שתולים 1, שתולים 2, חוק עמותות השמאל, החוק להשעיית הח"כים הערבים, ו"נאמנות בתרבות", הם רק חלק מן הגילויים של המתקפה שמנהלים הימין הפרלמנטרי והחוץ-פרלמנטרי במטרה לצמצם את המרחב הדמוקרטי בישראל. בעוד שהמתקפה האנטי-דמוקרטית של הימין מעצבת את האווירה הציבורית, מגדירה מחדש את סולם הערכים ההגמוני וקובעת את סדר היום הפוליטי, תגובתו של השמאל למהלכיו של הימין נעה בין גינוי להכחשה: המגנים מתריעים כי ישראל מצויה על הספקטרום הפשיסטי עמוק בתוך תקופת ויימר, ואילו המכחישים מרגיעים כי מצב הדמוקרטיה הישראלית איתן ודוחים את ההשוואה לפשיזם כפאניקה מזיקה.
למרות הניגוד במסקנות, בין המגנים למכחישים קיים מכנה משותף פרשני: אלו גם אלו מתמקדים באירועים המגדירים את מדד הדמוקרטיה, אך מתעלמים מהקשרם הכלכלי-חברתי, ההופך אותם לחלקים של מדיניות שיטתית. בעוד שלהקשר זה אין חשיבות לשיטתם של המרגיעים, הוא חיוני למאבקם של המתריעים, שכן חשיפת ההיגיון הכלכלי-חברתי של המדיניות האנטי-דמוקרטית שמקדם הימין הוא תנאי הכרחי לניהול מאבק מושכל נגדה.
להלן ייטען, כי צמצום המרחב הדמוקרטי בישראל הוא תולדה של הסתירות המאפיינות את השלב המתקדם שאליו הגיעו משטר ההפרטה והרס מדינת הרווחה בישראל. לפיכך, המאבק במתקפה האנטי-דמוקרטית הוא בהכרח מאבק בניאו-ליברליזם הישראלי. שילוב זה בין המאבק להגנת הדמוקרטיה במאבק נגד הניאו-ליברליזם מעמיד את השמאל – המשקף את האינטרסים של המעמדות המבוססים תומכי ההפרטה – בסתירה בין האידיאולוגיה הדמוקרטית עליה הם מצהירים לבין המדיניות הניאו-ליברלית אותה הם מקדמים. ההתעלמות מן ההקשר הכלכלי-חברתי של המתקפה האנטי-דמוקרטית היא ביטוי נוסף לכשל המעמדי של השמאל – עליו עמדתי כאן כבר בעבר – המהווה את הגורם המרכזי לדעיכתו הפוליטית. ניתוח זיקת הגומלין בין התקדמות משטר ההפרטה לנסיגת הדמוקרטיה הוא אפוא צעד הכרחי במסגרת המאבק בימין.
להדגיש את ההבדל בין נאמן לחתרן ובין תומך לבוגד
מאז 2009, תחת "ממשלתו הארוכה" של בנימין נתניהו, מנהל הימין מהפכת-נגד אנטי-דמוקרטית שמטרתה שינוי הנחות היסוד של המשטר בישראל: ביטול האופי האוניברסלי של הזכויות האזרחיות והחברתיות והתנייתן בנאמנות לכאורה למדינה, ולמעשה לימין. מהפכת-נגד זו משמשת את הימין לביטול "המהפכה החוקתית" שהכפיפה בשנות ה-90 את החקיקה והמשפט בישראל לחוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק" והרחיבה את הביקורת השיפוטית של בג"ץ. "המהפכה החוקתית" מזוהה עם מדיניותו של השמאל וערכיו, ולפיכך מציג הימין את מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית שהוא מנהל כמימוש סדר היום שבשמו נבחר. ניתן אפוא להגדיר את אופי המשטר שחותרת מהפכת-הנגד של הימין לכונן כ"משטר-הנאמנות".
מהפכת-הנגד החלה בסדרה של הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות שיזמו גורמי ימין שונים בכנסת ה-18. עניינן של הצעות חוק אלו – שזכו לכינוי "חוקי נאמנות אזרחות" – היה פגיעה בשוויון הזכויות של האזרחים הערבים, הגבלת חופש הפעולה של ארגוני השמאל, וריסון כוחו של בית המשפט העליון, כל זאת בטענה שיש לתגמל פטריוטיזם ישראלי, להקשות על ביקורת הכיבוש וההתנחלות ולהכפיף את היסוד הדמוקרטי-ליברלי של המשטר הישראלי ליסוד היהודי. "חוק הנכבה", למשל, מסמיך את שר האוצר לקצץ את תקציביהם של גופים שיממנו פעילויות שחלקן מצוי בלב הוויכוח הציבורי בישראל, כמו שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, שלילת אופייה הדמוקרטי, ופגיעה בכבוד דגל המדינה וסמל המדינה. "חוק החרם" מאשר להגיש תביעת נזיקין נגד מי שקוראים לחרם כלכלי, תרבותי, או אקדמי על מדינת ישראל או על "איזור הנמצא בשליטתה", כלומר ההתנחלויות, סוגיה שאף היא ניצבת במוקד המחלוקת הפוליטית בישראל. "חוק העמותות" חותר להגביל את עמותות השמאל, המבקרות היבטים רבים של פעולת הממשלה, בעיקר אלו הקשורים לכיבוש, ולהחשידן כסוכנות של אינטרסים זרים. ו"חוק הלאום" אמור לאפשר העדפה תקציבית של מערכות החינוך, הרשויות המקומיות, אירגוני המגזר השלישי ומוסדות הדת היהודיים כמי שפועלים לטיפוח המורשת הלאומית היהודית וכך למסד את אפלייתם של הערבים.
בתחילה, נראה היה שהמוקד של גל חוקי הנאמנות-אזרחות הוא הצהרתי. רוב הצעות החוק לא הבשילו לחוקים, והואיל וברור היה מראש שסיכוייהן קלושים, נראה שמלכתחילה כוונתן לא הייתה חקיקתית אלא פוליטית. ואכן, חוקי הנאמנות-אזרחות עסקו בעניינים בעלי אופי סמלי הניצבים במוקד המחלוקת בין הימין לשמאל; וככאלו, הפולמוס סביבם נועד להכתים את השמאל בחותם של חוסר נאמנות למדינה ולהחשידו בשיתוף פעולה עם אויביה. ואולם, בהדרגה ניתן היה להבחין כי תחת המעטה הפטריוטי-מקרתיסטי משמשים חוקי הנאמנות-אזרחות כראש חץ של מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית שמוסדה במשטר-הנאמנות והחלה להתנות זכויות אזרחיות וחברתיות בקבלת ערכי הימין ואף בהצבעה למפלגותיו.
ההתניה האידאולוגית-פוליטית של הזכויות האזרחיות והחברתיות כתכליתה של מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית וכהיגיון של משטר-הנאמנות שהיא חותרת לכונן נחשפו בבירור בכנסת הנוכחית. ח"כ מיקי זוהר מהליכוד קרא מפורשת להעדפה תקציבית של ישובים תומכי הליכוד. הוא הסביר כי במפת היישובים הזכאים להטבות מס יש לכלול ערים שבהן היה שיעור תמיכה גבוה בליכוד, שכן "הליכוד הגיע לשלטון בזכות הפריפריה […] צריך לזכור איפה הבוחרים שלנו". שרת התרבות, מירי רגב, הודיעה כי "אני עושה הבחנה ברורה בין חופש הביטוי לחופש המימון", ובהתאם יזמה את תיקון "נאמנות בתרבות" שיאפשר לשלול ממוסדות תרבות תמיכות אם הם עוברים על חוקי המדינה, וביניהם גם חוקי הנאמנות-אזרחות. נתניהו הפך את הנאמנות לעיקרון שלטוני כאשר התנה תכנית חומש בעלות של 15 מיליארד שקלים לצמצום הפערים במגזר הערבי באכיפת החוק והסדר ביישובים הערביים ובגיוס של צעירים ערבים לשירות לאומי או אזרחי. השרים זאב אלקין ויריב לוין החמירו התניה זו והמליצו כי רשות מקומית במגזר הערבי שלא תעמוד ביעדי השירות האזרחי שיקבעו לה, לא תזכה בתקציבים המגיעים לה.
במצב החוקי והמשפטי הקיים קשה יהיה לממש התניות אלו, כשם שברור כי רבים מחוקי הנאמנות-אזרחות לא יעברו את מבחן בג"ץ. לפיכך, חותר הימין לעצב מחדש את המשטר הישראלי ולהכפיף את דרכי פעולתו להנחותיו של משטר-הנאמנות. כך טוען יריב לוין כי "מערכת המשפט בישראל רקובה וזקוקה לטיפול שורש", כדי לביית אותה לרוחו של הימין. נתניהו נוקט כבר עתה בשורה של צעדים שמטרתם לעצב את "המשילות" על פי עקרונותיו של משטר-הנאמנות: החל מסירוס התקשורת ואילופה; המשך בעיקור הרגולטורים והבטחת צייתנותם; ועד להכשרת פוליטיזציה של השירות הציבורי כדרך למיסוד משטר-הנאמנות.
הפיכת הנאמנות לאחת מהנחות היסוד של המשטר ולקריטריון לתקצוב ממשלתי, חייבה להדגיש את ההבדל בין נאמן לחתרן ובין תומך לבוגד, תפקיד אותו ממלאים, בין השאר, "חוק העמותות" וקמפיין "והשתולים", שצברו תאוצה כחלק ממהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית. רדיפת השמאל והוקעת פעיליו כסייעני האויב יוצרת מנגנון של שכר ועונש: "הנאמנים" זוכים לתקצוב ולמשרות, ואילו "הבוגדים" מוקעים, ונענשים.
מנגנון הסימון-תקצוב הפך לאחד הגילויים הבולטים של משטר-הנאמנות. בשל חשיפתם הגבוהה עשה הימין את האמנות והתרבות לשדות המרכזיים להנחלת העקרונות האנטי-דמוקרטיים. כך, בראשית 2015 השתמשה לשכת נתניהו בפרס ישראל ככלי להבהרת חוקי המשחק החדשים כאשר פסלה שניים מן השופטים לפרס ישראל בספרות. שיטת "הנאמנות בתרבות" של רגב, פסילת "גדר חיה", של דורית רביניאן בתמיכתו של בנט, וקמפיין "השתולים בתרבות" של "אם תרצו" אינם אלא המשך ופיתוח מדיניותו של נתניהו.
מי שהבין לאשורו את מטרותיו של מנגנון הסימון-תקצוב היה המשורר חיים גורי שב-2015 סרב לקבל את "פרס היצירה בתחום הציונות", פרס שנוסד ב-2012 בידי שרת התרבות לימור לבנת כחלק מכינון משטר-הנאמנות. גורי הסביר את סירובו, בין השאר, בכך שפרס היצירה הציונית "בעצם עוקף את פרס ישראל". משמע, בעוד שפרס ישראל מבטא את היסוד האוניברסלי של הממלכתיות הישראלית, פרס היצירה הציונית מבטא את ההיגיון האנטי-דמוקרטי של משטר-הנאמנות.
הליכוד ראה במחאה החברתית סכנה לשלטונו
מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית הייתה דרכו של הימין להתמודד עם המחאה החברתית שגברה כתוצאה מפירוק מדינת הרווחה והפרטת השירותים החברתיים. מחאה זו התעצמה לאחר שובו של נתניהו לשלטון ב-2009, ועתידה הייתה להביא ל"מחאת האוהלים" בקיץ 2011. ואכן, העשור שהסתיים "במחאת האוהלים" אופיין בהעמקת אי-השוויון והתערערות הביטחון הכלכלי-חברתי, שהביאו לקריסתם של מעמדות הביניים ולדחיקתם של חלקים הולכים וגדלים מהם לשורות המעמדות הנמוכים, תהליך שיצר את מי שיוגדרו להלן כ"המעמדות הנשחקים". המעמדות הנשחקים – שהוסיפו לתמוך בהנחותיה של מדיניות ההפרטה אך התקוממו נגד תוצאותיה – עמדו במוקד המחאה החברתית שהלכה והחריפה במהלך 2011: המחאה נגד ייקור מחירי המים והדלק התגלגלה למחאה נגד יוקר המחיה, שהובילה למחאה נגד יוקר מחירי הדיור, שהציתה את "מחאת האוהלים".
הליכוד ראה במחאה הגוברת של המעמדות הנשחקים סכנה ממשית לשלטונו. בתגובה, נערך בסוף ינואר 2011 "כנס חברתי ראשון" בליכוד בהשתתפות 200 פעילי מרכז, ראשי רשויות שרים וחברי כנסת. מירי רגב, שכיהנה אז כחברת כנסת, אמרה, כי "התחושה בציבור היא ששכחנו את הדרך", והזהירה מפני הפסד בבחירות הבאות לכנסת. היא הוסיפה כי "אסור לליכוד לשכוח שהוא גם מחנה חברתי, מעבר להיותו מחנה מדיני-בטחוני […] התפקיד שלנו הוא להחזיר ולהיטיב עם הציבור שבחר בנו". בראשית פברואר2011 נערך כנס חברתי נוסף בהשתתפות 65 פוקדים מרכזיים של הליכוד. מארגן הכנס, אבי ג'מאל, טען כי "השבע אינו מרגיש בקיבתו של הרעב", ולכן "ראש הממשלה חוזר על טעויותיו" ו"שר האוצר מנותק מהציבור". הוא תבע משני האישים להפסיק "להתעלל ולעשות ככל העולה על רוחם", והזהיר כי שר ש"לא יבואו אתנו להבנות על הגזירות הכלכליות, נבוא אתו חשבון באופן אישי". נתניהו עצמו ראה במחאה החברתית של קיץ 2011 איום על שלטונו וניסה לשכך אותה בדרכים שונות ששיאן היה ב"ועדת טרכטנברג".
החשש שעורר גל המחאה בקרב ראשי הליכוד נבע בעיקר מכך שלא היה להם מענה לאתגר הפוליטי שהציבו בפניהם המעמדות הנשחקים. מאז מהפך 1977 התמודד הימין בהצלחה עם הסתירה שבין קידום מדיניות ניאו-ליברלית, לבין תוצאותיה שפגעו קודם כל במעמדות הנמוכים, שמהם באו רבים מבוחריו. לשם כך פיתח הימין שני מנגנונים שהציעו פיצוי לקורבנות משטר ההפרטה: תקצוב מגזרי והגירה להתנחלויות. ואולם, בעשור האחרון הלכה יעילותם של מנגנוני פיצוי אלו ופחתה, ובכל מקרה לא היה בהם כדי להתמודד עם ההיקף ההולך והגדל של נפגעי פירוק מדינת הרווחה. המבוי הסתום שאליו נקלע הימין מצא ביטוי בדבריו של שלמה אלמגור, מארגן הכנס החברתי בינואר 2011, שהתריע כי "אסור לנו להידרדר להיות מדינת סעד של העולם השלישי. אנחנו חייבים לחזור להיות מדינת רווחה". אלא שפתרון סוציאל-דמוקרטי זה היה מנוגד לניאו-ליברליזם המוצהר שקידם הליכוד. לכן, כמענה למחאת המעמדות הנשחקים פיתחו הליכוד והימין את מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית שמוסדה בחוקי הנאמנות-אזרחות ומשטר-הנאמנות.
חוקי הנאמנות-אזרחות חותרים להעלות את ערך אזרחותם של היהודים, על ידי פגיעה בזכויותיהם האזרחיות והחברתיות של הערבים. פגיעה כזאת אמורה להגדיל את יתרונותיהם של היהודים, בין השאר, בשווקי התעסוקה והדיור. על ההיגיון הכלכלי של גישה זו ניתן ללמוד גם מפסיקותיו של הרב שמואל אליהו, רבה של צפת ומן הבולטים שברבני הציונות הדתית. במהלך הדיון הציבורי בחוקי הנאמנות-אזרחות פסק אליהו שאסור להשכיר דירות לערבים, פסיקה שאומצה על ידי חמישים רבני ערים, וזכתה לשיעורי תמיכה גבוהים בסקרי דעת קהל. בהמשך הרחיב אליהו את האיסור גם לתחום התעסוקה והדגיש כי "אסור להעסיק ערבים" גם אם יש לשלם לפועל היהודי שכר גבוה בהרבה, שכן "זה כבר לא גדר של הידור מצווה, זה גדר מלחמה". קריאתו של אליהו לדחיקת הערבים משווקי הדיור והעבודה נועדה להקטין את התחרות שאליה החשופים היהודים מן המעמדות הנמוכים בשווקים אלו, וכך להפוך את אפליית הערבים למנגנון פיצוי כלכלי.
ואולם, ערכם של חוקי הנאמנות כמנגנון פיצוי כלכלי היה שולי, ובכל מקרה הוא עשוי היה להועיל רק למעמדות הנמוכים ואילו הליכוד והימין הוטרדו בעיקר ממחאת המעמדות הנשחקים. ואמנם, בהדרגה ניכר שינוי במטרותיה של החקיקה האנטי-דמוקרטית, והיא כוונה יותר ויותר להשלטת משטר-הנאמנות ועקרונותיו, כלומר התניית התגמול הכלכלי בתמיכה בעמדותיו של הימין ובמפלגותיו.
בין משטר-הנאמנות למשטר-ההפרטה קיימת זיקת גומלין הדוקה: כל שמשטר ההפרטה מבטל את האוניברסליות של מדינת הרווחה ומצמצם את השירותים החברתיים, כן הוא הופך את הפגנת הנאמנות לשלטון לדרך מרכזית להשגתם. מי שעמד על הגיון זה של משטר-הנאמנות היה ראש עיריית דימונה, בני ביטון, שהסביר כי ההצבעה לנתניהו בערי הדרום בבחירות 2015 הייתה "הצבעה תודתית" – ולא "דתית" או "עדתית" – גמול על השקעות ממשלתו ברשויות המקומיות באזור. הבטחת דפוס "הצבעה תודתית" כרוכה אפוא בצמצום מתמיד של השירותים החברתיים שמעניקה המדינה ועוד יותר מכך ביטול הזכות האזרחית לשירותים אלו, שאת מקומה תופסת הנאמנות. בדרך זו מספקת מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית לימין פתרון לסתירה שבה הוא נתון בין קידום מדיניותו הניאו-ליברלית לבין שימור תמיכתם של המעמדות הנשחקים: לא רק שמשטר-הנאמנות מאפשר את המשך מדיניות פירוק מדינת הרווחה והפרטת שירותיה, אלא ככל שזו מעמיקה, כן גדל משקלה של הנאמנות כמנגנון פיצוי.
ההסתה נגד השמאל והוקעתו כסייען של הערבים בשירות אינטרסים זרים מהווה מרכיב מהותי של היסוד האנטי-דמוקרטי של משטר-הנאמנות. בדרך זו מגדיר המאבק בשמאל את תוכנה של הנאמנות ומסמן את גבולות הזכאות לתגמול עבורה. דוגמה מובהקת לשימוש במאבק בשמאל בשירות הנאמנות הוא נאום "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי" של נתניהו, שבו הוא אף הציב רף כמותי כמבחן לנאמנות: ההצבעה לליכוד, כפי שהיטיב לפרש זאת ח"כ מיקי זוהר. נראה אפוא שעבור המעמדות הנשחקים ההצבעה לליכוד לא הייתה רק "הצבעה תודתית" על תקציבי העבר, אלא גם "הצבעה השקעתית" המאשררת את הנאמנות בציפייה לתגמול עתידי.
מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית ומיסודה במשטר-הנאמנות הם אפוא הפתרון שמצא הימין לסתירות שאליהן דחק אותו השלב המתקדם של הרס מדינת הרווחה אליו הגיע משטר ההפרטה הישראלי.
השמאל הקנה למושג "דמוקרטיה" תוכן מעמדי
ההצבעה בבחירות 2015 הייתה מעמדית באופן מובהק: הימין זכה לרוב בקרב המעמדות הנשחקים ובפריפריה, בעוד השמאל זכה לרוב בקרב המעמדות המבוססים ובמרכז. דפוס הצבעה זה עשוי ללמד על יעילותה של החקיקה האנטי-דמוקרטית ככלי גיוס פוליטי בתנאים של התערערות הביטחון החברתי. ואולם, נראה כי תמיכתם של המעמדות הנשחקים בימין לא הייתה רק תולדה של הרווח הכלכלי הישירה גלום במשטר-הנאמנות, אלא נבעה גם משיקולים חברתיים רחבים יותר.
הדפוס המעמדי של ההצבעה חושף בה מימד של מאבק מעמדי: הואיל והמעמדות המבוססים תומכי השמאל מנכסים לעצמם את ההגנה על הדמוקרטיה ומגדירים את עצמם באמצעותה, הרי שתמיכת המעמדות הנשחקים בימין, על מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית שהוא מקדם, עשויה להתפרש כניסיון לשנות באמצעות משטר-הנאמנות את יחסי הכוחות בחברה הישראלית לטובתם.
פרשנות מעמדית זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שכדי לרצות את ליבת מצביעיו מקרב המעמדות המבוססים, מאז 1985 אימץ השמאל הישראלי את ההיגיון הניאו-ליברלי ומשתף פעולה עם הימין בקידומו של משטר ההפרטה. יחד עם זאת, בסיסי הכוח השונים של הימין והשמאל, השתקפו באופי המנוגד שהם היקנו למשטר ההפרטה. הימין צריך היה להבטיח את המשך תמיכתם של מצביעיו מקרב המעמדות הנמוכים והנשחקים שנפגעו מפירוק מדינת הרווחה, ולפיכך לאורך השנים הוא פיתח מנגנוני פיצוי אנטי-דמוקרטיים – המגזור, ההתנחלויות ולאחרונה משטר-הנאמנות – כדרך להקל על מצוקתם. מנגד, השמאל שנשען על המעמדות המבוססים, שחתרו להעמקת ההפרטה – למשל בתחומי החינוך והבריאות – הגדיר את עצמו על ידי שלילת מנגנוני הפיצוי שזוהו עם הימין ותייג את עצמו כמגן הדמוקרטיה, אך מבלי להציע מדיניות אחרת להבטחת זכויותיהם החברתיות של קורבנות משטר ההפרטה. כך הקנה השמאל למושג "דמוקרטיה" תוכן מעמדי וטען אותה במשמעות של תירוץ אידיאולוגי מתחסד שנועד לשמר את הפריבילגיות של המעמדות המבוססים. משמעות מעמדית זו קיבלה משנה תוקף לאור הפער הבולט בין מלחמתו המתוקשרת של השמאל למען הדמוקרטיה לבין הימנעותו הפעילה ממאבק למען עקרונות מדינת הרווחה, המאפיינת את גל ההתחדשות הסוציאל-דמוקרטית בעולם.
משמעות מעמדית מצומצמת ומשובשת זו של הדמוקרטיה בנוסח השמאל הישראלי מתעלמת מן הניסיון ההיסטורי העולמי בדבר חשיבות הביטחון החברתי להבטחת יציבותה של הדמוקרטיה. יתר על כן, בהדרגה הופכת הדמוקרטיה לאמתלה שבאמצעותה מתרגם השמאל את קוצר הראות המעמדי שלו להתנשאות רעיונית וערכית. כך עיוות השמאל את הדמוקרטיה לתמצית ניכורו מן המעמדות הנשחקים, שמתוך אילוצי מאבק ההישרדות שכופה עליהם משטר ההפרטה פונים יותר ויותר אל הימין ואל מנגנוני הפיצוי האנטי-דמוקרטיים שהוא מציע.
עולה, שההגמוניה הניאו-ליברלית, שבה גם הימין וגם השמאל מקדמים את משטר ההפרטה, מציבה את המעמדות הנשחקים בפני הברירה לתמוך בימין המציע להם מנגנוני פיצוי אנטי-דמוקרטיים כדי להתמודד עם פירוק מדינת הרווחה, או בשמאל המתנגד להם בשם ההגנה על הדמוקרטיה. לכן, בהיעדר חלופה סוציאל-דמוקרטית למשטר ההפרטה, בתנאים הקיימים תמיכת המעמדות הנשחקים במהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית ובמשטר-הנאמנות שמקדם הימין היא לא רק בחירה כלכלית מושכלת, אלא גם ניסיון לפרק את מוקדי הכוח של המעמדות המבוססים – במשפט, בתקשורת ובתרבות, למשל – ולהגדיר מחדש את כללי המשחק החברתיים בישראל. משטר-הנאמנות אכן משנה את כללי המשחק החברתיים בישראל: הוא הופך את צמצום המרחב הדמוקרטי למנגנון פיצוי למעמדות הנשחקים, שערכו נעשה חשוב יותר, ככל שמהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית מסייעת לשימורו ולהעמקתו של משטר ההפרטה.
ככל שהשמאל מתנתק הוא מאבד את יכולתו לעצב חברה
במאמרי "הדיאלקטיקה של כשל השוויון", שראה אור בשנת 2000, תיארתי באמצעות הניתוח המעמדי המוצע כאן את מסלול התרסקותה של הדמוקרטיה הישראלית כתוצאה מפירוק מדינת הרווחה, כינון משטר ההפרטה, הגידול באי-השוויון, יצירת המעמדות הנשחקים, התמכרותו של השמאל לניאו-ליברליזם בשירות המעמדות המבוססים והעדר חלופה סוציאל-דמוקרטית הדוחקת את המעמדות הנשחקים אל הימין. מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית שמחולל הימין וכינון משטר-הנאמנות מאשרים הן את שיטת הניתוח והן את תוכנו, ולכן אין אלא לשוב אל מסקנתו: העדרו של שמאל סוציאל-דמוקרטי בישראל יוצר את החלל המאפשר את העמקת משטר ההפרטה והתמשכות שלטון הימין, שהניסיון למצוא מוצא מהסתירות ההולכות ומתעצמות ביניהם מובילה לערעור הדמוקרטיה.
ככל שהשמאל מתנתק מן המעמדות הנשחקים כן הוא מאבד את יכולתו לעצב את החברה הישראלית. לכן, במקום להיאבק על הדמוקרטיה הוא מתכנס בתוך עצמו, מקונן על עברו, מתנחם בהתנשאות על המעמדות הנשחקים וכך מגדיל את ניכורם ממנו ומעמיק את זיקתם לימין.
ההיחלצות ממעגל רוע זה היא האתגר הגדול של השמאל: עליו לפרוץ את הכשל המעמדי המעקר אותו, לפרק את שעבודו לאינטרסים של המעמדות המבוססים, ולהתחיל לייצג את המעמדות הנשחקים על ידי הצעת מדיניות שתחתור לחלוקה מחדש של העושר ולהגדלת השוויון הכלכלי-חברתי באמצעות מדינת רווחה רחבה ועדכנית. כך יקנה השמאל לדמוקרטיה הישראלית את הבסיס החברתי החסר לה, ויהפוך אותה גם לדמוקרטיה חברתית, או בתרגום סוציאל-דמוקרטיה.
וכן, כל מה שנאמר כאן על הדמוקרטיה נכון גם לשלום ולפתרון שתי המדינות.