יותר קל לירות

מאז שיהודה ביאדגה נורה בידי שוטרים בבת ים, אמו מאשימה את עצמה שמתוך הרצון שלה לסייע לבנה היא הביאה למותו. בני משפחתו של הצעיר בן ה-24 מספרים כי כשמצבו הנפשי החמיר והוא ברח מהבית כשסכין בידו, ביקשה אמו להתקשר למשטרה כדי שיעצרו אותו לפני שיפגע בעצמו או באחרים. היא לא חשבה שהשוטרים יהיו אלו שיפגעו בבנה. "קיוויתי שמהמשטרה תשמור עליו", אמרה האם ממיה בהלוויית בנה.   

הנושא נמצא כרגע בחקירת מח"ש, אבל הוא מעלה סימני שאלה גדולים לגבי היכולת של השוטרים שנמצאים בשטח להתמודד עם פגועי נפש. מקרה עם נסיבות דומות לזה של ביאדגה התרחש במאי 2017 בטירת הכרמל. אז שוטרים ירו למוות בחיים בן שמעון, אדם שסבל מבעיות נפשיות, לאחר שלטענתם הוא נופף לעברם בסכין. ב-2016 שוטרי משטרת קריית גת ירו לעבר אדם הלוקה בנפשו ופצעו אותו ברגלו לאחר שזה הסתובב בפארק המקומי כשסכין בידו. בשנה שעברה נורה למוות בידי שוטרים סרגיי חנוכייב לאחר ששדד בנק בזיכרון יעקב. לטענת השוטרים חנוכייב, שאובחן שנה קודם לכן כסכיזופרן, איים עליהם. הדוח הפתולוגי מצא סתירות בעדויותיהם והעניין נדון בבית משפט בימים אלו.

"כששוטרים מגיעים לזירה ורואים אדם דקור, הם קודם כל ייקחו אותו לטיפול רפואי, אלו הנהלים שלהם. אבל כשבזירה יש אדם עם בעיה נפשית שאי אפשר לזהות אותה והיא מתבטאת בדרך כלל בהתנהגות שיכולה להיחשב כתופעה עבריינית, אותו אדם ימצא את עצמו במעצר במקום לקבל טיפול רפואי", אומר עו"ד נתנאל לגמי, מנהל מחלקת מעצרים בסניגוריה הציבורית, מחוז דרום. "אותו אדם יהיה באי שקט פסיכומוטורי שכביכול מגביר את המסוכנות שלו, אבל מה לעשות שהמסוכנות של אותו אדם היא לא בגלל שהוא עבריין, אלא בגלל שהוא חולה".

כשהמחלה מחריפה, כמו למשל במקרה של ביאדגה, היא באה לידי ביטוי בהתנהגות שנראית פלילית. או אז אותם אנשים יכולים לאיים, להכות, לשבור דברים, להשתולל. "במקרה כזה פונים לגורם הזמין הראשון והלא מוכשר – שלא באשמתו – המשטרה, והיא רק גורמת להחמרת המצב", אומר לגמי. "ברוב רובם של המקרים כשמוגשים כתבי אישום ואנחנו קוראים את חומרי החקירה, אנחנו רואים שהמשפחות לא מבקשות שהאנשים יעצרו – הם מבקשים לתת להם טיפול. כבר היו מקרים שבהם המשפחות אמרו, לא ידענו למי לפנות אז פנינו למוקד העירוני והם הפנו אותם למשטרה".

---

לפי חוק טיפול בחולי נפש, הפסיכיאטר המחוזי לא יכול להוציא הוראת אשפוז אלא אם כן מדובר במצב של מסוכנות או מצב פסיכוטי פעיל, ומי שמוסמך להכריז זאת הוא רופא או איש טיפול. וכאשר המשפחה מתקשרת למשטרה השוטרים לא יודעים לזהות את המחלה ועוצרים את האדם הלוקה בנפשו, כשברור שהמעצר רק מחמיר את מצבם.  

"אנחנו בסנגוריה הציבורית קוראים לתיקים האלו 'תיקי חולי' כי המהות שלהם היא לא באמת תיקים פליליים", אומר לגמי. "האנשים האלה לא עבריינים. אנחנו כחברה לא יכולים לתת להם טיפול ומובילים אותם לידיים של המשטרה. השוטרים רואים את האדם כמסוכן ובמקום האלטרנטיבה, שיגיע איש מקצוע והאדם יקבל טיפול ויחזור לחברה כשהוא מתפקד כמו שצריך, עוצרים אותו".

בכמה תיקי חולי כאלה מדובר?

"אני יכול להגיד בבטחה שתיק אחד מתוך חמישה אלו אנשים שמתמודדים עם מחלת נפש כזו או אחרת. עשרות אלפי אנשים. ברור לי שהמחוז שלי לא שונה ממחוזות אחרים, מדובר בתופעה קשה ורחבה".

נשק הוא לא אמצעי טיפול

אין ספק שביצוע מעצר היא סיטואציה לא קלה עבור אנשי אכיפת החוק שנאלצים להתמודד עם אדם מסוכן ולהתנהל תוך שמירה על הציבור ועל חייהם. קבלת ההחלטות שצריכה להתבצע תוך זמן קצר לא תמיד משאירה להם מקום לתהות אם מדובר במתמודד נפש או בעבריין. במיוחד בשל כך לפני מספר שנים התאגד צוות מ"בזכות", אקי"ם, אלו"ט ומספר ארגוני בריאות נפש אחרים כדי לבנות עבור שוטרי משטרת ישראל תוכנית הכשרה שתסייע להם באותם רגעים הקריטיים.

"המחשבה הייתה שצריך להכשיר את השוטרים לזהות בסיטואציה מתגלגלת ובתנאים קשים אובייקטיבית שמדובר באדם עם מוגבלות", אומרת נעמה לרנר, מנהלת המחלקה הקהילתית מארגון "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות. "לבקשת המשטרה כתבנו הכשרה מפורטת עם סרטונים, תיאורי מקרה וסימולציות. ההכשרה נועדה לקציני המטה, על מנת שאלו יעבירו את הידע לשוטרים בשטח. העברנו את התוכנית למשטרה והם אמרו שיעשו מה שצריך לבד בתוך הארגון. אחר כך ניסיתי להיות בקשר ולבדוק כמה שוטרים עברו את החומר והאם הם רוצים שהארגונים יעזרו להם. הצענו יותר מפעם אחת והם לא הרימו את הכפפה. ככל שאני יודעת משוטרים בשטח, ואני כמובן לא יודעת על כל 27 אלף השוטרים, זה לא עבר".

מה היה הקו המנחה של ההכשרה?

"כששוטר יבין שלפניו אדם עם מוגבלות, נקודת המוצא הזו תעזור לו בהחלטה איך לפעול. היינו מעוניינים ששוטר ידע, תוך כדי שהוא רואה התנהגויות בשטח, לייחס אותן למוגבלויות, להבין ממה ההן נובעות ולדעת לפרשן ולנתח אותן. אז אוטומטית הוא ידע איך להתנהג. כשאתה יודע שאדם מגיב בתוקפנות בגלל חרדה תתנהג אליו אחרת מאשר אם תדע שהוא מתנהג כך משום שהוא מסוכן".

הכשרה כזו הייתה בהחלט מסייעת במקרה שהתרחש ב-2014, אז נורה ברגלו צעיר בן 18 הלוקה בנפשו ומטופל על ידי גורמי הרווחה בראשון לציון. שוטרים שהגיעו לביתו בעקבות תלונה של שכנים על אלימות מצדו טענו שהצעיר התקרב לעברם עם סכין וכי הם חשו מאוימים ולכן בצעו את הירי. המשטרה העבירה את המקרה לחקירת למח"ש אך זו נסגרה תוך יום אחד בלבד.

בערר שהגישה עורכת דינו נטען כי העובדה שהשוטרים ירו בנשק חי וזאת כפעולה ראשונה, ללא שימוש באמצעים קלים יותר קודם לכן, היא בלתי סבירה ובלתי מידתית, שהותירה את חותמה לנצח על הצעיר. "במצב שהשוטר היה מולך, כשאתה בסערת רגשות ובא לעברו עם סכין לא נראה שהייתה לו ברירה, כאשר האמצעי היחיד שעמד לרשותו זה הנשק", ציינה החוקרת בפני הצעיר. "הוא היה צריך להשתמש באמצעים אחרים", הוא ענה לה. "אם היה לו טייזר הוא היה יכול לפגוע בי ברגליים ולא להפוך אותי לנכה".

"הנוהל שנכון לכל אדם שאתה לא יורה לחשוד בגוף אלא מנסה להגיע לדיאלוג לפני כן, הדבר נכון שבעתיים כשמדובר באדם עם מוגבלויות", אומרת לרנר.  

הכשרה שהייתה מתבצעת לשוטרים הייתה מסייעת גם לצעיר המעורער בנפשו שהגיע באוקטובר 2017 לתחנת המשטרה בתל אביב. שוטרת שאיישה את הדלפק דרשה ממנו לעזוב את המקום ומשזה סירב וניסה לברוח, החלה לנקוט כלפיו באלימות. בסרטון מצלמות האבטחה אפשר לראות כיצד השוטרת בועטת בצעיר אל אף שהוא מרים ידיים בכניעה, והיא לא הפסיקה להכות אותו גם כשהוא היה אזוק ושכוב על הרצפה.

אם השוטרים שנכחו בתחנת משטרת תל אביב בערב של ה-9 בספטמבר 2013 היו עוברים הכשרה, הם בוודאי לא היו מגיעים למצב שבו הם מפעילים שימוש מופרז בכוח על צעירה שהגיעה לתחנה עם חברתה כדי להתלונן על תקיפה מינית שעברה ואף מגישים נגדה כתב אישום. "ניתן היה למנוע את ההתרחשויות באותו יום על ידי גילוי סובלנות כלפי מתלוננת שהייתה במצב נפשי קשה", כתב שופט בית משפט השלום בפסק דינו לאחר שמתח ביקורת על השוטרים שבדו גרסאות כדי להצדיק את השימוש "הבלתי חוקי בכוח", כדבריו.

מודים בשניות בדברים שלא עשו

חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 קבע כי חקירת אנשים עם מוגבלות שכלית תיעשה בידי חוקר מיוחד, שיש לו הידע והמיומנות. לעומת זאת חקירתם של אנשים עם מוגבלות נפשית תמשיך להיעשות על ידי חוקרי המשטרה הרגילים.

"אין רגישות לחקירה של בעלי מוגבלות נפשית", אומרת עו"ד נועה לוי, רכזת פרויקט משטרה בוועד הציבורי נגד עינויים. "לפחות בשני מקרים אנשים הציגו את תעודת הנכה שלהם לשוטרים שעמדו מולם בהפגנה, והשוטרים בלי רגישות היכו ותקפו, קיללו והתייחסו ביחס משפיל ומעליב לאנשים שהם אוטיסטים או בעלי פיגור או בעלי מצב נפשי קיצוני. במעשים אלו הם דחפו אותם למצב נפשי קיצוני אף יותר. היה לי לקוח, בחור אוטיסט עם הפרעות תקשורת ברמה גבוהה ופיגור שכלי. הוא נחקר על ידי חוקר שמותאם לצרכים מיוחדים אבל כשהוא שר במשך כל החקירה שירי ילדים, נעמדו מולו שוטרים והתחילו לצעוק עליו.

"אחד המפגינים בהפגנת הנכים היה נפגע טראומה שנחקר על ידי חוקר רגיל. במהלך החקירה הוא היה צריך לספר על האלימות שהופגנה כלפיו ובשבילו לשחזר טראומה היה איום ונורא. הוא יצא משם במצב קשה. אם המשטרה מבינה שהיא צריכה למצוא את הדרך לטפל גם באנשים כאלה, דרושים נהלים מיוחדים להגנה עליהם. צריך להיות מומחה לטיפול באוכלוסייה הזו שמתווך בין המשטרה והארגונים כדי להבין מה הם צריכים ומה יכול לקרות. לדרדר מישהו למצב נפשי גרוע או בריאותי מסוכן בגלל מעצר פשוט על הפגנה לגיטימית, זה נזק לטווח ארוך".

לדברי לרנר החקירה אמורה להיות מונגשת ואנשים עם מוגבלות נפשית צריכים להיחקר כמו אנשים עם מוגבלות שכלית. "גורמים להם בשניות להודות בדברים שלא עשו", היא אומרת. "במקרה אחד שהגיע אלינו אמרו לאדם 'תודה ונלך הביתה'. הוא הודה ומי שהלך הביתה היה החוקר, האדם נותר במעצר. קל לעשות עליהם מניפולציות ולהפחיד אותם. הם יודו בכל מה שיגידו להם להודות ואין ספק שיש הודאות שווא כי ההליך לא מונגש, החוק לא מחייב זאת".

ומה קורה אחרי חקירה של מתמודדי נפש? הקשיים ממשיכים כשהם נשלחים למעצר במקום למצוא להם חלופות. השבוע נדון בבית המשפט המחוזי במחוז מרכז ערר בתיק של אדם שנעצר כשאיים לשרוף תחנת משטרה בזמן שהיה בהחמרה פסיכיאטרית. בית המשפט החליט לשחררו אך היחידה החוקרת ביקשה את עיכוב ביצוע ההחלטה, מה שלמעשה היה משאיר את האדם לילה נוסף ומיותר במעצר. בלי לקיים דיון במעמד הצדדים והחשוד השאיר שופט המחוזי את ההחלטה על כנה. הסנגוריה הציבורית הגישה ערר והחשוד שוחרר למעצר בית.

"כששוטרים מגיעים עם חשוד לתחנת משטרה הם יודעים אחרי חקירה ראשונית שהוא אדם עם מוגבלות", אומרת לרנר. "אחרי החקירה השוטר מחליט אם לשלוח את האדם למעצר, ויש לצפות שיעשה הכל כדי להביא אותו לחלופת מעצר. לצערי זה ממש לא ככה ובמקרים רבים זורקים אותם ל-24 שעות למעצר בלי שופט, כמו שמותיר להם החוק. מה הפתרון? ליצור מצב שיהיו חלופות מעצר במסגרות של משרד הרווחה, שנותן ממילא שירותי הלנה לאנשים עם מוגבלויות".

המשטרה לא מעבירה מידע

בדיון מעקב אחר החוק שהתקיים ב-2009 עלה כי בסיס הנתונים המשטרתי אינו מכיל אפשרות לסמן מקרים בהם הנפגע, העד או החשוד הוא עם מוגבלות שכלית או נפשית. זאת ועוד: בשל העדר תיאום אין יידוע בין הגורמים המעורבים – משרד הרווחה, המשטרה והפרקליטות. מאז שעלו הטענות הללו לא נעשה דבר.  

"המשטרה לא מעבירה את האינפורמציה הלאה, למשל לשב"ס שעוסק במעצר ואז הכל מתחיל מההתחלה", מציינת לרנר. "וזה דבר שקל כל כך לפתור אותו, רק לציין על התיק שעובר לבית המעצר שמדובר באדם עם מוגבלות. עושים מדבר פשוט בירוקרטיה אדירה ואנשים ניזוקים. כמה אוטיסטים נמצאים בצינוק כי הם לא יכולים להיות בחדר אחד עם עוד שלושה אנשים? זו המגבלה שלהם והם פשוט לא עומדים בזה. המדינה חייבת לקחת אחריות להנגיש את התהליך, שתהיה חובה שכתובה בצורה מובהקת למדינה.

"יש לנו 27 מנגישי צדק שהכשרנו לתפקיד עם אוניברסיטת תל אביב שיודעים לעבוד עם האוכלוסייה הזו, אבל צריך שיקראו להם. כרגע מי שקורא להם אלו המשפחות שמודעות לעניין. אם המשפחה לא מודעת, האדם יהיה בהליך לא מונגש".

במקביל לכך שהמדינה חייבת לקחת אחריות, גם הציבור חייב ללמוד להכיר את מתמודדי הנפש. להבין אותם ולהפסיק לפחד מהם. החברה חייבת להצליח לתת להם פתרון בקהילה, אחרת אותם אנשים יבואו במגע עם המשטרה. "שלחנו מכתבים ונפגשנו עם קציני חקירות וקציני אח"מ וניסנו לראות איך אפשר ליצור מנגנון כזה שאם יש בעיה שיפנו אלינו, זה לא קרה", מבהיר לגמי. "הפתרון צריך להיות מערכתי, בשילוב עם משרד הבריאות. אי אפשר להשאיר את האוכלוסייה הזו ללא טיפול. כשמדברים על החצר האחורית – זו החצר האחורית של מדינת ישראל".

תגובת המשטרה: משטרת ישראל אינה מקטלגת חשודים או נחקרים כמתמודדי נפש. במסגרת הליך של הכשרת חוקרים, מתקיימת הכשרה ייעודית לחקירת אנשים עם מוגבלויות ובמסגרתה יש התייחסות למוגבלות נפשית ומוגבלות שכלית בהתאם לחוק חקירת אנשים עם מוגבלויות. המשטרה משתפת פעולה עם כלל הגורמים הרלוונטיים בהם ארגון בזכות אשר משולב בהכשרה הנ"ל ומהווה כתובת חשובה מבחינתנו להתייעצות במקרים המתאימים והדרכה מקצועית.

החוק מאפשר חוקר מיוחד רק במקרים של מוגבלות שכלית ומשטרת ישראל פועלת על פי הוראות החוק. אנו סבורים שראוי היה שהדבר יתאפשר גם במקרים של מוגבלות נפשית אך הדבר כרוך בתיקון חקיקה.

[hamakom_banner_with_form]