למה אתה לא חוגג עם כולם את ההחלטה במשפט הזוטא של נאשמי דומא? – שואלים אותי. מי חוגג? – אני שואל. כולם חוגגים – משיבים לי – הנאשמים ופרקליטיהם יוצאים מגדרם משמחה. והתביעה? – אני שואל. גם היא חוגגת – אומרים לי – רק אתה חמוץ כזה, לא שמח.
אני מגיע עם הפיל שלי לבית המשפט המחוזי בלוד. את הפיל אי אפשר שלא לראות, אני רואה ובלתי נראה. איפה כאן המשפט של הרצח בדומא? – אני שואל. "בקומה ג'", אומר לי איש הביטחון, "באולם השופטת לורך". אנחנו מטפסים אט אט במדרגות. המעלית אינה יכולה להכיל את הפיל ואותי, הפיל פוסע במסדרון. הגענו לאולם, הפיל עוקף את השלט "בדלתיים סגורות" ונכנס פנימה. הוא אפור, מרובב בוץ, העור שלו קמוט, הוא זקן. שיכנעתי אותו לבוא כי אמרתי לו שזהו, היום ירדימו אותו – הגענו לשלב ההחלטה במשפט הזוטא. הפיל עומד באמצע החדר.
עונה בחקירה. החשוד ברצח משפחת דוואבשה, עמירם בן אוליאל
השופטת לורך קוראת את ההחלטה: ההודאה שמסר נאשם 1 במהלך השימוש באמצעים מיוחדים אינה קבילה. "זה טוב?", שואל הפיל. "זה טוב", אני לוחש לו, "אבל המדינה לא ביקשה לקבל את ההודאה הזו. ההודאות שמסר נאשם 1 36 שעות לאחר שפסקו האמצעים המיוחדים קבילות, כי רצונו החופשי חזר אליו תוסס ועצמאי כבראשונה והוא אפילו מפזם לעצמו כפי שאפשר לראות בתיעוד ההיסטורי של חקירות השב"כ. היסטורי, כי זו הפעם ראשונה שאנחנו נכנסים לחדר החקירות של השב"כ, בחיל וברעדה.
"העינויים כמובן לא צולמו. אבל נחקר מפזם ומהמהם צולם ולגבי הנאשם השני, מאחר והעינויים באו והלכו ובאו שוב, והשב"כ נמנע מלצלם אותו מתבדח עם חוקריו, ומאחר והוא קטין ונפשו רכה – שלא הפריעה לו לכאורה להשתתף בהריגת משפחה שלמה – הרי שכל הודאותיו פסולות".
"עכשיו תרדים אותי?", שואל הפיל בתקווה.
דומא 3 ורבין 2
הפיל נמצא איתנו לפחות מאז שנת 1999, שאז נתן בית המשפט העליון פסק דין בעתירה שהגיש הוועד נגד עינויים ב-1994, וכוונה ישירות נגד האמצעים המיוחדים בהם השתמש השב"כ בחקירותיו. האמצעים המיוחדים נמסרו לשב"כ באדיבות ועדת לנדוי והם מפורטים בחלק החסוי של הדו"ח שעד עצם היום הזה, כמעט כחלוף 30 שנה, לא הותרו לפירסום.
הנשיא ברק, אליו הצטרפו השופטים האחרים, קבע באופן חד משמעי כי בהעדר הסמכה חוקית, שגם כוחה מוטל בספק, לא רשאי השב"כ להשתמש באמצעים של אלימות פיזית, הפחדה, מניעת שינה, תנוחת בננה וכיוצ"ב, הכל על פי דמיונו העשיר של השופט לנדוי. נדחתה טענת השב"כ כי אלה אמצעים חיוניים להדברת הטרור.
אכן, בקצה זנבו של פסק הדין שאסר את העינויים, אמר השופט ברק כי פסק הדין לא שולל כמובן את הגנת "הצורך" הקבועה בחוק העונשין, ואם מתעורר צורך כהגדרתו בחוק, אפשר לנקוט גם באמצעים לא חוקיים – אבל אין "הגנת צורך" מראש. זו יכולה להיות טענת הגנה במשפט, אולם זו לא הסמכה למפרע לבצע עינויים. בג"צ אסר לחלוטין שימוש בעינויים שמתכונתם נקבעה מראש, ושהחלטה על נחיצותם התקבלה לפני שבוצעו.
איסור מוחלט על עינויים מקובל בכל מדינות העולם הנאור. לא אמרנו בכך כי מדינות אלה לא מענות בחקירה, לרבות ידידתנו הגדולה ארה"ב – גם בעידן קדם טראמפ, ראה ראמספלד, ראה גואנטאנמו, ראה חיילת אמריקאית בלונדינית מתבוננת באפגאני עירום התלוי בידיו על מתקן לתליית כביסה – אבל בפומבי ומשפטית העינויים בחקירה אסורים.
כשמפעיל איש שב"כ אמצעי כח או אלימות או אפילו מאיים על הנחקר שכך יעשה לו אם לא יודה או לא ימסור מידע על עבירה, הוא עובר על סעיף נשכח בחוק העונשין, סעיף 277, שהוא אולי הסעיף הכי פחות מוזכר בפסיקה, ואוסר באופן ברור על עובד ציבור – וחוקרי שב"כ בכלל זה – להשתמש בכח או באלימות או באיומים כדי לאלץ אדם להודות בעבירה או למסור מידע בדבר עבירה. הסעיף אינו מבחין בין הודאת אמת להודאה שיקרית ובשני המקרים אסורה אלימות או איומים.
כמובן שאם טוען החוקר להגנת צורך, הוא יזוכה מן האישום הזה, ומאישומי תקיפה, חבלה, גרימת מוות אם החקירה הביאה למותו של הנחקר.
"'אמצעים מיוחדים', 'חקירות צורך'", מגרד הפיל את ראשו בחדקו. "מתכוונים אליך", אני לוחש לו, "כל אלה הם שמות שיח חדש – ישן לעינויים".
במשפט יורדי דומא התברר, בראיות ברורות ואף בהודאת השב"כ עצמו (ללא עינויים!), שהשב"כ חזר למתכונת הפעולה שלפני פסק הדין בעתירה שאסרה עינויים. האמצעים המיוחדים נקבעים מראש ומקבלים את אישור היועץ המשפטי ואף הוקמה מערכת היררכית מתוקנת המחליטה מתי ובאיזה אופן ייעשה שימוש באמצעים הללו.
מתוך פסק הדין במשפט הזוטא בלוד, מתברר כי מעבר לכך שהפרקטיקה ראויה בעיניו, אף הגנת הצורך הוכחה להנחת דעתו של בית המשפט, על יסוד מסמך מודיעיני שמקורותיו חסויים, כי היה לשב"כ יסוד להאמין כי אנשי דומא ידעו על כוונת אחרים לבצע דומא 2 דומא 3 ואולי גם רבין 2.
"אז עכשיו ידברו עלי?", שואל הפיל, "איך אפשר שלא, רואה בית המשפט באופן ברור כי המכונה המשומנת של הבירוקרטיה של העינויים עובדת ללא כל תקלות. האם לא יגיד משהו? הוא לא מכיר את בג"צ העינויים?"
"בית המשפט אומר שאין צורך להכריע בשאלה האם פרקטיקת העינויים הננקטת על ידי השב"כ היא חוקית", אני אומר לו, והפיל מתרעם: "במה יש להכריע? השאלה כבר הוכרעה מזמן. בג"צ פסק שזה פסול. תרדימו אותי!".
הבירוקרטיה של העינויים
הכוונה העיקרית של הוועד נגד עינויים ושלי כשהגשנו את העתירה נגד עינויים, הייתה לסלק מן העולם את הבירוקרטיה של העינויים, להפוך את ההחלטה לענות, להכות, לפגוע, לגרום כאב – להחלטה אישית מוסרית של היחיד. הוא מחליט, הוא נושא באחריות, הוא יעמוד לדין אם יתברר כי ההחלטה שלו הייתה שגוייה.
למשך כמה ימים חשבנו שהצלחנו, שהנשיא ברק הבין את המשמעות הנוראה של העינויים כמכשיר בירוקרטי, הבין ואסר את הבנאליות של העינויים, והוא יודע ואני יודע באיזה הקשר מדברים על בנאליות של הרוע.
אבל כבר שנים שאנחנו רואים שהבירוקרטיה של העינויים חזרה למקומה, חוקר א' מבקש על גבי טופס 0001 לאשר לו לענות את הנחקר י رَسُول الله, בחלק המיועד לסוג העינוי המבוקש הוא כותב: 23 סטירות חזקות, בעיטה אחת באשכים, וקשירת בננה של שלוש שעות.
הטופס חוזר מחוקר ב' שמאשר את הבקשה מחוץ לבעיטה באשכים אותה הוא מוחק בעיפרון כחול ורושם במקומה "משיכה באשכים". חוקר א' לוקח טופס 0002, ומבקש עיון חוזר בהחלטה, ולהוסיף למשיכת האשכים גם מעיכה של 3 דקות. חוקר ב', שמבין כי העניין מסתבך, מעביר את זה לממונה עליו, חוקר ג', וזה מאשר את הבקשה הראשונית "בעיטה באשכים", ומוחק בעיפרון אדום את המשיכה ואת המעיכה.
הטופס חוזר לחוקר א', הוא ניגש לנחקר ובועט לו באשכים בלב שקט ובמצפון רגוע, כי הכל אושר כדת וכדין, בעוד השופטים בקומה ג' של בית המשפט המחוזי בלוד נעים סביב הפיל בזהירות ובגמישות של נאדיה קומנצ'י.
צילום: שאטרסטוק
"הם לא רואים אותי", נאנח הפיל, "אולי תגיד להם משהו". אבל אני רואה ולא נראה, והתובעים והסניגורים לא באמת רוצים לדון בשאלה האם הופר הבג"צ, כל אחד מטעמיו שלו. הם יודעים שהשימוש באמצעים הללו – באישורים מראש, באישורי היועץ המשפטי לממשלה, בהפרה בוטה של החלטת בג"צ, בשיקומה המלא של הבירוקרטיה של העינויים – מתבצע בעיקר בחקירה של פלסטינים.
הנאשמים ובאי כוחם מארגון "חננו", לא במיוחד מעוניינים להפריע לשב"כ לחקור פלסטינים בעינויים. להיפך, הם אומרים, כמה שיותר. והפרקליטות, היא למעשה מייצגת את השב"כ, ומי שציפה שהיא תנקוט עמדה עצמאית ותגנה את מה שהתרחש בחקירה הזו ומתרחש פעם אחר פעם בחקירות פלסטינים, אינו יודע מאיזה חומר עשויים הפרקליטים.
נשאר בית המשפט, שממש ברגע זה חולץ את נעליו ויוצא בשקט בשקט מן האולם, שמא הפיל, שעיניו נעצמות, יגיד "שכחתם אותי, אני הפיל שבחדר". רגע לפני שהם יוצאים מן האולם הם מצטרפים לחוקר השב"כ שעדיין מתמהמה, וכל אחד מהם בועט בעיטה חזקה, בעיטה של מסי, הישר לאשכים, אלא שהפעם האשכים הם שלי, וזו הסיבה שאני לא חוגג עם כולם את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד.
[mc4wp_form id="1006521"]