להלאים את הגז

א.

כישלון מחטף הגז של נתניהו פותח אפשרויות חדשות לארגון תעשיית הגז הישראלית. מצב זה מעורר מחדש את השאלה מהן מטרותיה של מחאת הגז? נראה שבסוגיה זו ניתן לזהות שתי גישות עיקריות: גישת התחרות וגישת ההלאמה.

המחלוקת בין שתי הגישות משתקפת במאמר של סמי פרץ, עורך "דה מרקר", התוקף את הבהילות החשודה המאפיינת לאחרונה את התנהלותו של נתניהו בשאלת הגז. לדבריו, "החשדנות הזאת היא שמביאה לשיח רעיונות מסוכנים כמו הלאמת מאגרי הגז". במפגש קצוות מעניין משמש המושג "הלאמה" כאיום גם בידי "ישראל היום". חזי שטרנליכט מבקר את המתווה שהציע הממונה על ההגבלים העסקיים ליצירת תחרות במשק הגז, ומסביר ש"לא היתה דרך לחייב את החברות לקיים אותו מבלי להלאים את המאגרים".

ואולם, בניגוד לדברי פרץ, "הרעיונות המסוכנים" של הלאמת הגז אינם תגובה להתנהלותו החשודה של נתניהו מול מונופול הגז. הם הועלו לראשונה כבר לאחר גילוי מאגר תמר ב-2009. כך, בריאיון ל"דה מרקר" באפריל 2010 הצבעתי על הצורך "להלאים את כי"ל […] ולקחת לתשובה את הגז".

ההיגיון מאחורי דברים אלה הוא שלא רק שהתביעה להלאמת הגז אינה "רעיון מסוכן", אלא שהיא הדרך היחידה שבה אפשר להגן על האינטרסים החיוניים של הציבור הישראלי מפני הביזה הכלכלית והרס הדמוקרטיה שמחוללים טייקוני הגז וסייעניהם.

גישת התחרות היא המשך של המאבק בריכוזיות – במסורת האנטי-טראסט הפרוגרסיבית – שלפיה פירוק מונופול הגז של יצחק תשובה ונובל אנרג'י על ידי מכירת חלק ממאגרי הגז למתחרים נוספים, לצד רגולציה מחמירה ופיקוח על המחירים, יביאו להורדת מחירי הגז ולהפחתת עוצמתם של הטייקונים. אלא שיעדים אלה, כעולה מדבריו של פרץ, מעורפלים וקשים להגדרה. 

"אם תחפשו בספרי הכלכלה, מדעי החברה או המשפט, תתקשו למצוא פתרון־בית־ספר לסוגיית הגז הטבעי. לא תמצאו בהם תשובה לשאלה כיצד מחלקים את ההכנסות בין המדינה ליזמים, מהו המחיר שגם יעודד יזמים להמשיך לקדוח ולחפש גז וגם ישאיר לציבור את הנתח הראוי לו ולתעשייה את המחירים שיסייעו לפיתוחה. זהו הקושי הגדול בשיח הציבורי המתנהל במקביל למשא ומתן בין הממשלה לשותפויות הגז."

הואיל ואין "פתרון-בית-ספר" לסוגיית הגז, הרי שלדברי פרץ "המתווה הסופי יהיה תוצר של עוצמת הלחצים שיפעילו שותפויות הגז על המדינה, מול עוצמת הלחצים שיפעיל הציבור הישראלי".

"הקושי הגדול" שעליו מצביע פרץ נובע מכך שגישת התחרות מוסיפה להתנהל בתוך ההיגיון הניאו-ליברלי, ומנסה להתמודד עם כשליו מבלי לפרוץ את הנחותיו. "קושי גדול" זה הוא, אכן, נקודת התורפה של מחאת הגז, שלובשת לכן אופי של תגובה ל"מתווה הגז" שרקחו נתניהו וטייקוני הגז, ומתמודדת אתו, למעשה, בתוך קווי המתאר שהוא הגדיר.

לפי גישת ההלאמה, מכירת חלק ממאגרי הגז לבעלי הון פרטיים לא תשבור את המונופול ולא תגדיל את התחרות, אלא רק תעביר את השליטה מטייקון א' לטייקון ב'. כך ייווצרו טייקונים חדשים, שעל פי ניסיון העבר האפשרות שיחברו למונופול גז גדולה מן הסיכוי שיתחרו בו. בכל מקרה, משטר ההפרטה הישראלי ימשיך בדרך זו ליצור טייקונים – בדיוק כמו שיצר בעבר את דנקנר, עופר ותשובה – וכך רק יחזק את פיקוחו של ההון על השלטון, מצב שכנגדו יוצאת מחאת הגז בחריפות.

מתבקשת אפוא השאלה, מדוע דבקים הדוברים הבולטים של מחאת הגז בגישת התחרות, שרק תחזק – בניגוד לכוונתם המוצהרת – את דפוס ההון-שלטון? מדוע הם נמנעים מלאמץ את גישת ההלאמה עד כדי הגדרתה כ"רעיון מסוכן"? התשובות לשאלות אלו מצויות בהיגיון החברתי-פוליטי המלווה את תנועת המחאה הישראלית מאז 2011.

ב.

במוצ"ש קיימה מחאת הגז הפגנה רבת משתתפים בתל אביב. בדיווח על ההפגנה ב"חדר מצב" כתבה אור-לי בר לב שהמפגינים היו מכל קצות המפה הפוליטית.  

דיווח זה אישרר את קריאתו של גיא רולניק ב"דה מרקר" לבוא ולהפגין שכן ההפגנה היא "לא ימין, לא שמאל, לא מרכז, לא חילוני, לא דתי, לא נגד ביבי, לא בעד ביבי" וכו'.

התרשמות מנוגדת ביחס להרכב משתתפי ההפגנה היתה לרותם שטרקמן, סגן עורך "דה מרקר", שצייץ במהלכה כי "זה קהל צפוי, תל-אביבים שמאלנים צעירים". שטרקמן חזר על אבחנה זו בריאיון לגיא זוהר. בניגוד להצגת ההפגנה כ"לא ימין ולא שמאל", הוא הדגיש כי בהמשך לשסע שהתרחב בין הימין לשמאל במערכת הבחירות,  מעצם העובדה שהיא מכוונת נגד מדיניותו של נתניהו – נתפסת מחאת הגז כמחאה של השמאל. בירור שערכתי בקרב כמה ממשתתפי ההפגנה, כדי להכריע בין התיאורים המנוגדים, סמכו כולם את ידיהם על דיווחו של שטרקמן.

התיאור המאולץ של מחאת הגז כמפגש של "לא ימין ולא שמאל", המצוי מעל המפלגות, חוצה מגזרים ומאחה שסעים מכוון, כמובן, להבטיח את הצלחתה, אלא שבפועל הוא מביית אותה להנחותיו של משטר ההפרטה. יתר על כן, עד כה שירתה הפרדת הכלכלה מן הפוליטיקה בסגנון ה"לא ימין ולא שמאל" בעיקר את המשך שלטונו של נתניהו: הפרדה זו הנחתה את "מחאת האוהלים" בקיץ 2011, בהמשך היא היתה אחת הסיבות לכישלון הסוציאל-דמוקרטי לתרגום המחאה לכוח פוליטי.

לזיקת הגומלין בין גישת "הלא ימין ולא שמאל" לבין התחזקות שלטון נתניהו, יש גם סיבה עמוקה יותר. בעוד שהסוציאל-דמוקרטיה בנויה על שילוב בין הכלכלי לפוליטי, הפרדתם היא מהנחות היסוד של הניאו-ליברליזם. ככל שמתקבעת הפרדת הכלכלי מן הפוליטי, כך היא הופכת את משטר ההפרטה – שנתניהו הוא מבטאו המובהק – ל"מצב טבעי".

שכפולה של הפרדה זו בידי תנועת המחאה מאז 2011 היה בין הגורמים לכך שבבחירות 2013 העדיפו המוחים את המסריו הניאו-ליברליים של יאיר לפיד, שצבר את כוחו באזור דמדומים שבו טושטש ההבדל שבין ימין לשמאל, על פני תפיסותיה הסוציאל-דמוקרטיות של שלי יחימוביץ'. מפלגת העבודה מיהרה להסתגל למצב זה, ובבחירות 2015 הציבה כמועמדה למשרד האוצר את עמנואל טרכטנברג, שנודע בעיקר כמי שפעל לעיקור המחאה בשירותו של נתניהו.

יתר על כן, מאז 2011, בצל תפיסת "הלא ימין ולא שמאל", מאמצת המחאה החברתית את היגיון עמותות הסינגור, השוחקות את הבסיס המפלגתי של הסוציאל דמוקרטיה הישראלית. מתוך התמודדות איתן על עיצוב המרחב הציבורי, אימצה המחאה בהדרגה את דפוס פעולתן. בדומה לעמותות פורטות המחאות – "מחאת הגז", "מחאת הסרדינים", "מחאת הטבלטים" – את סדר היום החברתי לשורה של סוגיות מבודדות, המבקשות פתרון בתוך הסדר הניאו-ליברלי, וכך מאשררות אותו ומוותרות על מאבק בהנחותיו. יתר על כן, מחאות בודדות לא בונות כוח פוליטי, שרק בו יש לממש את תביעותיהן, והן גם עומדות בניגוד להצגת סדר יום כולל, שרק סביבו יכול כוח סוציאל-דמוקרטי שכזה להתגבש.

הימנעותה של מחאת הגז מלאמץ את גישת ההלאמה, היא ביטוי להסתייגות רחבה יותר מבעלות ציבורית הניכרת בתנועת המחאה, המסתגלת לסדר המופרט שבתוכו היא פועלת, ואגב כך לובשת אופי של "מחאה מופרטת". ניתן להצביע על זיקת גומלין בין המחאה המופרטת לכישלונה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית להפוך לכוח פוליטי מוביל. כך, במקרה של הגז, כפי שדרושה סוציאל-דמוקרטיה כדי לחולל הלאמה של הגז, הרי שהמאבק להלאמת הגז חיוני בבניית הכוח הסוציאל-דמוקרטי.

ג.

בניגוד לגישת התחרות השלטת במחאת הגז הישראלית, אימצה הסוציאל-דמוקרטיה הנורווגית את גישת ההלאמה, ובהתאם להנחותיה ארגנה את משק האנרגיה במדינה. המודל הנורווגי זכה לעניין בישראל ושלושת העיתונים הכלכליים אף פרסמו סקירות רחבות על עקרונותיו ודרכי פעולתו. למרות זאת, לא הפך מודל זה למקור השראה למחאת הגז.

בדברים שלהלן אנסה לבחון מה יכולה הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית ללמוד ממודל ההלאמה הנורווגי. בהכרח, יהיו אלה שרטוטים כלליים, שכוונתם בעיקר לעורר דיון במודל הנורווגי ובלקחים שאפשר להפיק ממנו בישראל.

לפני שבוחנים את מודל ההלאמה הנורווגי, יש להשתחרר מן הדעות הקדומות על הלאמה, ומן הפחדים שמעוררים מתנגדיה תוך שימוש במילות קוד כמו "ברית המועצות", "צפון קוריאה". ברור כי ההלאמה מקובלת גם בדמוקרטיה משגשגת כנורווגיה. למעשה חלק ניכר משגשוגה נובע מן ההלאמה.

יתר על כן, כדי להגן על האינטרס הציבורי, מאז משבר 2008 נקטו ממשלות רבות במערב צעדי הלאמה מלאה או חלקית של בנקים וחברות – דבר המצביע על היתרונות הגלומים בהלאמה כאמצעי לניהול המשק לא רק במצבי משבר.

תעשיית הגז היא תעשייה חדשה, שחוקי המשחק בה הולכים ומשתנים כל העת, ובתוך כך גם דפוסי הבעלות ורמת המעורבות הממשלתית. טייקוני הגז הישראליים ערים למצב זה – ולסכנות הגלומות בו, לשיטתם – ופועלים למנוע אותה. כך, מדווח אבי בר-אלי על "סוס טרויאני" שהכניסו טייקוני הגז למתווה הפשרה שהכתיבו לממשלה: "ממשלת ישראל נעתרה לדרישת חברות הגז הטבעי, ולראשונה תתחייב בפני מגזר עסקי שלא להפעיל את סמכותה הריבונית לשנות את הרגולציה על פעילותו לתקופה ממושכת".

זהו מהלך "יוצא דופן" שהעניק לחברות פרטיות חסינות מפני חקיקה של הכנסת, מפני סמכויות הממונה על ההגבלים העסקיים ואפשר שגם מפני אלה של בית הדין להגבלים עסקיים. אלא שמהלך זה מלמד כי חוקי המשחק של תעשיית הגז אכן פתוחים לשינויים. כשם שלטייקונים מותר לתבוע הפרטה קיצונית של משק הגז, כך חייב הציבור לתבוע את הלאמתו.

המודל הנורווגי מבוסס על גישה הפוכה לישראלית. נורווגיה לא חששה להגיד בקול רם למשקיעיה, שמשאבי הטבע שייכים למדינה. לכן "הממשלה, ולא חברות הגז, צריכה לשלוט במשאבים הלאומיים ולהיות מעורבת ככל האפשר בכל שרשרת הפקת הגז ושיווקו". שלושה עקרונות בולטים במודל הנורווגי: שליטה ממשלתית בתעשיית הגז ושילוב בין בעלות ממשלתית לפרטית במאגרים; בעלות ממשלתית על צנרת ההולכה של הגז; ומיסוי גבוה.

לכאורה, המבנה המנוגד של תעשיות הגז הופך את מודל ההלאמה הנורווגי לבלתי ישים בישראל. ואולם, נראה כי דווקא הדרכים שבהן מתמודדת נורווגיה עם מגבלות ההלאמה, עשויות לספק תובנות לגבי תחילת הנהגתה בישראל. כך למשל הסביר שר האנרגיה הנורווגי, כי כדי לעודד תחרות במסגרת המונופול הממשלתי "אנו צריכים כמה חברות מקצועיות שיפעלו ויתרמו לניהול מיטבי של המשאבים. בשנים האחרונות הוקמו כמה חברות גז קטנות בנורווגיה שהוסיפו ערך תחרותי".

על הסוציאל-דמוקרטים הישראלים לאמץ גישה זו, אך במהופך. עליהם לתבוע כי שדות כריש ותנין ואותו חלק משדה תמר שהמתווה הממשלתי תובע ממונופול הגז למכור, יועברו לשליטה ממשלתית. התמורה לכך תגיע מן ההכנסות העתידיות של השדות, צורת מימון שיסודותיה מצויים כבר במתווה הפשרה.

ההלאמה החלקית תשנה את חוקי המשחק בתעשיית הגז הישראלית. היא תמנע יצירת טייקונים חדשים ותפחית את כוחם של הקיימים, על הסכנות הגלומות בו לקבלת ההחלטות במשק, כפי שקבע אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. יתר על כן, הבעלות הממשלתית החלקית – שאינה למטרת רווח – תאפשר ליצור תחרות במחירי הגז ולהתמודד עם מחיר הגז המופקע שכפו הטייקונים על הממשלה. כך תיצור הבעלות החלקית מצב דומה לזה שיצר הנשיא אובמה בשוק ביטוחי הבריאות האמריקאי באמצעות public option המאפשר לממשל לווסת את השוק.

תחום נוסף שבו ניתן ללמוד מן המודל הנורווגי, קשור לצנרת להובלת הגז. הנורווגים זיהו "שהקמת הצנרת מהווה למעשה חסם כניסה לשחקנים חדשים ולעומת זאת, יתרון תחרותי לשחקנים קיימים". לפיכך החליטו "להקים חברת הולכה ממשלתית, גאסקו. בעלי המאגרים הם אמנם אלה שמממנים את פיתוח הצנרת, אלא שזו  שייכת לגאסקו".

סוגיית הצנרת מרכזית גם בתעשיית הגז הישראלית. עד כה כשלה המדינה להבטיח שמונופול הגז יקים, כפי שהתחייב, את הצנרת הדרושה לצורכי התעשייה. השליטה בצנרת תהפוך לחשובה יותר ככל שיפותחו שדות נוספים. הלאמת הצנרת – ללא קשר להלאמת המאגרים – על פי המודל הנורווגי, עתידה לסייע בשמירת האינטרס הציבורי.

אלו הן, כאמור, מחשבות ראשונות על האופן שבו אפשר לפתח מודל הלאמה חלקי של תעשיית הגז הישראלית. ככל שנחשפים פרטי מתווה הכניעה של הממשלה לטייקונים, כן ברור, כי עיסוק בשיפורו יגן על האינטרס הציבורי באופן חלקי בלבד.

לפיכך, על מחאת הגז לפעול לביטול הנחות היסוד של מתווה זה. לשם כך עליה לנטוש את גישת התחרות, לאמץ את גישת ההלאמה ולפתח מודל הלאמה ישראלי של תעשיית הגז, בהסתמך על מודל ההלאמה הנורווגי. 

---