאי הגימלאים, תוארך תקופת הזכאות לדמי אבטלה, מתן סיוע לאירגוני מגזר שלישי כדי למנוע פיטורים של עובדי עמותות; החלת ההסכמים הקיבוציים על עובדי קבלן, עובדי חברות כוח אדם ועובדים בחוזים אישיים והשוואת תנאי ההעסקה שלהם ועוד. ההסכם הקואליציוני בין ברק לנתניהו לווה ב"עיסקת החבילה" בין ההסתדרות לממשלה, שחשף את הגיון ההסכמה הכלכלית-חברתית שעמדה ביסוד כניסת העבודה לממשלה. בעסקת החבילה הסכים עיני להשלמת תהליכי ההפרטה במשק – של הקרקע, הנמלים וחברת החשמל – ובתמורה הבטיח נתניהו להסתדרות שורה של הישגים שבמרכזם עיגון בחוק של מרחב הפעולה של העבודה המאורגנת והגבלת יכולת המעסיקים להפריע לכך.
אבי ניסנקורן בהפגנת עובדים מול משרד האוצר. צילום: ניצן צבי כהן CC BY-SA 4.0
כחלק מכניסת העבודה לממשלה ב-2009 הפך אפוא עיני את ההסתדרות ממתנגדת תקיפה למשטר ההפרטה לחלק ממנו; בתמורה, למרות איבתו לעבודה המאורגנת, היה נתניהו מוכן להקצות לה מקום במסגרתו. משמע, לאחר שמהפכת ההפרטה הפכה את ישראל יותר ויותר לאומה של עובדי קבלן, יכול היה נתניהו להסכים לשיפורים בתנאי ניצולם.
גם מי שהתנגד לכניסת העבודה לממשלה ב-2009 יכול היה להבין את ההגיון שעמד מאחוריה: ניסיון לשפר את מעמד הקבוצות החלשות במסגרת הסדר המופרט. המתנגדים לא הקלו ראש בהגיון זה אך טענו כי נתניהו ינצל את העבודה וההסתדרות להעמקת משטר ההפרטה ולשחיקת הביטחון החברתי, דבר שרק יגדיל את הקבוצות החלשות וירע את מצבן.
עתה, שבע שנים מאוחר יותר, ניתן לבחון לקבוע כי הערכותהם של מתנגדי הכניסה לממשלה ב-2009 היו מבוססות יותר. נתניהו לא רק מקדם את המשך הפרטתה של ישראל – התקדמות הפרטת הנמלים וחברת החשמל, למשל – אלא שבהתאם לאסטרטגיית האין-חלופה שלו, הוא שחק את העבודה וההסתדרות כמוקדי התנגדות למדיניותו (באופן שעיקר, כאמור, במידה רבה את תוצאות המחאה החברתית) ויצר תחושת ריפיון פוליטי החוזרת ומובילה את הרצוג לזרועותיו של נתניהו.
מי שמיטיב להבין את ההישג של ביטול החלופה לימין הגלום בהתמסרותו של הרצוג לנתניהו היה מדובריו הבולטים של הימין, שמעון ריקלין, שצייץ היום כי "אם המחנ"צ יכנס לממשלה, לא יוכל נתניהו לשלוף יותר את הקלף החביב עליו בבחירות: העיירה בוערת, השמאל עולה, תצביעו לי. בשורה טובה לבית היהודי".
ד.
העיון בתפקיד שמילא עיני בכניסת העבודה לממשלת נתניהו ב-2009 עשוי להאיר את שורש להיטותו של הרצוג לחזור על הטעות ב-2016.
הנחת היסוד של מדיניותו של עיני כיו"ר ההסתדרות היתה חולשתם המבנית של העובדים. לנוכח תלותם בהון ולשם הבטחת מקום עבודתם, לשיטתו, חייבים העובדים לכפוף את האינטרסים שלהם לאלו של המעבידים. עיני פעל בשיטתיות להחדיר את תודעת הכפיפות הזו לוועדי העובדים, שהגילוי הבולט שלה היה הסתייגות עקרונית משביתות. בד בבד הוא פעל בנחישות לדיכוי של כל ביטוי של כפירה בהנחותיה גם במקרים שבהם פעולה נחושה עשויה היתה להביא לתוצאות משופרות לעובדים.
נראה כי תודעת החידלון שכפה עיני על ההסתדרות ביחסה למעבידים השתלטה על מפלגת העבודה ביחסה לחברה הישראלית. הנחת היסוד שלאורה פועל הרצוג היא חוסר היכולת המובנה של מפלגת העבודה לנצח בבחירות ולהגיע לשלטון דרך הקלפי. בכך נפל הרצוג אל תוך מלכודת האין חלופה של נתניהו. למלכודת זו נפלו גם רבים בשמאל החוזרים ומסבירים מדוע כל עוד השמאל הוא שמאל הוא לא יכול להיות חלופה. השמאל פיתח גירסאות שונות לאגדת-עם המסבירה את כשלונותיו בטיבו הפגום של העם: הוא או מזרחי מדי, או דתי מדי ובכלל ימני מדי, ולכן הוא ימשיך להצביע ביבי.
חתירתו הבלתי נלאית של הרצוג לממשלת נתניהו היא ביטוי לחוסר האמון, שלא לומר הבוז, שהוא חש כלפי הישראלים. הכניסה לממשלה היא הביטוי הפוליטי של העמדה התרבותית שביטא יאיר גרבוז ושתיהן הן גילויים של היסוד הכשל המעמדי המתנה את התנהלות העבודה והשמאל, שמרבית בוחריהם מגיעים משלושת העשירונים העליונים. במגעי האחדות שלו חשף הרצוג אמת פשוטה: המשותף בינו ובין נתניהו – חברתית, כלכלית ומדינית – עולה על המבדיל ביניהם. ואמנם, הצטרפותו לממשלה היא, למעשה, קבלת הנחותיה של מדיניותו של נתניהו תוך ניסיון להשפיע בקצוות על אופן מימושה. כך, בכניסתו לממשלה מממש הרצוג את אסטרטגיית המילוט של העשירונים העליונים אותם הוא מייצג: השפעה על המדיניות בהעדר כוח פוליטי ותוך המנעות מן הצורך לבנותו.
במילים אחרות, בכך תיטוש העבודה את הדרך היחידה שעשויה היתה להביא אותה לשלטון בכוחה היא: פנייה אל המעמדות הנמוכים ורכישת אמונם באמצעות מדיניות המגדילה את השוויון החברתי באמצעות מדינת רווחה רחבה, מדיניות שתשחרר אותה מעניבת החנק של התלות בעשירונים העליונים המנחה אותה היום.
לא ברור לאן יובילו המגעים בין נתניהו להרצוג. אם יושג הסכם צפוי רוב בוועידת העבודה לקבל החלטה שתאפשר את כניסת הרצוג ושותפיו לממשלה; בד בבד, יתכן שיתברר כי הרצוג נפל למלכודת-הפתאים שפרש לו נתניהו וכי המגעים שהוא ניהל עימו היו רק מסווה למאמץ לצירוף אביגדור ליברמן ו"ישראל ביתנו" לממשלה.
בכל מקרה הנזק נעשה. בשירותו של נתניהו שחק הרצוג עוד יותר את הסיכוי לבניית אופוזיציה משמעותית לנתניהו ומדיניותו. מצב זה מעביר את הכדור למגרשם של היסודות הסוציאל-דמוקרטיים בעבודה המתנגדים לכניסה לממשלה. יהיה עליהם לשקול מחדש את דרכם ולבחון מה עליהם לעשות כדי להציג חלופה פוליטית שתחלץ את העבודה ויותר מכך את ישראל מן המילכוד שאליו מוליך אותה הרצוג.