אני מדמיין לעצמי את סוחר האמנות מעלעל בתיק הרפואי של ואן גוך וממלמל לעצמו: אוזן? הוריד אחת, או שחתכו לו אותה. בכל מקרה, סיפור מעניין. שפיות? מדורדרת. מצוין. אם רק הייתה לו רטיית משה דיין, היה מצליח עוד יותר. אם היה קיים איבחון של אוטיזם בזמנו, בכלל היו נוספים עוד כמה אפסים למחיר של כל ציור שלו.
וביקום אחר, מזיל דמעה רופא האוזניים של ואן בטהובן: לודוויג, לך ואל תחזור. מאז שאיבדת את השמיעה, אתה בלתי נסבל. לך, כתוב עוד יצירת מופת והנח אותנו בשקט.
אלה הדברים החשובים פחות, אומר דיוויד, ד"ר גרייבס בשבילכם. איל, היצירה מתקשרת אם האמן מכיר את כלי מלאכתו ויודע להשתמש בהם היטב. ליצירה אין נכות.
בכתבי את המילים הבאות אני אולי כורת את הענף עליו אני יושב (או הושבתי) אבל:. הגד: היוצר בעיניי הוא מקרה אנושי נוגע ללב.
כאשר פוגשים יצירה של אוטיסט
לרוב היצירה היא רק הסטטיסט.
עיזבו את היצירה, אפשר לוותר
כי האמן אוטיסט וזה חשוב יותר.
עיניים ליצירה –
ואותן לא רואים
פה ליצירה –
את דבריה לא שומעים
אובחנתי בגיל שנתיים כבעל הפרעה התפתחותית נרחבת, כולל בעיית תקשורת. בגיל שלוש בערך מרחתי על נייר באצבעותיי צבעי אצבעות ירוקים וכחולים, כפי שלימדו בגן התקשורת, והדבקתי על הצורה שנוצרה מדבקה של צפרדע. אמא טענה שזו מחווה לציור יפני ולשירת הייקו. אי אפשר היה לקבל את תגובתי, כי לא דיברתי ועדיין לא הקלדתי.
בגיל שלוש עשרה הצגתי שירים וציורים לקהל בפעם הראשונה, במשך שלושה שבועות, ובגיל ארבע עשרה – בפעם השנייה, במשך חודשיים.
זו הייתה חוויה מעניינת: להביט באנשים שמביטים ביצירה שלי. להקשיב להם. לקרוא את דבריהם. ההצפות התחושתיות והריגשיות הפכו לצונאמי כאשר הפכתי גם אני עצמי מושא להתבוננות.
זו הייתה חוויה קוביסטית מאוד, כאילו חלקים של היצירות ושלי ריחפו בעת ובעונה אחת בכמה מישורים. ואולי היצירות בכלל החליפו מקום אינספור פעמים, כי כל מתבונן בעצם תלה אותן בדימיונו במוזיאון אחר.
המוזיאון בעד ונגד מאפייני הרצף התקשורתי-אוטיסטי ב-DSM / לפי תיאורית המיינד
באולם המומחים לאוטיזם כל הזמן
מעדיפים לעסוק באיבחון של האמן
האם הוא אוטיסט כהלכתו? מי מאשר?
ואם יש לו דמיון? עדיין אוטיסט כשר?
עיניים להם –
אך הם אינם רואים
פיותיהם עסוקים
במה שהם יודעים
זה המוזיאון היחיד שאני מדמיין שהמבקרים בו, אוטיסטים ולא אוטיסטים, עומדים כשגבם ליצירות.
הם מתווכחים בלהט אם בכלל לאוטיסטים יש דימיון, יצירתיות ויכולת לקדד רגשות, הן שלהם והן של הזולת. הם שבויים בהגדרות הרפואיות של המדריך הסטטיסטי והאיבחוני של הפרעות נפשיות ולא פחות מכך בתורה שאיננה תורה מסיני אלא של פרופ' סיימון בארון-כהן ועמיתיו ולפיה לאנשים על הרצף האוטיסטי-תקשורתי יש קושי רב בהבנת רגשות של הזולת ובחיזוי מצבים חברתיים.
מה להם ולרגש שמתורגם לקו, צורה וצבע.
כשהתשובות מתמצות לכן/ לא ולמדידה כמותית, המוזות שותקות.
המוזיאון לסיפור אישי
באולם הסיפור האישי – הפלא ופלא
כל המתווכים עושים "חיים שכאלה"
כשהאמן כה מתייסר וגם מפגין גבורה
אין כבר צורך לחשוב על קו, צבע וצורה
עיניים לכם?
הכינו את הדמעות!
הסיפור האנושי
מרגש מאוד מאוד.
האנטר וברנבוים במאמרם "אסתטיקה פרגמטית והאמן האוטיסטי" (2012), דנים בהרחבה בסיפוריהם של שלושה אמנים אוטיסטים: נדיה צ'ומין (Nadia Chomyn), שציירה סוסים (מסוגים שונים, ובתנועה, והכל מהדימיון, סטיבן ווילטשייר (Stephen Wiltshire) שמצייר בניינים וערים שלמות מהזיכרון, במבט על וצד, וסת' צוואסט (Seth Chwast), שמצייר ציורים מיתולוגיים ואורבניים צבעונייםמאוד.
החוקרים מביעים את חששם, שאמנים אוטיסטים יוותרו מחוץ למעגלי התקשורת הרחבים שסביב האמנות – הקשר עם עמיתים, קהלים, זרמים באומנות. הם חוששים שזה יקרה גם בגלל דיעות קדומות על אוטיסטים ועל אוטיזם, שלעתים מקבלות גושפנקה של מאמר מדעי. אולי במידה מסוימת הם צדקו. האמנים האלה לא מקיימים קשר ישיר עם הקהל, אבל החסם איננו רק דיעה קדומה נגד בעיית התקשורת, אלא העובדה שאפילו היצירות שלהם מגיעות עטופות בצלופן של תיווך. תיווך אינטרסנטי.
בכל המקרים שלעיל הסיפור דומה:
· כתבה מרגשת על האמנ/ית הצעיר/ה בעיתונות יומית, מדור הסיפור האישי.
· מודגש חוסר התקשורתיות של האמן. לא קשיי התקשורת שלו, אלא חוסר יכולתו לנהל תקשורת "נורמטיבית".
· היצירה מוצגת כתרגיל בתרפיה, משהו שהתפתח מתרפיה.
· לאחר מכן נעשה סרט דוקומנטרי על "הכל", כשהיצירה היא חלק מהסיפור המרגש.
· אנשי מקצוע שקשורים לאוטיזם מצטטים את המקרה כדוגמא ליכולות הקוגניטיביות הסמויות או הבלתי רגילות של אנשי הרצף – שהן כמובן פיצוי על כל החסרונות.
· תערוכה ו/או ספר, כשההורה תופס מקום דומיננטי ביח"צ, והאדם עצמו מצולם בעבודתו כהוכחה שהוא זה המצייר את היצירות. (עצם הרעיון מקומם אותי ואני בטוח שהיו ציירים רבים ומפורסמים שחשו סלידה דומה).
· לחילופין, מסע הופעות, עם ובלי מירכאות, כולל פגישות עם אנשים מפורסמים.
זהו מסלול לגמרי מסחרי כי "צריך כסף לטיפולים ולעתיד", נטול התייחסות אמנותית.
כשהאדם אינו יכול לספר את סיפורו בעצמו, ממלאים את החלל הזה ההורים. הסיפור שלהם בדרך כלל הוא סיפור מאבק משפחתי רב רגש, או סיפור שמקדם שיטת טיפול מסוימת. בו בזמן ייתכן שלאדם עצמו יש משהו אחר לגמרי לומר. למשל, שהתזות הצבע הן עונג סנסורי ושהוא מקשר לצבעים צלילים ורגשות.
בתיווך ההורים וסוכנים אחרים, השיח האיכותי (על היצירה, ערכה האמנותי) מתחלף בשיח מהותי (לגופו של האמן, תרתי משמע, כמה הוא גיבור, פייטר, סבל הרבה והצליח).
פרידה קאלו היא דוגמא מצוינת לאמנית שעסקה רבות בגופה הפצוע והמוגבל. אני מזהה אצלי נטייה דומה בחלק מהציורים: להחצין את הגוף ממני ואותי – ממנו, כאילו היו החיווטים הלא רגילים של מוחי והשפעתם משהו אחר של מישהו אחר.
אף על פי כן, קאלו זכתה לפרשנויות רבות שאינן מתמקדות רק בנכותה. הכנות שביצירותיה גברה על הנכות המצוירת בהם. האמנות שבהם ניצחה את החומרים הביוגרפיים שמשוועים: סנסציה.
מדוע אנחנו לא רואים סיפורים דומים אצל ציירים עם בעיית תקשורת? בעייתם של אמנים על הרצף האוטיסטי תקשורתי אינה גלויה לעין כמו המכשיר שעטף את גופה המעונה של פרידה קאלו. זו בעיה מייסרת, אבל סמויה.
אחת מהשלכותיה היא קיום קשר עקיף עם הקהל, דרך סוכני תיווך. סוכני תיווך יש כאלה ואחרים. מעלתם היא ההבנה הגדולה של צרכי האמן. חסרונם עלול להיות שהם הופכים את האמן עצמו למעין בובה.
המוזיאון לאומנות קאנונית (יצירות המקובלות כיצירות מופת)
גבירותיי ורבותיי, אפשר לנוח כעת
זה האולם הקאנוני, של יצירות המופת
רגל אוטיסט לא דרכה פה מזמן מזמן
מהימים בהם לא היה אבחון לאמן.
עיניים לכם – אנא תנו להן לנוח
כי אין אוטיסט שהוא גם איש רוח.
מצאתי כתבה אחת, יוצאת דופן, על אייריס גרייס (Iris Grace), ילדה אוטיסטית אנגליה חמודה בת שבע בערך, שתמונותיה כבר מקשטות אוספים פרטיים. הסיפור מובא במתכונת הרגילה: ילדה שלא מתקשרת מתחילה לצייר הודות לתרפיה באומנות וקשר עם חתולה. הוריה, בעיקר האם, משווקים אותה מנהלים את מכירת התמונות, מתחזקים אותה בכתבות ובסרטים, ומעודדים אנשים לקנות את הציורים בנימוק שזה עוזר לטיפולים.
אלא שכתבת אחת, דבורה הייסטינגס, חרגה לרגע מהתיאור הרגיל ולאחר ה"כלואה בתוך ראשה" גם הציגה את אייריס גרייס בטון מבודח כאמנית אימפרסיוניסטית או אקספרסיוניסטית אבסטרקטית: "גרייס ייצרה דימויים מקסימים, כמעט ליריים, שדומים יותר מקצת לאומנות של מונֶה" וגם "היא עוצרת בין משיכות מכחול ומתיזה קלות טיפות צבע על יצירותיה כמו ג'קסון פולק מחונך" (הציטוטים מתוך כתבה ב- Daily News, 3.7.2013).
ספק אם אייריס גרייס שמעה על ג'קסון פולוק או ראתה תמונה שלו, אבל ייתכן ששאלה את עצמה שאלות דומות והגיעה לפתרונות דומים. ההשוואה מפקיעה אותה לרגע קט מתחום הלקות לתחום האמנות.
אני רואה דווקא מגמה הפוכה בחלק מהאתרים האוטיסטים – לנסות ולכלול (אולי יש לומר: לנכס) שמות גדולים לפנתאון האוטיסטי, מליאונרדו דה וינצ׳י ועד פיקאסו, בדרך כלל על סמך התנהגות אקסצנטרית.
אין שום דרך לאשש או להפריך טענה זו, אף כי מתגנבת לראש המחשבה שבדרך למעמד קאנוני, חוץ מכישרון אדיר, המגעים, משאים ומתנים עם פטרונים ובעלי גלריות והתככים בעולם האמנות מחייבים למעשה כישורים פוליטיים ותקשורתיים מפותחים ומשוכללים מאוד.
אם כך מהי הדרך שבה תיכנס האמנות האוטיסטית / של אנשים עם בעיית תקשורת למוזיאון אמנות?
הפיתרון לבעיה מצוי כבר בתולדות האמנות, כפי שאראה בחלק הבא.
המוזיאון לאומנות אאוטסיידרית
באולם זה הכל יכול להיות. גם יפיפיות
שצוירו על ידי אנשים עם מוגבלויות.
ועדיין הפה שלי קצת אחוז בעווית.
לעולם, לעולם, לא אברח מהתווית.
לכאורה לא חסרות מילים לתיאור ולהערכה של יצירה, כולל יצירות של אוטיסטים: נושא, צבע, קו, צורה, מרקם, פרספקטיבה, נקודת מבט, תנועה, חומרים ושיטות ועוד. ההימנעות של הגורמים המתווכים מלדבר בשפת האמנות, לדון ביצירה של אוטיסט בשפת האמנות, הופכת את הדיון ביצירות לעיסוק באָ-אמנות, לא אמנותי ולא בלתי אמנותי. משהו שהוא " מעבר", אבל גם בחוץ. גם אצל אוטיסטים רבים יש פחד ששימוש בטרמינולוגיה כזו הוא סוג של נירמול. כביכול, כפייה של מערכת לא-אוטיסטית על הזהות האוטיסטית.
ב-1972 טבע מבקר האמנות הבריטי רוג'ר קרדינל את הביטוי: "אומנות אאוטסיידרית" (Outsider art) כחלופה לביטוי הצרפתי: "אמנות גולמית" (art brut), שמציין יצירות של אמנים שאינם יוצרים מתוך כוונה ליצור אמנות או להשתייך לממסד האמנותי. התנועה הזו, שהיום מהווה זרם כלל לא זניח בעולם האמנות, החלה כשז'אן דובופה ב-1948 התעניין בעבודות אמנות של אוכלוסיה שנחשבה "מחוץ לגדר": אנשים שמאושפזים בבתי חולים לחולי נפש.
קרדינל גם כתב מאמר שבעיניי הוא נפלא ובו הוא סוקר את עבודותיהם של אמנים אוטיסטים שבחר ומנסה להסביר מה חופף בין עבודותיהם לאמנות אאוטסיידרית. שם המאמר: Outsider Art and the autistic creator(2009).
העולם הפנימי והדימיון של האמנים האוטיסטים עליהם הוא כותב חשובים לו. הוא מזהיר מפני מיסחור ונירמול של כישרונותיהם.קרדינל כותב, למשל, בכאב רב, על המקרה של ילדה אוטיסטית בשם נדיה (ילידת 1967) שהחלה לצייר בגיל שלוש וחצי וציוריה הושוו לציורי מערות מהתקופה הפליאוליתית.
"[בגיל שבע בערך] ," מספר קרדינל, "כחלק ממאמץ שיש בו כוונות טובות, לקדם את הילדה וליצור אצלה יחס חיובי לעולם החברתי, לימדו את נדיה לכתוב, לקרוא ולערוך חישובים פשוטים. נראה שבשל תהליך התירבות הנחרץ, כשרונה הלך וגווע. עבודות האמנות הבאות שלה סטריאוטיפיות ומנורמלות. איבדו לגמרי את הלהט הפנטסטי שלהן".
לנדיה הייתה ראיה לא קונבנציונלית. למשל, יכולת לבודד אברי גוף ולהעניק לחלק משמעות ערך וגוון בציורים שלה. בתרבותנו התייחסות לאברים במקום לאדם כולו נחשבת פתולוגיה, אבל נדיה נהגה כמישהי מכוכב אחר שלא כפופה לקודים תרבותיים, ובכך הרחיבה את גבולות ההיגד האומנותי.
אני משער שהיכולת המתפתחת להשתמש באבני הצור של התרבות פגעה בייחודיות הכמו חייזרית שלה, כי כל מערכת קידוד שנלמדת בגיל צעיר ו"מתיישבת" על רבדי קלט קודמים, משנה את המוח. על אף שהנירמול לא היה במישרין (דרך האמנות שלה) הייתה השפעה מרחיקת לכת על העבודות שלה.
אם פרטי המקרה מדויקים, הרי שיש כאן פרדוקס מסוים. לא זאת בלבד שיותר תקשורתיות אינה מיטיבה עם האומן האוטיסטי אלא ההיפך הגמור. זו גם סטייה מהתיאוריה האריסטוטלית שלפיה האומן מודע לקהלו ומשתמש במניפולציה אמנותית שתפיק את התוצאה הריגשית הנכונה. האמנית האוטיסטית הזו הייתה במיטבה כשלא הייתה מודעת כלל לקהלהּ.
קרדינל מסיים את מאמרו במילים שצריכות להוות את המוטו להתייחסות לאמנות של אמן אוטיסט באשר הוא אמן: "אחד מהקריטריונים לזיהוי יצירה של אמנות אאוטסיידרית הוא תחושת המוזרות והייחודיות שבה. כבר רמזתי שהמוזרות הזו איננה אלא סימן לעולם פרטי, קוהרנטי, שיוצר בודד מעלה בדימיוננו בעזרת דימוייו. בתנאי שאנחנו, הצופים, יכולים לדמיין עצמנו מטיילים בעולם זה – כפי שאנו עשויים לטייל בארץ זרה שאיננו מכירים את שפתה ומנהגיה".
דע את עצמך – זהו הצו הראשון במעלה, גם לאמן וגם לקהל.
כשאני יושב ומשחק באבני הצור שלי ויוצר מהן שיר או ציור, אני יכול להיות קובץ תסמינים, עלילה שטווה עיתונאי, אמן בקואליציה ואמן באופוזיציה. הכל תלוי בך. אני יודע מה אני מעדיף, ואלו לא כסף או רחמים.