"בכלל לא תכננתי להיכנס לסוריה", אומר איתי אנגל, הקול שלו מסגיר חיוך, "ההנחה היתה שזה מסוכן מדי. נסענו לראיין מורדים סורים בטורקיה, על הגבול. ללוחמים בחאלב יש מסדרון ארוך עד טורקיה, דבר שאין בחזיתות אחרות, שהן מובלעות. הם יוצאים לטורקיה, יש להם זמן טיפה לנוח, להתארגן, ולחזור. בנקודה הזאת רצינו לפגוש אותם. בסוף יצא שנכנסנו, ואפילו העורך שלי לא ידע".
הרתיע אותך העניין שזה לא חוקי, לנסוע למדינת אויב?
"מה? לא".
אבל זה לא.
"אני ממש לא חושב על זה. סיקרתי הרבה מקומות שאין לנו יחסים אתם: פקיסטאן, באפגניסטאן הייתי פעמיים, בעיראק ארבע פעמים, בלבנון (אמנם במלחמה), ובעוד כמה מקומות".
קרה שנעצרת כשחזרת?
"מעולם לא נעצרתי ולא נחקרתי, וזה לא שנסעתי בסוד – כל המדינה רואה, זה בפרומו של ערוץ 2. מעולם לא אמרו לי שום דבר, ואני גם יודע שזה ממש לא קיים – זה לא איזה חוק עם שיניים. שמעתי שפעם עצרו את רון בן ישי לשאול כמה שאלות, כשנכנס לאחת הארצות האסורות, אבל אחרי שעה או שעתים זה נגמר".
קיבלת אישורים לנסוע?
"איזה אישורים? אף פעם לא שאלתי אף אחד, אני אומר לך שאפילו העורך שלי לא ידע בפעם האחרונה. כל היציאה שלי לשטח בעצם תלויה בדבר אחד – בזה שאף אחד לא ידע".
מג'ד כיאל לא נהנה מהפריבילגיות העיתונאיות האלה. הוא נעצר ברגע ששב לישראל מביקור עיתונאי בביירות, לאחר שדיווח מהכנס שאליו נסע במאמר שפורסם באתר "ג'דאליה", המתפרסם באנגלית ובערבית. סיבת המעצר: יציאה מהארץ שלא כדין (כלומר ביקור במדינת אויב) ויצירת מגע עם סוכן זר. תנאי המעצר: איפול מוחלט ואיסור לפגוש עורך דין גם כשמעצרו הוארך. העלמת הפרשה: תוך הטלת צו איסור פרסום, גם על עצם קיומו של צו כזה.מבחינת מדינת ישראל הוא אמור היה להיות עצור ונחקר ללא כל פיקוח, אלא שהיום נכפה עליה ביטול הצו.
יכול להיות שכיאל מעורב בפרשייה בטחונית חמורה, אבל מהמעט שנחשף בפרוטוקולים של הארכות המעצר וההרחקה ממפגש עם עורך דינו – אלה שתי הטענות נגדו: ביקור במדינת אויב ומגע עם סוכן זר. את שני המעשים הללו אפשר לייחס גם למה שעשה בסוריה אנגל, כתב בכיר ב"עובדה"; ובעצם לכל כתב ישראלי אחר – עדיף יהודי – שיוצא למסע נועז אל מעבר לקווי האויב.כשיתבררו הפרטים אולי אפשר יהיה להבין איפה עובר הגבול בין חזרה עטורת ניצחון, לבין כליאה משפילה הרחק מעיני הציבור.
למה החלטת למרות הכל להיכנס לסוריה?
"פגשנו את המורדים בטורקיה", מתאר אנגל, "וביקשנו – אני והתחקירן אמיר תיבון – ללכת אתם לצלם את גבול סוריה מבחוץ, כמו שבארץ אנחנו עושים מרמת הגולן. שאלתי את המורדים כל מיני שאלות, איך נכנסים, איך יוצאים, הם תיארו לי איך הם מבריחים את עצמם ואז אמרו 'אם אתה רוצה להיכנס, אפשר להבריח אותך כמו שאנחנו מבריחים את עצמנו'. כאמור, הנחת המוצא שלי היתה שזה מסוכן מדי. שני חברים שלי נהרגו בחומס באותה תקופה, עיתונאי ועיתונאית שעבדתי אתם במצרים.
"ואז חשבתי, אולי בגלל שזה מקום כל כך מסוכן והיו לי חששות – צריך לבדוק יותר, אבל תוך כדי המחשבה הזאת הבנתי שזה בדיוק להיפך. שקיבלתי הזדמנות נדירה ויחידה להיכנס לסוריה. זהו קו הגבול הכי מצותת על פני כדור הארץ. ברגע שאבדוק משהו, טלפון או אינטרנט או הפעלת מקור רחוק – היו עולים עלי ברגע. טלפון לעורך – זה הסוף שלי. יש כאן אינטראקציה לא מתועדת, שאין עליה ציתות. הסיכוי היחיד שלי אי פעם להיכנס לסוריה, הוא מתוך מצב שלא תוכנן מראש".
כמה זמן זה לקח, כל המחשבה הזאת?
"בין 40 שניות לדקה. שאלתי את אמיר: 'אתה בעניין?' והוא אמר 'כן'".
רגע, לפני שנכנסים. אתה לא חושב שאולי עלו עליך, שאתה ישראלי, שגוררים אותך למלכודת? לא לימדו אותך שלא עולים למונית הראשונה שעוצרת לידך בחו"ל?
"בכל מקום אתה שואל את עצמך אם עלו עליך, כי אני תמיד מגיע עם דרכון זר ועם הזהות הלא-ישראלית שלי. השיפוט היחיד לגבי בן אדם במקרה הזה הוא מראה עיניים, אינסטינקטים ותחושות בטן. זה משהו שאנשים לא מסוגלים לקלוט.אני עובד בתוכנית תחקירים, אנחנו יודעים לעשות תחקיר ממש טוב, אבל יש סיטואציות שבהן שום תחקיר לא יעזור לך. מה שקורה בשטח, ברחוב, הוא דינמי ויכול להתהפך עליך תוך שתי דקות, ומה שהיה ברגע אחד אין לו קשר למה שתמצא אם תחזור לאותו מקום אחרי שעה. זו תקופה כזאת שבה הדברים נקבעים ברחוב, בזמן אמת, ואני אוהב את זה.
"אז לפני שאני פועל אני מסתכל על הבן אדם, על העיניים שלו, ומקבל החלטות. הוא היה בן אדם עם עיניים טובות. הייתי אתו כמה שעות, ההתנהלות היתה בסדר גמור. התחלנו ללכת. במחוז אידליב בסוריה יש יערות שמשתרעים עד גבול טורקיה ויש מקומות שבהם אין בכלל גדר גבול, רק פטרולים של הצבא הטורקי, שזה צבא רציני, אבל הם אמרו שיש להם דרך, והלכנו אתם. אחרי שעתיים של הליכה ביערות הוא אמר לי 'אנחנו בסוריה'. הסתובבנו שם כמעט יומיים, ראיינו מקומיים בכפרים, דיברנו חופשי עם אנשים.
"הגענו לאזור לחימה, אבל זה היה אחרי שהמורדים כבשו את חאלב, אז פה ושם את שומעת יריות, פיצוצים, אבל לא נפל שום דבר במקום שהיינו בו. השיקול היה להיזהר מהאפשרות שמישהו יתחיל לבדוק מי אנחנו ואיפה אנחנו. קרוב ל-40 עיתונאים נהרגו בסוריה, ורובם חוסלו, הוצאו להורג, על ידי מישהו שלא אהב את מה שהם דיווחו. זו מלחמה שהתעמולה משמשת בה כלי חשוב מאוד, אז אם מישהו מצלם תמונה או כותב טקסט שלא מתאים לאיזה צד – הצד הזה פשוט מחסל אותו. זה קרה בעבר, אבל היה נדיר. פה זו שיטת עבודה".
מה הבעיה לזהות אתכם? צריך להעלות צילום שלך לרשת ולהתחיל לצפות בתוכניות של "עובדה".
"חצי מסוריה בהפסקת חשמל, בעלטה מוחלטת. יש מעבר גבול של המורדים שדרכו נכנסו עיתונאים בצורה מסודרת, 80 או 100 ק"מ מאיפה שנכנסנו. שם יש אינטרנט ותקשורת ונציגי המורדים בודקים טוב-טוב כל מי שנכנס, ומספיק שזה מישהו שכתב פעם משהו שלא מתאים להם – והוא בחוץ. ידעתי שלשם אני לא יכול להגיע. במעבר גבול עם אינטרנט אני נחשף מיד. אני תמיד עושה את העבודה שלי בהנחה שלא יודעים מי אני. המחשבה שלנו כישראלים היא שכולם עלינו, אבל זה לא נכון, לא כולם כל היום רק רוצים לבדוק אותך. איך לא למשוך תשומת לב זה משהו שפיתחתי לי טכניקות, אבל זה נושא לשיחה נפרדת. זו אגב הסיבה שלא נכנסנו לחאלב, שמי שלוחם שם פוקח שבע עיניים על כל מי שמסתובב".
אתה לא יכול לחזור לשם.
"לכתבה שהבאתי משם היו כאלה הדים שהראו אותה באל-מנאר ובעוד רשתות ערביות, הכוחות של אסד הראו תמונות משם כדי להוכיח שהמורדים עובדים עם הישראלים – שזה שטויות לגמרי כמובן. אבל אני לסוריה לא יכול לחזור כרגע. אני יודע שאחרי דבר מסדר גודל כזה – שרפתי את עצמי. לא יכול לחזור למקום שהייתי בו שוב. זה היה הלם מוחלט עבורם שישראלים הסתובבו שם".
שמעת על המעצר של העיתונאי מחיפה שנסע עכשיו לביירות?
"שמעתי. אני עוד לא יודע את הפרטים ומה רוצים ממנו. אני יכול רק להגיד, וכבר אמרתי, שלי אף פעם לא עשו כלום כשביקרתי במדינות שמוגדרות מדינות אויב, ושעבודה עיתונאית אמיתית נעשית הרבה פעמים מעבר לגבולות האלה".
*
הכתבה של אנגל מתוך סוריה מדצמבר 2012 – הכניסה בנתיב של המבריחים מטורקיה לתוך סוריה – לכפר חירבת ג'וז במחוז אידליב. סיפור העריקים מהצבא הסורי שנוטשים את אסד ועוברים לשורות המורדים ושיחות עם המורדים, בין היתר גם על ישראל:
