שי גולדן | גל גבאי | נדב איל | רביב דרוקר | שיר נוסצקי | גיא זהר | טליה פלד קינן | יובל יועז | יואב ליפשיץ | אמיר בן-דוד | ברוך קרא | לינוי בר-גפן | אבי עמית | רתם איזק | תמי מולד-חיו | אביב לביא | נועם שיזף | קובי אריאלי |עפר קניספל | מירון רפופורט | נורית קנטי | רוני לינדר גנץ | אבישי עברי | חגי מטר | נטע אחיטוב | אסף כרמל | מיקי רוזנטל | מוטי קירשנבאום | גלי גינת |חן מענית | שוקי שדה
" אִם מְטַפְּחִים אֲנוּ חֲזוֹן־גְּדוֹלוֹת אוּטוֹפִּי
גַּם בִּקְטַנּוֹת חוֹבָה לִנְגֹעַ לִפְרָקִים.
וְאַל נֹאמַר שֶׁהַמִּקְרֶה הוּא מִיקְרוֹסְקופִּי…
בַּמִיקְרוֹסְקוֹפּ, אַחַי, נִגְלִים הַחַיְדַּקִּים.".
("מקרה פעוט", דבר, 17 באוגוסט 1945).
מוטי קירשנבאום: כעיתונאים שבאים מתוך הציבור הישראלי, עם ילדים או אחים שמשרתים בעזה, דבר שאי אפשר להתנתק ממנו – התקשורת הישראלית עושה בסך הכל את מלאכתה בצורה טובה מאד. אבל זה לא אומר שמותר לנו לא להביא את התמונה המלאה. זה לא אומר שמותר לנו לא להראות גם מה קורה בצד השני, וכשמראים את מה שקורה בצד השני זו לא חתירה נגד מדינת ישראל. העולם בלאו הכי הרי רואה את זה, כולם רואים את זה.
האמירה ש'אני קודם כל ישראלי ויהודי ואחר כך עיתונאי' היא אמירה פופוליסטית, לא אתית, ויש בה הרבה מאד צביעות. אני לא מצפה מרופא שכשיביאו לו פצוע, נאמר מחמאס, הוא יגיד "סליחה אני קודם כל ישראלי ויהודי, אז אני לא מטפל בפצוע הזה". אותו דבר עיתונאי. בשביל למלא את חובתך לחברה שאתה חי בה, הישראלית, היהודית, הערבית, אתה צריך להביא את מירב האינפורמציה לציבור. כמובן שאנחנו מוטים, ובצדק, לכיוון הישראלי, ואנחנו משדרים לא רק ידיעות וביקורות ודיונים ופטפוטי שכל, אלא גם הוראות התנהגות לצופים. אנחנו כלי כריזה ויחד עם זה שאנחנו כלי כריזה אנחנו גם מחויבים להביא את התמונה המלאה.
כרגע מה שקורה זה שבכל פעם שמראים בתקשורת הישראלית ילד או אישה הרוגה בשוק בשג'אעייה מיד צועקים: "טלוויזיה של האויב! מה אתם מראים את זה!", אבל המינון כל כך מינורי יחסית למה שקורה בשטח, וכל אזרח ישראלי חשוף גם לרשתות זרות ולמה שהעולם רואה. אפילו בשביל להבין את ההתייחסות של העולם אלינו, אנחנו צריכים לראות ממה זה נובע. המינון אצלנו הוא קטן ביותר, ואנחנו מטשטשים הרבה כדי לא להראות את הזוועה, לא חייבים למלא את המסך בתמונות האלה כמו באל-ג'זירה, אבל יש חשיבות גדולה להראות גם את מה שאנחנו גורמים לו בצד השני.
מיקי רוזנטל: עיתונות משובחת, אמיצה וראויה היא כזו שנאבקת לפרסם עובדות ודעות שאחרים מנסים למנוע את פרסומם. כל פרסום אחר בכלי תקשורת – בלי להעליב או לפגוע באף אחד – גם הוא עיתונות לגיטימית, אבל לא מהסוג שמעורר בהכרח גאווה מקצועית עצומה.
מידע שלא מנסים להשתיקו, שכוחות אדירים לא מנסים לבלום את פרסומו או שהוא מהסוג השוחה נגד הזרם – יהיה פעמים רבות יח״צנות דוברות או תעמולה.
ברוח הדברים שלעיל צריך לבחון את מה שעובר על עיתון ״הארץ״. בימים האחרונים מבטלים עשרות ישראליים את המינוי לעיתון "הארץ" בשל מאמר שכתב גדעון לוי. לוי קרא לטייסים לסרב פקודה. המאמר היה נבזי לדעתי ואני לא מסכים עם רוב הקביעות של לוי – אבל, וזה אבל גדול – אם אנחנו חפצים בחברה חופשית ודמוקרטית אנחנו חייבים לאפשר ללוי להשמיע את דעותיו. צריך להתווכח איתו, לסתור אותו, אסור להשתיק את לוי. עיתונות ביקורתית היא נשמת אפה של חברה דמוקרטית.
מקומם אותי שדווקא מי שעוסק או עסק בעיתונות הצטרף למקהלה הקוראת לפגוע בעיתון ״הארץ״. בין אלה ניתן למנות את שר האוצר יאיר לפיד וגם עיתונאים פעילים המועסקים בכלי תקשורת מתחרים לעיתון ״הארץ״. מדובר בעיתונאים, וככאלה, רף ההכלה שלהם צריך להיות גבוה משל בלוגר ממוצע.
הטענה שלהם, כאילו ביקורת מערערת את החוסן הלאומי היא שגויה. להיפך, היכולת להכיל ביקורת בעתות משבר היא שמעידה על חוסן.
עיתונות שמשמיעה קול אחיד בעת מלחמה, עיתונות מגויסת, עיתונות לאומנית – היא עיתונות שתישא חן, היא סוציולוגיה מעניינת, אבל מפספסת לחלוטין את תפקידה. ככל שהעיתון יותר קל לעיכול, ככה הוא פחות ממלא את תפקידו הביקורתי בחברה דמוקרטית. בתוך המקהלה הכמעט אחידה – עיתון ״הארץ״ משמיע קול ייחודי ואמיץ.
לא תמיד אני מסכים. לעתים אני חש ש״הארץ״ מגזים. ההתנפלות של ״דה-מרקר״ על העבודה המאורגנת למשל. ההכללות חסרות השחר על ״המקושרים״ – פוגעות לא פעם בסקטורים שלמים בלי הצדקה.
אבל דווקא בשל כך ובשל האומץ להשמיע דעות נגד הזרם ודווקא על רקע הקריאות להחרימו – עכשיו הזמן לעשות מנוי על ״הארץ״.
אסף כרמל: אני כבר לא עיתונאי פעיל לצערי, ובכל זאת ביקשתי להשתתף בפוסט המתגלגל הזה.
מבחר כמעט מקרי מהשבועות האחרונים: אורי משגב כועס על ח"כ שלי יחימוביץ' בפוסט שפרסם יום אחרי ועידת השלום של הארץ על המינגלינג המחויך שלה בועידה עם השר נפתלי בנט, כי "יש אנשים שלא צריך לחייך אליהם"; גדעון לוי מתאר במאמרו בהארץ לפני יומיים את האחדות בעם במילים הבאות: "ניידות הממתקים ומשאיות התחתונים וההלוויות ההמוניות של חיילים בודדים"; כמה שורות למטה כותב לוי, בלי שמץ של הסתייגות וימים ספורים אחרי שדיבר שעה ארוכה באולפן חדשות 2, על "בדיחת התקשורת הישראלית, רשת תעמולה שהתגייסה בצו 8 מטעם עצמה"; גם מדור "ועדת המדרוג" במוסף השבועי האחרון של הארץ נדרש לתקשורת המקומית ותחת דיוקנותיהם של דני קושמרו וינון מגל נכתב "קול הרע"ם מנוה אילן". לא פחות; וזה עוד כלום לעומת רבע עמוד באותו מדור ממש, תחת הכותרת "גבוה ורע", שהוקדש לתערובת צילומים של חללי צה"ל וילדים פלסטינים שנהרגו במבצע. יש מן הסתם לא מעט אנשים שגם קוראים הארץ וגם חושבים שאין גזירה שווה בין הקורבנות שלנו לקורבנות שלהם, מאלף ואחת סיבות, אבל הכי חשוב הרי זה לזעזע סחים בורגנים.
מה משותף לכל הדוגמאות מעלה? קודם כל, כולן, באופן לא מקרי כנראה, לקוחות מעיתון הארץ. בניגוד לאבישי עברי שכתב כאן אתמול, אני לא חושב שבישראל שורר חופש ביטוי קיצוני. בישראל שורר חופש ביטוי בריא לגמרי. העובדה שבמהלך מלחמה עיתון מפרסם טור כמו "הרעים לטיס", שרוב הציבור רואה בו דברי בלע מחרידים ומעטים רואים בו דברי אלוהים חיים, היא אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית. המאמר הזה הוא בשום פנים ואופן לא ביטוי לחולשה של דמוקרטיה מתגוננת, או איזה קשקוש מהסוג הזה. זה מביש ששר בכיר בממשלת ישראל ויו"ר של מפלגה קורא לחרם מנויים על עיתון שחורג משורת המקהלה, אבל זה בעיקר פתטי.
ואחרי שאמרנו את המובן מאליו, בעיני לפחות, נעבור לעוד כמה קווי דמיון בין כל הדוגמאות מעלה. כולן כאחת מייצגות כתיבה עיתונאית משמאל, שנעה על הקו שבין גס ומתלהם לסלידה – סלידה? גועל של ממש – מהצד השני, האויב. ובאויב אין הכוונה חלילה לחמאס, אלא לימין הישראלי על שלוחותיו הקיצוניות יותר ופחות וגם סתם אנשים עם רגשות לאומיים סבירים, מהתקשורת ומחוצה לה.
אופנתי מאוד לדבר על השיח האלים ברשתות החברתיות, אולי הגיע הזמן לבחון גם את השיח בעיתונות הממוסדת. כן, כן, אני יודע שאסור להשוות, ואני גם לא משווה. ברור שהסגנון של גדעון לוי בחיים לא יהיה אלים כמו זה של בן אדם, שמצהיר בפייסבוק תחת שמו ותמונתו, "נסעתי לתל אביב לחפש את השמאל בר רפאלי נינט טייב עינת ויצמן גילה אלמגור אחות של אביב גפן. באתי לזיין את כולכם בתחת שרמוטות" (השגיאות במקור, כמו שנהוג לומר). האיש הזה, כמו עוד נבחני מקלדת מסוגו, הוא אובייקט לטיפול המשטרה או המחלקה היהודית בשב"כ, שאולי ימצאו שמדובר ב"כלב נובח לא נושך" ואולי לא.
ועדיין אני מעז לטעון שהשוואה לעגנית, לגיטימית לחלוטין יש להדגיש, בין "משאיות התחתונים" ל"הלוויות המוניות של חיילים בודדים" גם תורמת תרומה משלה להתבהמות השיח הציבורי. כמובן, התרומה העיתונאית להתלהמות חוצה מגזרים ומחנות. דן מרגלית, שהתראיין בשבת האחרונה אחרי הצהרים בחדשות 2 על תקן מומחה לטוב טעם וחופש הביטוי, כתב בישראל היום שבוע קודם לכן ש"ישראל היא דמוקרטיה עם תוקעי סכינים בגבה מבית", ולא נשכח גם את קריאתו הלא תאמן של מתי גולן בגלובס להכניס את גדעון לוי לבית מעצר עד לתום הלחימה. ובחזרה לעיתונות משמאל – אסור לחייך לנפתלי בנט?! עם איזה חלק מהעם בדיוק מתכוון אורי משגב להישאר לכשיגיע השלום הנכסף?
אופטימיסט חסר תקנה שכמוני, אני מאמין גדול בכוחה של הדמוקרטיה הישראלית. במשפט "כל יום שהמלחמה נמשכת היא גם עלולה להביס את ישראל כמדינה דמוקרטית, ולהביא לעלייה של שלטון פלנגות וקולונלים למיניהם", יש בעיקר דמגוגיה, גם אם קבוצות שוליים של פרחחים מרימות ראש לרגע וגם אם על המשפט הזה חתום סופר רב מוניטין שמכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח. הדי.אנ.איי של הדמוקרטיה הישראלית התגבר על יונה אברושמי ועל יגאל עמיר ויתגבר גם על גופים קיקיוניים כמו להב"ה וח"כים חסרי אחריות כמו מירי רגב. יש לדמוקרטיה שלנו אתוס ומסורת, שלעיתונות יש כמובן חלק חשוב בעיצובם, אבל לא בלעדי. עשו את זה עיתונאים לפניכם, יעשו את זה עיתונאים אחריכם, ועכשיו זו המשמרת שלכם בהגנה על הדמוקרטיה הקדושה. רק אם אפשר, בלי הפוזה הקדושה. אתם חוטפים, אין ספק, אבל גם מחטיפים חזק חזרה.
"תודה אדוני יושב ראש הכנסת. ביקשתי לדבר הבוקר במליאת הכנסת כדי לצאת בקריאה לחברי הכנסת ולעם ישראל לחדול מן ההסתה האלימה המתנהלת בכל עבר. בתקופה האחרונה אנו עדים לרדיפה, בין אם באופן מילולי ובין אם פיזי, של קבוצות שונות באוכלוסייה. החברה הישראלית חווה אלימות פנימית הולכת וגוברת, במהלכה נשמעים איומים על אמנים ועיתונאים שהביעו את דעתם. שיאה של אלימות זו היתה שריפת ילד בעודו בחיים רק בגלל שיוכו הדתי. דווקא בימים מאתגרים אלה, ודווקא בגלל ההיסטוריה שלנו, אנחנו צריכים לחזק אחד את השני ולהפגין סולידריות. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כמדינה יהודית עלינו להפגין את המוסר היהודי בו אנו גאים ומתהדרים משחר ההיסטוריה. וכמדינה דמוקרטית עלינו להתעקש על כך שיושמעו בה דעות מגוונות, שתתקיים בה עיתונות חופשית ושלקבוצות שונות תהיה הזכות להפגין את עמדותיהן בחוצות. אני קורא לכולנו, לכל עם ישראל, רסנו את האלימות המילולית והפיזית, היו סובלנים זה לזה. עכשיו, יותר מתמיד, עלינו להיות חזקים ומאוחדים, דווקא בגלל שאנחנו שונים".
לו שלומם של כל האזרחים במדינת ישראל היו יקרים לראש הממשלה; לו הדמוקרטיה היתה כור מחצבתו; לו ליברליזם, פלורליזם והימנעות מאלימות מיותרת היו נר לרגליו; לו היה מנהיג אמיץ, מאחד, כריזמטי ובעל שיעור קומה היסטורי – הוא היה נושא את הנאום הזה. אבל במקום זה אנחנו נאלצים להמציא אותו. בהיעדר תרבות מושרשת ועמוקה של הקשבה – שאת סממני חסרונה אנחנו חשים בימים אלו ביתר שאת – עלינו לשוב ולהזכיר כמה חשוב ויקר הוא חופש הביטוי.
אבישי עברי: אין שום "סכנה ברורה ומידית לדמוקרטיה". די ליילל ולהתייפח. במדינת ישראל נוהג חופש ביטוי קיצוני וטוב שכך.
קשה לדמיין מדינה שאויביה יורים רקטות על עריה הגדולות ובה בשעה מתקיימות באותן ערים ממש הפגנות בעד אותם אויבים ונגד פעולות הצבא שמגן בגופו על אותם מפגינים. בישראל זה קורה.
בישראל נערכה הפגנה הקוראת לצה"ל להפסיק להילחם בעזתים, הפגנה שהתפזרה לכמה דקות בזמן שהמפגינים היו צריכים לתפוס מחסה מטילים שירו עליהם אותם עזתים והתחדשה מיד לאחר מכן כאילו כלום.
אני מפשפש בזכרוני ולא מצליח להיזכר במדינה אחרת שהיתה נתונה במלחמה עם העם השכן ובאותו זמן הרשתה לנציגים של אותו עם לשבת בבית המחוקקים שלה, ליהנות מחסינות דיפלומטית ולהטיף מעל אתרי האינטרנט של העולם בעד האויב היורה פגזים על עריה וקוטל בחייליה.
דמוקרטיות אדירות וחופשיות כמו בריטניה וארה"ב הקימו בעת מלחמה מחנות מיוחדים לכליאת אזרחים שנחשדו בהבעת סימפטיה לאויב או הזדהות איתו. בבריטניה תוקנה תקנה 18ב' שאפשרה לשלטונות לכלוא אזרחים ואפילו חיילים משרתים אם הביעו הזדהות או נחשדו כמזדהים עם הגרמנים או האידיאולוגיה הנאצית. לא על מאמר בעיתון ולא על הפגנה ברחוב, רק מחשבות בלב. בארה"ב הסבו מגרשי בייסבול למחנות מעצר מאולתרים בשביל המוני אזרחים אמריקאים שפשעם היחיד היה תווי פנים יפניים, (או קוריאנים, מה שנראה לאמריקאים מספיק קרוב). הם לא הפגינו, לא צעקו סיסמאות, לא הפרו את הסדר הציבורי, לא כינו את טייסי חיל האויר האמריקאים "רוצחים", ודאי שלא הביעו תמיכה בהפצצה על פרל הרבור, אבל האמריקאים כלאו אותם בכל זאת ללא משפט. ככה זה, גם אומות ליברליות ומתקדמות נוטות לאבד מסבלנותן כשהן תחת מתקפה צבאית, גם אם זו מתרחשת על אי המרוחק 4000 ק"מ מחופיהן.
חופש הביטוי בישראל הוא קיצוני, הזוי, מטורף, חסר תקדים ורוב הזמן אני שמח שאנחנו כאלה.
אנחנו באמת חזקים מספיק כדי להכיל את ההסתה של חנין זועבי שפרסמה מאמר תמיכה בחמאס ולהכיל את צבועי "הארץ", הזויי כיכר הבימה, מקללי החיילים ומנאצי עם ישראל ומדינתו היחידה. "האט ער געזאגט", נהגה סבתי לומר, "נו, אז אמר". מה זה משנה.
כולי תקוה כי המאבטח ששכר פליט הריאליטי גדעון לוי הוא עוד טריק יח"צ של הפרובוקטור המוכשר הזה ולא אינדיקציה לסכנה אמיתית. אוי ואבוי לנו אם הגענו למצב בו דמויות קריקטוריות משולי החברה הישראלית לא יכולות לקלל את חיילי צה"ל מעל דפי העיתון בלי שיאונה להן רע. "טייסי צה"ל הם רוצחים" היא אמירה הצריכה להיות מוגנת ע"י חופש הדיבור, בדיוק כמו "מוות לערבים" ושאר ערימות הטינופת שחופש הדיבור מגן עליהן. גם אם מישהו חושב שהתבטאויות כמו של לוי או של עמירה הס, שהצדיקה במפורש מעל דפי "הארץ" נסיונות רצח יהודים בידי ערבים ("ידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר". "הארץ" 3.4.2013), צריכות להיות אסורות בחוק, הרי שהדרך הנכונה להיאבק בהן היא להתלונן במשטרה או לתבוע מחברי כנסת לחוקק תקנה מתאימה, ודאי שלא לקחת את החוק לידיים ולאיים או חס ושלום לפגוע במישהו.
עם זאת, הרשו לי לא להצטרף למעגל היללות התורן של נציגי השבט המעייף וקינותיו הבלתי פוסקות על המדינה שאבדה לו (לטובת הדתיים/המזרחיים/הימנים וכו') ועל "הדמוקרטיה" שמאויימת ו"חופש הדיבור" שמתכרסם, כשדי ברור שהמילים הגבוהות האלה הן רק יופמיזם להגמוניה הנוסטלגית. אוי ואבוי, פיטרו את חגי מטר בגלל דעותיו השמאלניות! נו באמת. עיתונאי קיצוני כמטר מהצד השני של הקשת הפוליטית לא היה מפוטר מעבודתו כי לא היה מתקבל אליה מראש. הורידו לעופר קניספל טור מהרשת! עכשיו הוא לא יכול לפרסם אותו בשום מקום אחר פרט לכל שאר האינטרנט! אויה!
על תומכי חופש הדיבור בעת הזאת להגן בקול על זכותו של "הארץ" לפרסם כל דבר בלע ותועבה על מדינת ישראל וצבאה. כל עוד הוא לא אסור בחוק זו זכותם. באותה מידה עליהם להגן על זכותם של הטוקבקיסטים להגיב לדברי הבלע הללו בנאצות חריפות לא פחות, אחרת זו צביעות. אי אפשר "לשבור לטוקבקיסטים את המקלדות" כפי שהתבטא פעם איזה פובליציסט שמקפיד לקרוא לפעולות הטרור של חמאס "התנגדות", בדיוק כמו שחמאס קורא להן.
לב כולנו, כל אזרחי ישראל, נחמץ מהמחשבה על ילדי עזה שחמאס משתמש בהם כחומר לדיפון בונקרים כדי להשמיץ אחר כך את ישראל ע"י הפצת תמונות של גוויותיהם המרוטשות. מי לא מזדעזע מהתנהגות נאצית כזאת? עם זאת, אנשים רגישים מלאי אמפתיה המביעים בימים אלו רחמים על אותם ילדים צריכים להשתמש באותה אמפתיה ורגישות לתגובתה לדברים של, למשל, אם שבנה לוחם כעת בעזה ומסכן את חייו כדי למנוע פגיעה באותם ילדים. חופש הדיבור כולל גם את חופש התגובה לדיבור. מי שמעונין להביע בקול הזדהות עם אויב בשעת מלחמה, מותר לו גם להפעיל שיקול דעת ולשאול את עצמו אם זו הדרך הנבונה והמועילה ביותר בה הוא יכול ליהנות מחופש הדיבור המוענק לו בצדק.
רוני לינדר גנץ: מלחמה היא שעתם הגדולה של הציניקנים, שבחסות הקרבות מכשירים מחדש שרצים מן העבר (סירקו את הקוד ותשמעו את אייל גולן בשיר מרגש לחיילים בחזית), מעבירים מהלכים מפוקפקים מתחת לרדאר (ע"ע המינוי הצפוי של עודד שריג, עד לא מכבר בכלל המפקח על הביטוח, למנכ"ל ענקית הביטוח מגדל), וכמובן – וזו כבר ליגה משל עצמה בשדה הציניות – מוצאים הזדמנות נהדרת להגדיל עוד קצת את תקציב הביטחון (וכבר יש מי שמספר לנו שהמחדל של הכנסת שבעה חיילים בתוך נגמש עתיק ממלחמת ויאטנם ללב התופת הוא תוצאה של קיצוץ בתקציב הביטחון. כי בכל מחדל יש הזדמנות).
בתוך כל הבליל הזה לעיתונות יש תפקיד מיוחד: להעביר מידע, לתת מקום לפורקן של כל הרגש המתפרץ בציבור, אבל גם לא להיסחף רק אחר הרגש. עיתונות שמיישרת קו עם הסנטימנט הלאומי לא באמת משרתת משהו מלבד סנטימנטים, היא חייבת להיות ביקורתית גם בימים של אחידות דעים בציבור, לשאול שאלות, להזכיר את הדברים שקורים מתחת לרדאר ולסמן את המניפולציות השקופות שהציניקנים מהפסקה הקודמת מנסים לעשות.
כרגע זה בגדר חלום – בימים האחרונים מתגנב החשש שחלקים רחבים בעיתונות כבר לא מסתפקים ביישור הקו, אלא מובילים קו חדש משלהם, שמי שלא מתיישר לימינו – מוצמד אל עמוד הקלון. כאשר אתר מאקו ואז גלובס מפרסמים ידיעה משמיצה על אשת טייס שכל חטאה היה שיתוף ידיעות מעיתון הארץ בליווי כמה הערות ביקורתיות משלה, ופשוט מרימים להנחתה לטוקבקיסטים שמאחלים לה אש, גופרית וגיהנום – הם שותפים להתקרנפות הכללית. וכאשר ידיעות אחרונות נותן במה לעיתונאי לשעבר שהוא במקרה גם שר האוצר לקרוא לבטל את המנוי להארץ (ואגב כך מסמן למפרסמים ממשלתיים וציבוריים שזה לגיטימי להפסיק לפרסם שם) – הוא מגדיל ביודעין את הסכנה המרחפת על עצם קיומו של העיתון המתחרה. וכאשר באתר וואלה! נענים לקריאות של טוקבקיסטים ומסירים מהאתר כותב שמזוהה עם השמאל – אנחנו בבעיה קשה.
לגדעון לוי אמנם הוצמד מאבטח מחשש לזעם ההמון, וזה באמת איום ונורא, אבל לפחות יש לו עדיין פלטפורמה שמאפשרת לו להמשיך לפרסם את דבריו הפרובוקטיביים. הבעיה העמוקה והמהותית היא לא בניסיונות ההשתקה הגדולים ובעמידה ההרואית מולם, אלא דווקא במקומות שבהם אין לעיתונאים אפילו את ההזדמנות הזו, רק השתקה יומיומית, שמחלחלת לעמוד השדרה של המקצוע, והם נאלצים לקבל אותה כי פרנסתם תלויה בכך, וכי עיתונות היא הדבר היחיד שהם יודעים, ושתמיד רצו לעשות.
נורית קנטי: מה שמתסכל אותי יותר מכל זה שיש מי שהופכים את העסק הזה למלחמה בין ימין ושמאל. אם אני מתלוננת על סתימת הפיות וחוסר הסובלנות אני "שמאלנית". אם אני בעד – אני "ימנית". אם אני ציונית אני "ימנית". אם אני שמאלנית אני "עוכרת ישראל". גבולות השיח מצטמצמים כבר שנים, יחד עם רוחב האופקים המחשבתי שנסגר והולך. בעם שמורכב מכל כך הרבה מוצאים וזרמים פחות ופחות אנשים מסוגלים להכיל מורכבות. ובמקום שאנשים חושבים – משני צדי המתרס הפוליטי – יתאחדו נגד אלימות של קיצונים – הם מתייצבים אחד מול השני. לא שמים לב שהם מגנים על משהו שהם אפילו לא תומכים בו.
מה שמבסס ומעמיק את כל זה הוא התגייסותם של עיתונאים לקרב הפשטני הזה. הם מעודדים את חופש הביטוי רק של דעה אחת, ותוך שהם מציינים שהם אבירי חופש הביטוי, הם מוקיעים את הדעות האחרות. כשבריון עושה את זה ברחוב – זה נורא. כשעיתונאי עושה זאת, ובתפוצה רחבה- זהו פשע נגד הדמוקרטיה. כל מי שצריך להרים את האגו שלו מהרצפה מנופף באיזה גדעון לוי או יונית לוי תורנים, מול ההמון המשולהב. כמה פשוט להיבנות על סתימת פיות תוך ניצול הבינוניות המחשבתית שפשתה פה. קוצר הראות הוא לא רק פני עתיד, אלא גם אל עבר ההיסטוריה. מדהים איך איש ממחוללי ההשתקה וממתדלקיה לא ער לכך, שמטבע הדברים היא עוד עלולה להתהפך עליהם עצמם.
מירון רפופורט: ביום שבת שעבר נערכה בחיפה הפגנה נגד המלחמה בעזה, והמשתתפים בה, ערבים ויהודים, הוכו, נזרקו עליהם חפצים, כמה מאות – יש אומרים כמעט אלפיים – של מפגינים בעד המלחמה או בעצם נגד המפגינים נגדה, צרו עליהם עד כדי שמפגיני השמאל חשו שהם בסכנת חיים של ממש. אפשר היה להבין שדבר מבהיל מתחולל שם בזמן אמיתי. כמה מהמשתתפים שלחו קריאות מצוקה בעודם מוקפים ונצורים, לא יודעים אם וכיצד יחזרו הביתה. למחרת אפשר היה כבר לקרוא דיווחים נרחבים על מה שקרה בחיפה, על הקריאות "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים" שנשמעו בקול ניחר, על מאות יהודים ששוטטו ברחובות מרכז חיפה שטופי-שנאה, מחפשים אחרי קורבנות ערבים, על יהודים שהסתירו ערבים במכוניות שלהם כדי להבריח אותם לבית חולים מתחת לידי ההמון צמא הדם.
מאיפה אני יודע שזה מה קרה בחיפה? ה"חברים" שלי בפייסבוק (חלקם חברים אמיתיים וחלקם אנשים שאני לא מכיר) דיווחו על האירועים בסטטוסים שהעלו. בזכות הסטטוסים האלה, ובזכות מאמרים שהועלו בימים הבאים באתרים "אלנטרנטיביים" כמו "המקום הכי חם", "שיחה מקומית" או "העוקץ", לא רק אני ידעתי על האימה, גם אלפים רבים אחרים מן הסתם נחשפו אליה. לי או להם לא היתה בעיה של חוסר מידע. להיפך. המידע הרב שקיבלנו רק העצים את תחושות הסלידה והפחד שלנו, רק הדגיש את חוסר האונים שלנו לפעול מול "המצב".
אבל לזירה הציבורית, כמעט דבר מכל אלה לא דלף. לא האימה, אפילו לא העובדות הפשוטות: אלפים שרודפים אחרי ערבים במרכז חיפה. אין ספק שעיתונאים בעיתונות ה"ממוסדת" נחשפו למידע הזה. סביר מאוד שגם עורכים בכירים ידעו עליו. ובכל זאת, הם בחרו לא לפרסם אותו, בוודאי שלא בצורה בולטת, בוודאי שלא ראינו כותרות בשחור על אדום או אדום על שחור ב"ידיעות אחרונות" או ב"ישראל היום". אם אפשר להפוך את חברון ל"עיר הטרור" באשמת פיגוע אחד, אין קושי להפוך את חיפה ל"עיר הפורעים". "ליל הבדולח" הזה, מעשה ידי יהודים שלאו דווקא שייכים לימין הקיצוני או לאנשי "תג מחיר", לא הפך לחלק מהשיח הציבורי בישראל. היה מי שדאג "לנקות" אותו מאלמנטים מטרידים כאלה.
מעזה יורים טילים על ישראל, חודרים במנהרות אל מעבר לגבול, ולכן אפשר להבין – להבין ולא להצדיק – את כלי התקשורת הישראלים שמתעלמים מגופות הילדים בעזה או בורחים מאחריות ישראל למותם. עזה נתפסת כאויב, חמאס כרוע המוחלט, ואנשי התקשורת, שרובם מאמינים בכך בעצמם, מגלגלים את התובנות האלה הלאה.
נכון, ההתעלמות הכמעט מוחלטת מהפגיעה במאות אזרחים שלא היה להם שום לירי נגד ישראל היא בעייתית מוסרית. היא גם מעילה בתנאי העסקה בין התקשורת לציבור, שבמסגרתה אמורה התקשורת להציג .בפני הציבור כמה שיותר מידע כדי שהציבור יוכל להחליט מה המדיניות העדיפה עליו. אם יסתבר שההפצצות על עזה הורגות אזרחים במקום לפגוע בפעילי חמאס, אולי יחשוב הציבור שהמדיניות הזו לא יעילה, אולי ידרוש למצוא דרך אחרת להפסיק את הירי. ובכל זאת, אפשר להבין את ההתעלמות הזו. היא אנושית.
המקרה של ההתעלמות מאירועי חיפה מלמד על בעיה עמוקה יותר בשיח הציבורי בישראל. המפגינים בחיפה לא חפרו מנהרות תופת, הם אפילו לא ירו טילים. הם רק הפגינו. ובכל זאת, הצליחו לנתב את ההפגנה שלהם למחוזות חוסר הלגיטימיות. זהות המפגינים, ערביותם, משחקת כאן תפקיד עצום. הערבים, עשרים אחוז מתושבי ישראל, לא נתפסים בתקשורת הישראלית, ובזירה הציבורית בכלל, כמי שיש לו זכות טבעית ויסודית להביע את דעתו. הזכויות הדמוקרטיות של הערבים בישראל הם תמיד על תנאי, תוצאה על "טובה" שעושים להם היהודים. יתנהגו יפה, יקבלו זכויות. לא יתנהגו יפה, הזכויות יישללו מהם.
קחו לדוגמה את ח"כ דר רות קלדרון. אקדמאית, אשת חינוך ותרבות, שבמשך שנים ייצגה את הפנים היפות של המוסר היהודי בעיני חוגים רחבים של חילונים, רבים מהם עיתונאים. בהודעת מייל ששלחה השבוע היא לא הסתפקה בגינוי ה"התבטאויות הקיצוניות" של כמה חברי כנסת ערבים. היא הוסיפה גם שההתבטאויות האלה "מאתגרות את שאלת מקומם של אותם חברי כנסת בבית המחוקקים הישראלי." קלדרון מוסיפה אמנם ש"חשוב לה" שקולם של חברי הכנסת הערבים יישמע, "כי זו בדיוק המשמעות של מדינה יהודית ודמוקרטית", אבל ברור שהייצוג של הערבים בישראל בכנסת הוא על תנאי. בתנאי שיגידו דברים שלא ירגיזו את היהודים.
זהו הכשל הבסיסי בדמוקרטיה הישראלית, הכשל הבסיסי בשיח הציבורי כאן. ברגע שהדמוקרטיה נתפסת כסוג של צ'ופר ולא כעניין יסוד, ברגע שהזכויות הדמוקרטיות של קבוצה שלמה ניתנות על תנאי, ולא כעניין טבעי, קל להחליט שיש דברים שמותר להשמיע ויש דברים שאסור. לא רק לערבים, גם ל"סתם" שמאלנים שמתנגדים למלחמה, או למזרחים שמשוכנעים שהדיכוי שלהם הוא מכוון ושיטתי או לכל מי שמערער על המוסמכות המקובלות, מערער על הקונצנזוס. מתוך גישה כזו יכול שר חוץ לקרוא להחרמת ציבור שלם רק משום שהוא שובת נגד מדיניות הממשלה, יכול שר אוצר לקרוא לבטל מנוי לעיתון כי כותבים בו דברים לא יפים על טייסי חיל האוויר. זהו הקשר הגורדי של השתקת השיח הציבורי בישראל, זה הדבר שאותו חייבים לנתק.
עפר קניספל (מתוך סטטוס ששעלה היום בבוקר):
חברותי וחברי,
לפני כמה ימים הציע לי עורך בוואלה לכתוב, שלוש פעמים בשבוע, ביקורת על שידורי החדשות של שלושת הערוצים. מעבר לכך שכל חיי אני רואה ושומע חדשות כל היום מתוך התמכרות מטופשת, המקצוע הבוגדני שלי לא מאפשר לי בתקופה זו בררנות, ושמחתי על ההזדמנות.
כתבתי שני טורים שהביאו עלי עשרות תגובות מנאצות מבריוני רשת. לא נעלבתי מאיש מהם. אנשים שמאחלים לי ולילדי אלף מיתות אחרי אונס אנאלי ומשוכנעים שהנאצים היו אנשים שחשבו מחשבות שעיצבנו אחרים, הם לא הקהל אליו אני פונה מראש. רוב ההודעות עוררו בי גיחוך עצוב, אך גם סוג של גאווה על כך שהסדר הדמוקרטי נשמר, אני כותב דיעות מעצבנות והם מתנגדים לי בקללות. למרות גילי ונסיוני לא חשדתי לרגע שלקולות האלה יש כוח ומישהו מעורכי האתר באמת לוקח את "אמן תחטוף סרטן כי אתה בעצמך סרטן במדינה" כנימוק עניני נגד כתיבתי.
אתמול פרסמתי טור שלישי שגרר את שפך הביוב הרגיל והיכן שהוא בשעות הצהריים קיבלתי מייל מתוך המערכת, מאדם שאינני מכיר והוא פנה אלי כאוהב והזהיר אותי שעורך וואלה ינון מגל לא מפסיק לקבל דרישות מטוקבקיסטים בכל המדיות לסלק אותי ומיד. נאמר לי שינון סולד מדעותי ואחרי שסיפרו לו שאני פעיל מרכזי ב"שוברים שתיקה" (לחרפתי אני לא) מחפש הזדמנות להעיף אותי ושאני חייב למתן את עצמי כדי לא לספק לו סיבה.
שמעתי בכאב, לחלוטין לא אישי. הרגשתי איך עוד גוף מתקרנף מולי ורומז לי להתקרנף איתו כדי לשרוד. לרגע לא עלה בדעתי לכתוב אחרת מתמיד את מה שהוא האמת בעיני הספקניות. אבל איש לא באמת התענין אם אני מתכוון להיטיב דרכי. שעה מאוחר יותר הודיעה לי חברה שהלינק לטור שלי מוביל לעמוד שאינו קשור אלי. העורך שלי, אליו פניתי להסבר, חזר אלי רק היום, כעשרים שעות אחרי הארוע, ואמר לי בכנות: "התביישתי לחזור. הוחלט להוריד אותך על ידי גורמים מחוץ למערכת".
על תחושתי האישית אין לי מה להוסיף. חוללה נשמתי, חוללה עבודתי ואיתן זכותי האזרחית הבסיסית לצעוק. אבל זה לא הסיפור שלי יותר מאשר שלכם.
מי שסותם לי את הפה, סותם את הפה למי שחושב אחרת מהריח המנחם של פוק האחדות.
המחשבה שעורך האתר הגדול והמשמעותי הזה, יכול להעלים כותב מהאויר, אך ורק בגלל שלא אהב את דעותיו או ההשתייכות הפוליטית של הכותב, בלי מילת הסבר, הבעת חוסר שביעות רצון מקצועית, או סתם תירוץ, הן הפצצת טון שנופלת עלינו בקצב שהן נופלות על עזה. רק לא נשמעות ככה.
כששר האוצר, איש תקשורת בנשמתו ומהותו, קורא לאנשים כמוני שוליים שצריכים לשתוק ושם אותי בשורה אחת עם מסיתי להב"ה ונערי הצל, כדאי להזכר בפרשנוגנרלים שלא מספיקים לדווח לנו שהחמאס לא יכירו את עזה כשהם יחזרו הביתה.
ואנחנו?
שקט הוא רפש, אמר רחוב ז'בוטינסקי וצדק. אל תשתקו, תצעקו.
ינון מגל מסר בתגובה לדברים: "עם כל הכבוד למר קניספל עשינו ניסיון קצר להעסיקו כפרילנס, הניסיון לא צלח ובזה נגמר העניין".
קובי אריאלי: כיף לקרוא את המתגלגל הזה. הוא כל כך אמיתי, ברובו הגדול נכון וחכם, ובכל זאת, כל כך מיתמם.
כי יש דברים שעליהם אין ויכוח:
מי שחושב שגדעון לוי, בטור פובליציסטי בהארץ, בשמו ובתמונתו, לא יכול לכתוב שצה"ל לא נוהג כשורה – הוא אידיוט ואין מה להתווכח איתו בכלל.
מי שחושב שליונית לוי אסור שיהיו דעות – לא מבין לא מה זו תקשורת ולא מה זו דמוקרטיה.
מי שמקלל את אורנה בנאי בגלל דעה פוליטית לגיטימית שהיא הביעה – הוא פרא אדם.
אבל העניין הוא הרי לא בזה ולא בזה ולא בזה. העניין רחב הרבה יותר, וכמו שכל מי שנמצא בזוגיות יודע, הויכוח הוא לעולם לא על הנושא לשמו הוא התכנס. הוא על משהו אחר. רחב יותר.
במקרה הזה הויכוח הוא על סדר יום. סדר היום התקשורתי, שהוא עדיין גם סדר יומו של השיח הציבורי. סדר היום הזה נקבע על ידי הרוח השלטת בתקשורת. הרוח השלטת בתקשורת נקבעת על פי זהות האנשים שמייצרים את התקשורת. לא בהכרח על פי דעותיהם. על פי זהותם. זהותם האישית וזהותם השבטית. מהי זהותם של אנשי התקשורת? תרגיל פשוט: גלגלו מעלה, אל רשימת הכותבים בפוסט המתגלגל המצויין הזה, תהיו רגע מלוכלכים, ותמיינו אותם לפי מפתח פשוט של מרכז וימינה מרכז ושמאלה. הוסיפו עוד כמה פרמטרים על פי שכלכם הישר, כמו מקום מגורים, השתייכות דתית, השתייכות עדתית, השתייכות אתנית ויש לכם ביד עבודה סמינריונית. לא צריך יום לימודים ארוך.
עכשיו טלו את אותו מפתח והשתמשו בו כלפי קבוצה אחרת, קריטית הרבה יותר לסדר היום: העורכים. קבוצת הכוח המכריעה באמת בתקשורת. אתם יודעים מה המסקנה: רוב מוחלט וטוטאלי של מקבלי ההחלטות בתקשורת הוא בן גאה לשבט הלבן. אחלה שבט, יש לציין, אבל כזה שסדר יומו שונה בקיצוניות מסדר היום של הזרם המרכזי בחברה הישראלית. יהודי מדי (אתנית), אשכנזי מדי, חילוני מדי, ליברלי מדי, פוסט-ציוני מדי, גברי מדי, מתוחכם מדי, היפסטרי מדי, סוציאליסטי מדי, שמאלני מדי. סדר היום הזה הוא גם סדר יומה של התקשורת. השאלה היא לא את מי מראיינים כשעולה השאלה האם המלחמה היא לגיטימית. השאלה היא האם יש לשאול את השאלה הזו. אוקיי? תודה. (עורך/עורכת: נא להותיר את השורה הזו מודגשת ונא להותיר את הסוגריים האלה בבקשה)
את הסוד הגלוי הזה גילו פתאום, בפעם האלף, רוב גדול של אזרחי ישראל וזה מוציא אותם מדעתם. כיון שפתאום יש פייסבוק, יש להם גם איפה להביע את זה. כיון שחלקם חיות רעות, הם גם מקללים ומנבלים את הפה ומאיימים. ממש לא הפתיע אותם לגלות שאורנה/יונית מרכז תל-אביבית. הם תפסו עצבים כי הם נזכרו פתאום שאורנה ושליין וגורי וענב ודנה ודני הם מרכז תל אביביים. (וגם, כמו שאתם יודעים, העורך, הכותבים, הבמאי, עוזרת הבאי, המפיקה, מתאם הקהל, איש התפאורה, המקליט ושתי המאפרות. אני לא מדבר על דעות, זכרו. אני מדבר על השתייכות שבטית); וכיון שהם אוהבים את החדשות/מצב האומה וצופים במצב האומה, רע להם מאוד לגלות פתאום את העובדה הזו. למה? כי דתיים לא רוצים שחילונים "יסקרו" אותם ו"יבדרו" אותם, גם אם בצורה אמפתית ומאוזנת, וימניים לא רוצים ששמאלנים ישדרו אליהם, גם אם השידור יהיה מאוזן מאין כמותו. הם רוצים לראות את עצמם בטלויזיה שלהם ולא אחרים שמדברים עליהם ואליהם.
אני יודע שאני יוצא קצת פארש. אמיר בן דוד מדבר על התרעות מלחמה שנפסלו ע"י הצנזורה ואני שואל למי לינוי מצביעה. דרוקר נוגע בשאלת "מסקרת או מעורבת" ואני סופר כיפות וקרחות. מה לעשות. אני עדיין מאמין שזו השאלה האמיתית וכל עוד לא נפתור אותה אין לנו עסק עם "התקשורת הישראלית" אלא עם מקומון אחד גדול שגבולותיו משתרעים לכל רוחב המרחב העצום שבין בית הורד לשדרות ההשכלה.
נועם שיזף: שמאל שלא יגן על חופש הביטוי של האזרחים הפלסטינים, לא יזכה לחופש ביטוי בעצמו. מרכז שלא יגן על השמאל, איש לא יגן עליו. לתהליך אין סוף – כשההסדר הדמוקרטי קורס, זה יכול לקרות לכל אורך המערכת. בזמן המלחמה צריך להגן על הזכות לדבר נגד המלחמה. בזמן הגיוס צריך להגן על הזכות לסרב (ולשלם את המחיר החוקי על כך). זה לא אינטרס של צד כזה או אחר, זה אינטרס של החברה. הביטוי "דמוקרטיה מתגוננת" מדבר על התגננות מפני הכוחות שבאים לחסל את הדמוקרטיה. זיהוי אויבים בכל פינה ורדיפתם אינו "דמוקרטיה מתגוננת" ולא דמוקרטיה בכלל. זה משהו אחר.
אביב לביא: החברה הישראלית אף פעם לא היתה חזקה בפלורליזם, אבל כל הסימנים מראים שזה הולך ומחריף. גדעון לוי זקוק לאבטחה ועיתונאים שמסומנים כשמאלנים עלולים למצוא את עצמם בלי פרנסה (ע"ע חגי מטר ומעריב). חברה שנטועה בה מודעות דמוקרטית עמוקה, יודעת להבחין בין התנגדות למדיניות לבין התנגדות למדינה. בישראל 2014, מי שלא מיישר קו עם הקונצנזוס חשוד אוטומטית בבגידה. מודעות דמוקרטית יכולה להתקיים רק במקום שבו יש מורכבות, ומורכבות היא משאב שנעשה כאן יותר ויותר נדיר.
לפעמים אני תוהה אם כל פסטיבל האיומים והבריונות הזה לא מעיד על סדק חמור בביטחון העצמי של המשתוללים. אנחנו, העיתונאים, מכירים את זה אצל מקבלי ההחלטות שאנחנו מסקרים: דווקא אלה מביניהם שבטוחים במעמדם ומאמינים שהם עושים את הדבר הנכון, יודעים לקבל ביקורת ומבינים שהיא חלק מכללי המשחק. לעומתם, יש כאלה שמגיבים בהיסטריה כאילו כל מילה בעיתון עלולה לרסק להם את הקריירה. מאחרי ההתנפלות שלהם על ה'תקשורת העויינת', מסתתר במקרים רבים עמוד שידרה שעשוי מקורי עכביש.
בריוני הטוקבקים וסתימת הפיות מזכירים לי את הטיפוסים האלה: הרוח, הצלצולים וההתנהלות הכוחנית, והיעדר המסוגלות לשמוע אפילו בדל דעה שלא תואם באופן מוחלט את שלהם, מעוררים חשד כבד לגבי קשיחות החומר שממנו הם עשויים מבפנים. הרי אם הם באמת מאמינים שהמאמרים של גדעון לוי מחלישים את ישראל, זה ממש מעליב: זה מה שהם חושבים על המדינה ועל חיל האוויר? בניגוד להם, אני דווקא סבור שחיל האוויר הישראלי מספיק חזק כדי להסתדר עם המאמרים של גדעון. לעומת זאת, אני מתחיל לחשוש שהדמוקרטיה הישראלית לא מספיק חזקה כדי להתמודד עם כמות הישראלים שמוכנים לסתום את הפה – ואולי גם את כל דרכי הנשימה – למי שלא חושב כמותם.
תמי מולד-חיו: התקשורת הישראלית משלמת את מחיר ההתבהמות, יישור הקו שבו נוקטים יותר מדי עורכים ועיתונאים במשך הרבה מאד שנים. תקשורת אינה שופר השלטון ואינה ממונה על הביטחון הלאומי. לא רק שאסור לה להסכים לצנזורה המשתוללת, בין אם באמצעות צווי איסור פרסום ובין אם תחת האמירה "שקט יורים", התקשורת צריכה להילחם באמירות האלה. גם עכשיו כשגדעון לוי, אחד העיתונאים הותיקים והמוערכים בישראל, מסתובב עם שומר ראש כי אמר את מה שהוא אומר תמיד ושכל כך הרבה אנשים לא אוהבים לשמוע, יש עדיין עורכים ועיתונאים שקופצים על עגלת ההתלהמות וכותבים מאמרי השמצה נגדו.
כשהורידו את רדיו כל השלום מהאוויר לפני שנתיים וחצי, רוב התקשורת שתקה, אף עיתונאי לא הגיע כדי לתמוך במהלך הדיונים בבג"ץ (שעדיין מתגלגל). מי, פרט לגדעון לוי ועוד כמה צדיקים בסדום מראה לציבור הישראלי את המחיר המלא של המלחמה בעזה? מי שואל את השאלות הקשות? בלי עיתונות אמיתית ואמיצה, בלי מידע מלא ובלי פרשנויות ושאלות לצד המידע ולא במקומו לא תישאר כאן דמוקרטיה.
כי בלי מידע, אין בחירה, אין עמדה. לא רק על חייו ובטחונו של גדעון לוי אנחנו צריכים להילחם, אלא על העיתונות החופשית ועל הדמוקרטיה הישראלית. כי אין אחת בלי האחרת.
רתם איזק: בתקופה האחרונה נראה שאין כזה דבר שמאל ישראלי, וכי עם ישראלי נחלק לשניים: אוהבי המלחמה ואוהבי האויב. אם את או אתה בעד חמלה, אם את או אתה מאמינים באנושיות, אם את או אתה מזילים דמעה גם מול הגברים, הנשים והילדים מהצד השני שכל חטאם היה שנולדו למשטר הלא נכון – אז אתה שמאלני קיצוני שמהווה סכנה למולדת. וככזה – רצוי שתשתוק, אלא אם אתה ממש רוצה שיאחלו לאמא שלך סרטן, אחרי הזמנה לקרוז נטול די ג'יי לעזה. אורנה בנאי כבר לא תייצג חברת ספנות, אורלי ויינרמן כבר לא תסבול רק מהערות סקסיסטיות ברחוב וגדעון לוי כבר לא יעשה קניות בשוק הכרמל בלי המאבטח. ולמה? כי בישראל של 2014אין דבר חמור יותר מהבעת דעה שנוגדת את הקונצנזוס. העלמת מס? בוודאי. מין עם קטינות? בקטנה. איום באלות על מפגינים? בכיף, כל עוד לא תכתימו את הדגל שהבאתם מהבית. בנאי, ויינרמן ולוי הם האוייבים האחרונים של המדינה – הם אלה שמאפשרים את המשך הדמוקרטיה. הלינץ' הציבורי, לחיצת מקלדת שמציתה שנאה תהומית במרחב הוירטואלי והפחד מדעות שנוגדות את שלנו – הם אלה שיביאו עלינו בסופו של דבר חורבן חברתי, רוחני וערכי שאותו כיפת ברזל פשוט לא יודעת ליירט. בימים אלה, שבהם כלבי השמירה נאלצים לשכור שמירה – מן הראוי שכולנו, עיתונאים, פובליציסטים, אנשי חינוך, אמנים ומעצבי דעת קהל, נמשיך להשמיע את קולנו ולא נרפה – גם במחיר מטח רקטות חברתיות. בואו נעמוד באור, ולא בצל. גם אם "הצל" ממש ממש כועס.
אבי עמית: קראתי את החברים וחשתי גאווה. סופסוף עיתונאים רציניים, אפילו כמה חתני פרס סוקולוב- משמיעים את קולם, נלחמים למען חופש הביטוי הקדוש כל כך. אחרי הכל, נפל דבר בישראל: עיתונאי הולך עם מאבטח. באמת קו אדום. והמדיום הרי לא פחות חשוב מהמסר: המקום הכי חם, כלי תקשורת שמגיע לכל גוני החברה הישראלית (כל עוד היא נעה בין 'התחתית' ל'נחמה'). באמת, כל הכבוד. חברים, גדעון לוי יכול וצריך להגיד מה שהוא רוצה. אבל לצאת למלחמה על חופש הביטוי דווקא במקרה הזה זאת בדיחה רעה. האיש הרי מכור לפרובוקציה, מתעורר בבוקר למענה. חופש הביטוי? חופש האקסהיבציוניזם של לוי אולי. איפה הייתם כשמאות עיתונאים נטשו את המקצוע והפכו לדוברים, יחצ"נים, לוביסטים? איפה הייתם כשעיתונאי הקטן, לא הטאלנט לוי – צונזר וצינזר את עצמו – כדי לחשוב על המחר התעסוקתי שלו? זאת באמת המלחמה הנכונה? ועוד משהו: זה נורא "אמיץ" מצד גדעון לוי לפרסם את המאמר הזה בעיתוי הזה. לנצל את החופש הבלתי יאומן שנותן עמוס שוקן לעיתונאים שלו. אבל אם כתוצאה מכך ננעץ עוד מסמר בארון של הארץ, אז מה עשינו בכך? הארץ הרבה יותר חשוב מהמאמרים הרובוטיים של גדעון לוי. אז צר לי חברים, אבל בחרתם במלחמה הלא הנכונה.
אנחנו נורא נורא אוהבים לדבר על חופש הביטוי כשזה קשור למלחמות וביטחון. אבל חופש הביטוי הרבה יותר קריטי כיום בשאלות אזרחיות, כלכליות, חברתיות. שם הוא גם יותר רלבנטי למרבית הציבור, ושם – הוא באמת באמת בסכנה גדולה ומוחשית, שמזמן עברה כל קו אדום".
ברוך קרא: הקולקטיב פורח בעתות מצוקה. יש בזה הרבה יופי, למשל בדמות סולידריות והערבות ההדדית, באחדות, בהתגייסות, ברעות. יש בזה גם סכנה גדולה: אנחנו נבהלים מקולות אחרים מבית, מביקורת פנימית. בלהט הקרב אנחנו מזהים את הקול האחר כמפגין חולשה. הקול האחר נהפך מהר מאד למאיים.
כמובן שהאיומים על גדעון לוי, אורנה בנאי ודומיהם מטרידים, אך לא באמת מפתיעים. אנחנו פשוט שומעים אותם יותר מבעבר. למה? אולי עיתון הארץ לא תמיד נמכר בקיוסק שליד בתי המאיימים והמגדפים, וגם כשהחל עידן האינטרנט, רובם מן הסתם העדיפו אתרי חדשות אחרים. הרשתות החברתיות הן שמפיצות כאש בשדה קוצים את דברי לוי וחבריו לכל גולש, והן שאפשרו לכל גולש גם לכתוב מה היה עושה ללוי, לו רק ניתנה לו ההזדמנות.
הבעיה היא לדעתי עמוקה מתרבות השיח בעידן הרשתות החברתיות (שללא קשר התמקמו במבצע האחרון במרכז השיח שלנו); הבעיה היא בעיסוק האובססיבי שלנו, גם של עיתונאים מובילי דעת הקהל, בלגיטימיות של דעות. מה חנין זועבי אמרה? (תעצרו אותה!) מה הרב עובדיה ז"ל אמר? (תחקרו אותו) מה אמרה מירי רגב? מה אמר מוטי יוגב? מה אמרה אורנה בנאי? מה אמר אסי עזר? מה אמר הצל? מה אמרה השמש? בחיאת, תרגיעו. אז אמרו. אנחנו העיתונאים לא צריכים להיות חרדים ממלים. אנחנו צריכים לאפשר באופן חופשי את זרימתן בשיח הציבורי, גם אם הן מציקות לנו, מפריעות לנו. אנחנו, תפקידנו לשכנע את החברה הישראלית שהיא מסוגלת להכיל גם את חנין זועבי וגם את ברוך מרזל. לא תמיד כיף בדמוקרטיה. לפעמים זה מעיק.
מבחינה זו אני מתרגש מטקסטים שמאלניים קיצוניים, בדיוק כפי שאני מתרגש מטקסטים ימניים קיצוניים. רק לפני כמה חודשים עלה אריאל זילבר על במה לקבל פרס (שניסו למנוע ממנו), לקול מחאת אלה שניסו לסתום את פיו. חבל. דברים דומים קרו למאיר אריאל ז"ל כשהביע דעות חשוכות נגד הומוסקסואלים. אני האחרון שאזלזל בכוחן של מלים, הרי אנחנו העיתונאים קבלנים שלהן, אבל מצד שני לא צריכים להיות מכורים לעיסוק בהשפעתן. גם כי אין לנו מחקרים אמפיריים על השפעתן, ובעיקר משום שדמוקרטיה נבחנת ביכולת להכיל דעות קשות לעיכול.
כשמני מזוז כיועץ משפטי לממשלה טען כי אין כל הוכחה שיגאל עמיר פעל כתוצאה מהסתה התנפלו עליו (שוב טענו לחוסר לגיטימיות של מלותיו), על אף שבעיני צדק בכל מלה. אני לא טוען שמלים לא יכולות להביא לפגיעה קשה, הן גם יכולות לגרום לרצח. לכן – וזה כבר סיפור אחר – אנחנו צריכים לחנך את ילדינו לשיח תרבותי יותר. הפתרון הוא לא סתימת פיות. אי אפשר לסתום פיות. הפתרון הוא שינוי תרבות השיח. חינוך.
ועוד שתי מלים על תרבות העדר: גועל נפש! במיוחד כשעיתונאים לוקחים בה חלק (כאלה שקוראים להעמיד לדין עיתונאים אחרים. נורא. אבל שוב, זכותם לכתוב את זה). מצב הרוח הלאומי מסמן לנו את האחר, את זה שלא הולך בתלם, את הבוגד. ממש כפי שלאחר רצח רבין נרדפו בעלי דעות ימניות, עכשיו נרדפים בעלי דעות שמאליות. אני רחוק מדעותיו הפוליטיות של גדעון לוי, אבל הוא פה כדי להשמיע את קולו וטוב שכך. תקשיבו לו היטב. יש לו מה לומר. הקול שלו הוא קול מוסרי. הוא רוצה בטובתו של עם ישראל. הוא אוהב את המדינה, הוא אוהב את העם (לא שיש איזה מד אהבת עם ומדינה שקובע למי מותר לדבר, אבל תאמינו לי. אני מכיר את האיש). אל תסכימו אתו, אבל אולי תקחו ממנו משהו קטן, אולי תלמדו ממנו משהו על הסבל של האחר, גם אם דעתכם היא כמו שלי שקודם כל אנחנו צריכים להיות ערבים לבטחוננו.
אמיר בן-דוד: מאחורי כיסאו של יעקב ארז, שהיה עורך מעריב בשנות התשעים, היתה ממוסגרת ידיעה שהוא כתב בסוף ספטמבר 73', כשהיה כתב צבאי של "מעריב", ובה התריע שהמצרים נערכים למלחמה בדרום. הצנזורה הצבאית פסלה את הידיעה במלואה. איקסים אדומים מהמילה הראשונה לאחרונה. ארז נהג לספר שהוא תלה את הידיעה הזאת במשרדו כדי לזכור ולהזכיר לכל מי שנכנס אליו, מה המחיר שהחברה משלמת כשהיא לא מאפשרת דיון חופשי פתוח על מה שבאמת חשוב.
בן כספית ויאיר לפיד מכירים היטב את הסיפור הזה. בשנות התשעים הם היו הכתבים האהובים על יעקב ארז. דור העתיד שהוא טיפח. אבל הם כנראה פספסו את הלקח, או העדיפו לשכוח אותו.
בן כספית פרסם אתמול "התנצלות" מביכה בעמוד הראשון של מעריב, והיכה על חטא על שבעבר התפתה לרגע לנהל דיון על גודלו של תקציב הביטחון (בהשראת "הגאונים של דה מארקר"), אבל עכשיו, אחרי שחזר מהחזית, הוא מבין כמה טעה, והוא לא רק משפיל ראש ומתנצל, הוא גם מבקש שאם אי פעם בעתיד הוא יעז לעשות טעות דומה – שינפנפו מולו בטקסט הזה שכתב עכשיו ויזכירו לו את הבטחתו.
ולפיד – כבר לא עיתונאי אלא שר האוצר של ישראל – כתב בעיתון הבית שלו "ידיעות אחרונות": "אנחנו צריכים להגיב ברגליים: לבטל את המנוי, לחסום את המשתמש, לדווח למשטרה, לא לעמוד מן הצד".
לבטל את המנוי? בהנחה ששר האוצר לא מתכוון שנבטל את המנוי לחדר הכושר דווקא בשעת מבחן זו, שבה כולנו חייבים להיות בכושר שיא, אין מנוס מהמסקנה שהוא קורא לכולם לבטל את המנוי על "הארץ".
שני נערי הטיפוחים של יעקב ארז כבר לא מחכים לצנזורה שתמנע מהם לפרסם. הם מצנזרים את עצמם. ואת זולתם.
יואב ליפשיץ: אחרי יומיים שהידיעה הזו רצה בווטסאפ, רק אתמול (22.7) פרסמו כלי התקשורת את הידוע להם על החייל הנעדר אורון שאול. בניגוד לנסיון להוציא עצמה קדושה לעומת האנרכיסטים של המידע מהרשתות החברתיות, התקשורת לא פרסמה זאת מטעמי צנזורה, ולא משיקולים אתיים – שהרי המשפחה יודעת כבר מזה כיומיים והתקשורת יודעת שהמשפחה מיודעת. העיתונאים שיקרו לציבור כי לא הייתה להם ברירה. כך נפגע חופש העיתונות וכך נפגעת זכות הציבור לדעת.
אם חבורת העיתונאים האמיצה (בלי ציניות) שהתכנסה כאן מחפשת לצאת כנגד האיום החמור ביותר על חופש העיתונות, גם בשגרה וגם בעיתות מלחמה, הרי שעליה לצאת בקול גדול כנגד האלימות הממסדית, הצנזורה. גדעון לוי אינו עיתונאי חוקר, אלא פובליציסט, ואף אחד לא יעצור אותו, אפילו לא על "הסתה". לעומת זאת עיתונאי שעובר על הוראות הצנזורה, שהינן לעיתים שרירותיות ומשמשות למניפולציה בדעת וברגשות הקהל (כמו במקרה שלושת הנערים החטופים, שהיה לתקשורת ידוע שהסיכוי שעודם בחיים הינו קלוש), צפוי לאלימות הגדולה מכל – האלימות שמפעילה המדינה בדמות מאסר. אפילו עיתונאי כמו אורי בלאו, שהגיש את כתבותיו לאישור הצנזורה לפי כל הכללים, הועמד לדין. במקרה זה שוקן לא יכול היה להסתפק בשומרי ראש, והוא נאלץ לממן את שהותו בחו"ל, הרחק מזרועו הארוכה והאלימה של החוק.
גדעון לוי בטח יסכים איתי. האיום הממסדי על חופש הביטוי והעיתונות, שהצנזורה היא רק חלק ממנו, הוא דכאני ובעל אפקט מצנן גדול בהרבה מזו של האלימות העממית המאיימת. בכנסת ה-19 מכהנים מספר שיא של עיתונאים לשעבר. על עיתונאים בהווה ובעבר המודאגים מחופש העיתונות לפעול בראש ובראשונה לשחרור לחץ ברצועה שמחזיקה את כלב השמירה של הדמוקרטיה.
יובל יועז: "ימים קשים הם אלה. העם מפולג. מרחף חשש של אלימות". במילים הללו פתחו עשרה משופטי בית המשפט העליון, בראשות הנשיא דאז אהרן ברק, את פסק דינם בעתירות כנגד חוקתיות ההתנתקות מרצועת עזה. פסק הדין ניתן ביוני 2005, חודשיים לפני שכוחות צה"ל פינו את המתנחלים מבתיהם בגוש קטיף, וסגרו מאחוריהם את שערי גדר המערכת. ישראל אולי התנתקה מעזה, אך עזה מעולם לא עזבה אותנו. הקביעות שקבעו שופטי העליון בפתח פסק דינם תקפות גם כעת. הימים הם ימים קשים. החשש לאלימות כבר מוצא את ביטויו המוחשי. ואם העם איננו נראה מפולג, זה רק בגלל מפגני אחדות מזויפים הנכפים באמצעות התקשורת והעיתונות.
כשם שמשברים בחיים האישיים מולידים לפעמים בהירות וראייה נכוחה של המציאות סביבך, כך גם משברים לאומיים עשויים לייצר את אותה התבהרות, שהיא תוצאה של מחשבה ביקורתית, והתבוננות מציאותית במראה. יש כמה וכמה בעלי תפקידים בחברה הישראלית שאמורים לספק את אותה מחשבה, הסתכלות, ולקדם את תהליך הבחינה שחברה המצויה בבלבול ומשבר חייבת לעבור. אישים בולטים באקדמיה, למשל, או חברי כנסת מהאופוזיציה, שאינם רואים עצמם מחויבים לשמש חברים בנבחרת המעודדות של מהלכי השלטון. אבל בעוד כל האחרים יכולים להרשות לעצמם לשתוק, או לזרום עם המיינסטרים, עיתונאים הם היחידים שחייבים לדבר. ולכתוב, ולשדר. פשוט כי אין להם ברירה. זו העבודה שלהם, והם חייבים לעשות אותה עכשיו.
זה לא פשוט לצאת נגד הזרם, לאתגר את דפוסי החשיבה המרכזיים. אבל זה כלי העבודה העיתונאי הכי חשוב שיש. ובימים של אלימות פנימית מתגברת, בימים של השתקה אלימה, גם אם היא נעשית באמצעים כלכליים, של כל מי שחושב אחרת, התפקיד הזה הופך גם לחובה אזרחית. בימיי כעורך בדסק החדשות של "הארץ", דאגנו להקפיד על הפרדה מוחלטת בין "ידיעה", שתכליתה אינפורמטיבית, לבין "פרשנות", המספקת ניתוח מלומד של המצב, לבין "מאמר", שבו הכותב בדרך כלל מציין ומנמק את דעתו ביחס למהלכים הדרושים. לכל אחת מהקטגוריות העיתונאיות הללו יש תפקיד ראשון במעלה בימים הללו, שבהם קצב ההתרחשויות מאיים להטביענו, שבהם קשה להבין את משמעויותיהן של ההתפתחויות בשדה הצבאי, הפוליטי, המדיני והחברתי, ובלתי אפשרי ממש לשרטט נתיב מושכל לספינה הלאומית המיטלטלת.
גברתנים אלימים המפליאים מכותיהם במפגינים, בחסות התעלמות משטרתית; פיטוריה מתפקיד פרזנטורית של אמנית שהעזה להביע את דעתה בדבר מלחמה שתוחלתה מוטלת בספק; ועיתונאי הסופג איומים על חייו נוכח טקסט מטלטל שכתב, כל אלה הם סימפטום להתקף היסטריה שתקף את החברה הישראלית. מה שנדרש הוא לנשום כמה נשימות עמוקות, ולהקשיב. לקיים שיח. ומי שאחראים על השיח הזה הם אנחנו, העיתונאים, בעצמנו ובאמצעותנו.
מחובתנו להשמיע קול, לכתוב, לדבר, לשדר, לשאול, להתווכח ולאתגר. כך עשה גם השופט ה-11 באותו הרכב שדן בפרשת ההתנתקות, השופט אדמונד לוי ז"ל. בסופה של דעת המיעוט האמיצה שכתב באותו פסק דין, שבה עמד יחידי מול עמיתיו לכס השיפוט, הוא כתב: "הרביתי בחוות דעתי במילות ביקורת ובדברי תוכחה, אולם לא עשיתי זאת כדי להוסיף ריב ומחלוקות, אלא רק כדי להביע את אשר אני מאמין בו בכל נימי נפשי". זו הייתה חובתו. זו גם חובתנו.
טליה פלד קינן: דמיינו מצב שחמאס יורה טילים לעבר ישראל, במשך שבועות, אזרחים רבים נהרגים מהטילים, וגם חיילים רבים משלמים בחייהם. הממשלה המכהנת באותו זמן מחליטה לא לעשות דבר. הממשלה מחליטה לתת הזדמנות לתיווך בינלאומי כלשהו שאינו מתקדם, או פשוט להבליג משום מה. ועדיין מדי יום מתים כאן עוד ועוד אנשים. האם מישהו היה מעלה על דעתו לומר לעיתונאים אנשי ימין לשתוק כי עכשיו נהרגים כאן?! האם באמת עיתונאים בעלי תפיסה ימנית היו שותקים?? הרי העובדה שאזרחים וחיילים נהרגים רק היתה מחדדת אצלם את החובה הפנימית לומר את דברם. ולמען האמת, הם לא היו נאמנים לעצמם או לצופים ולקוראים שלהם, לו בחרו בשתיקה.
ביקורת בזמן מלחמה היא דבר חשוב והכרחי. יש כמובן ציפייה מובנת ואנושית שאנשים ימתנו את הדברים או יבחרו במינונים אחרים לעומת ימי שגרה. מי שבחר בדברים מוקצנים מדי או בוטים מדי, או שגויים באופן מוחלט, אז שמורה לכולנו הזכות לזעום ולהתנגד, אבל אוי לנו אם הוא נאלץ להסתובב עם מאבטח.
יש מגמה שנמשכת זמן רב לצערי, שציבור גדול בארץ פחות ופחות מסוגל לקבל שיח שיש בו מורכבות. הציבור רוצה לדעת אם אתה אוהב ערבים או שונא ערבים. אוהב את גדעון לוי או שונא אותו. הכל מונע מהבטן, הכל מאוד ריגשי ודיכוטומי. לבן ושחור. התקשורת פעמים רבות היא חלק מההשטחה של השיח, וחמור מכך, גם מערכת החינוך. הלוואי שכבר נחזור לשגרה ונוכל לסקר ולבקר את זה.
רביב דרוקר: לתקשורת יש תפקיד מיוחד בזמן חירום, מבצע צבאי או רעידת אדמה. תפקידה הוא גם בתחום המוראל הלאומי. אנחנו לא CNN ואנחנו כן מעורבים. תקשורת ישראלית בהחלט צריכה להיות עסוקה בשאלה איך השידורים שלה לא פוגעים ביכולת העמידה של הציבור בזמן מבצע צבאי. השאלה היא מה מידת ההטייה של התקשורת, לעומת דרך פעולתה הרגילה.
ה'הטייה' הזאת, שאני ממליץ עליה, היא סבירה לגמרי כי במידה והתקשורת תנהג כך, היא לא תחטא לאמת ולמציאות. היא תנהג אולי בניגוד לאינסטינקטים ההיסטריים שלה, אלו שאמורים לרתק את הצופים למסך, אבל כך לא נמעל בתפקידנו המקורי.
השאלות הקשות באמת הן: האם לשדר ביקורת על מנהיגי המבצע? האם להטיל ספק ביכולות של צה"ל? האם לשדר שישראל מעוניינת בהפסקת אש כי מנהיגינו פוחדים מאבידות, או שזה משחק לידי החמאס? לדעתי, אין ספק שצריך לעשות את זה. כן ביקורת, כן להגיד את העובדות האמיתיות, כן להעלות שאלות. לא צריך לעשות את זה בעוצמה שאנחנו נוהגים בה בזמן שיגרה, אפשר אולי להנמיך את הטון ולבחור ניסוחים מנומסים, אבל אסור לנו לאבד את האמון של הציבור בשידורים שלנו.
קלמן ליבסקינד כתב לפני כמה ימים ביקורת ב"מעריב" על תפקוד התקשורת, כולל אותי. אני מאוד אוהב לקרוא את הביקורת על התקשורת של קלמן, הרבה פעמים הוא גם צודק. במקרה של "צוק איתן", נדמה לי שבינתיים לטענות שלו אין ממש מקום. ליבסקינד כתב שאין לו בעיה עם דעותי, רק למה אין מישהו שיאזן אותי. יאזן אותי במה? אני תומך בהפסקת אש? תומך במיטוט החמאס? לא הבעתי עד עכשיו עמדה נחרצת בנושא הזה, איך יאזנו אותי? אכן אמרתי (וקלמן ציטט) שחלק משמעותי באווירה הציבורית מגעיל אותי, תחושת "כמה אנחנו צודקים וטהורים ויפים".
וברצינות עכשיו – לא מספיק מאזנים אותי בעניין הזה? אין מאתיים פרשנים ומרואיינים שאומרים את זה לציבור מדי יום שבע מאות פעם? אם כבר, צריך לחזק אותי, לא לאזן.
נדב איל: השיחה הישראלית מצטמצמת. היא נהפכה לסנטימנטלית יותר, לאומנית יותר ובעיקר עניינית פחות. המושג הזה, האחרון, הוא מהות עיתונאית גדולה. הענייניות מתאפסת כאשר נכנסים שיקולים של הפחדה, רוח התקופה, מה "כדאי להגיד" כעת ומה אחר כך. בנפול הענייניות נפלנו כולנו. נהפכנו למדובבים. חיללנו ונהפכנו לחלולים.
חברה חופשית ודמוקרטית זקוקה לעיתונות שרירית, זה ברור. אז איך מגוננים על עיתונות כזו בזמן לחימה ובכלל?
אולי באמצעות איזכור, שוב ושוב, של אבני הבניין של ישראל הדמוקרטית. בין היתר היכולת להביע ביקורת, גם בימים קשים מאוד, גם בזמן מלחמה. הנכונות להשמיע דעות אחרות ולשמוע אותן הוא אקט של פטריוטיות – לא תבוסתנות. הוא הבדל מהותי וישן בינינו ובין רוב החברות שסובבות אותנו והוא ביטוי של עוצמה פנימית. נתן אלתרמן כתב את זה טוב יותר, במשך המלחמה הנוראה ביותר שעברנו, מלחמת העצמאות:
| "…יעמוד החייל העברי: יתגונן מקהות הציבור העברי! |
ומלחמת העם, שעמדה בלי חת
מול שבעה הגייסות
של מלכי המזרח,
לא תחת גם מפני "אל תגידו בגת"…
היא אינה פחדנית כדי-כך!
("על זאת", 1948)
גל גבאי: קראתי את דבריו של שי גולדן וראיתי בהם קריאה. קריאה לצאת מגדרי ולהצטרף להגנה על מה שבימי שלום צריך היה להיאבק עליו בכל הכוח. משלא נעשה כך ימי המלחמה הביאו אל הסף שממנו לא תהיה חזרה ועל כן אין תרוץ לדיחוי מבלי לשאת בדיעבד באחריות.
עיתונאי בישראל מסתובב עם מאבטח. יש חשש ממשי לחייו של עיתונאי בישראל. כאן אצלנו בישראל הדמוקרטית.
זה לא מאבק על עמדה, זה מאבק על החירות להציג אותה. כל עמדה. מאבק על היכולת לשרטט מתוך המציאות את כל הדרכים להביט עליה ואת מקסימום חלקיה. זה תנאי בסיסי הכרחי לקיומה של חברה חופשית דמוקרטית, זה בסיסו של מקצוע העיתונות, אותו מקצוע שמלבדו לא תיתכן דמוקרטיה. משהתנאי ההכרחי הזה נהפך למסוכן – הוא מסוכן לכולנו.
זו עדות לכך שהמאבק על כברת הארץ הביס את המאבק על דמותה. המאבק על דמותה של הארץ הוא מאבק חי ומתמיד, כזה שאין לו התחלה וסוף, קיומו המתמיד הוא עדות לחברה חיה שהתקווה להשתפר לא עזבה אותה. כשהמאבק נמק נמקה אתו התקווה.כשרוצים שגדעון לוי ימות רוצים להרוג את התקווה והשאיפה המתמדת להשתפר.
גדעון לוי הוא שם קוד לכל מה שהוא אחר, מאתגר, מצית, מערער ומחיה את הספק ההכרחי לקיום אנושי שאינו נח לרגע מהמאבק ההכרחי להשתפר.
מזה שנים מתנהלת כאן מלחמה על הדמוקרטיה וחופש הביטוי, ומי שהיו אמורים להיות בחזית נכנעו לשיקולי זמן ומקום. השאיפה להיות בצד שלא משלם מחיר ולא מסתכן יצרה את הנמק המסוכן שבו עיתונאי במדינה דמוקרטית מתהלך עם מאבטח.
איפשרנו שהשיח שגורם לכל מה שביקורתי להפוך ל"אנטי-ציוני", "אנטי-פטריוטי" ו"מסכן את קיומנו" להיות המוביל מבלי להבין שגם אם לא מסכימים עם אף מלה – ההשחתה של השיח הדמוקרטי וההחלפה שלו בשלטון פחד מלינץ' חברתי ומקצועי הם הסכנה למשמעות קיומנו.
זה לא משחק סכום אפס שבו טיעון אחד הורג טיעון שני. זו מציאות מורכבת ומגיע לציבור שיח מורכב ומאתגר כזה שלא מיישר קו עם הנארטיב המניח את דעתנו ומשרת את האינטרסים שלנו, לאומיים ואישיים כאחד.
חירותנו תלויה בשיח כזה. בהגנה על המשוואה:
עיתונות חופשית = אזרח מיודע = אזרח בוחר = אדם חופשי.
נכון, זה מחייב לצאת מאזור הנוחות היוצר אשליה של הגנה אבל מסכן, את החיים של גדעון לוי היום אבל את טעם החיים של כולנו לתמיד.
אני בטים גדעון לוי, כל הדרך גם אם לא אסכים עם אף מלה שלו, כי אני אוהבת את ישראל ודמותה יקרה לי.
שי גולדן: מזלי הטוב זימן לי את הזכות לעבוד לצדו של גדעון לוי בעיתון "הארץ" לפני מספר שנים. אני יכול לומר באחריות, כמי שערך את מדורו במשך שנתיים, שמדובר בציוני אמיתי, באוהב ישראל גדול ובפטריוט בכל רמ"ח אבריו. הוא מודאג, גדעון. מודאג מפניה של ישראל, מעתידה ומההווה הבעייתי שלה.
פעם שאלתי אותו, "תגיד, למה אתה לא הולך לבקר במסגרת המדור משפחה יהודית שנפגעה מטרור פלסטיני?" גדעון אמר, "כי את זה עושים כולם. כל היתר. מישהו אחד צריך להזכיר ולשוב ולהזכיר לישראל ולישראלים מה הפכנו להיות".
האיומים על חייו? הם נמשכים כמעט מיום שהתחיל לכתוב באומץ על כל הדברים שאנחנו מפחדים לחשוב ולראות בעיניים. עכשיו הצמידו לו מאבטח. אנשים רוצים במותו.
בעיני גדעון לוי הוא העיתונאי הישראלי החשוב ביותר שפועל כיום ופגיעה בו היא לא פגיעה בשמאלני שנוי במחלוקת כי אם בדבר האחרון שנותר לנו כאן להיאחז בו: הדמוקרטיה.
היכולת לחשוב, לומר ולכתוב מבלי לפחד שאי-יישור קו עם ההמון שווה לסכנת חיים.
אני בטים גדעון לוי, כל הדרך, גם אם לא אסכים עם אף מלה שלו. למה? כי אני אוהב את מדינת ישראל.
