צריך להוציא את הגז מהאדמה, תעזרו לי להוציא את הגז מהאדמה, אמר ראש הממשלה. הנה לך סעיף 52, שלף מי ששלף את הסעיף שאיש לא שמע עליו ומעולם לא השתמשו בו. סעיף 52 יאפשר לנו לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים ועוד מסיבות ביטחוניות מדיניות. מתי במדינת ישראל לא היו סיבות ביטחוניות מדיניות? עכשיו רק צריך למצוא את הסיבה הספיציפית.
רגע, המונופול רוצה לייצא את הגז? מצרים צריכה גז? – בינגו!
וככה נשלח ראש המל"ל (המועצה הלאומית לביטחון) יוסי כהן לכתוב דו"ח שמסקנותיו: המתווה נחוץ לצורך ייצוא גז למצרים כחלק מחיזוק היחסים האסטרטגיים בין ישראל לשכנתה הגדולה מדרום. והדו"ח החשוב הזה אכן הוצג לממשלה, אלא שכהן, בכיר במוסד לשעבר ומי שנושא עיניו לתפקיד ראש המוסד הבא, שכח לעדכן את הממשלה שכמה חברות בינלאומיות מבצעות קידוחים לאיתור גז טבעי במים הכלכליים של מצרים.
ליצוא הגז שלנו למצרים חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה, הודיעה הממשלה, זה רק עניין של זמן עד שדעאש תהיה ספק האנרגיה של שכנתנו מדרום!
אלא ששבוע לאחר מכן, באופן פתאומי ביותר, בהודעה חגיגית ונרגשת ובראש כל הכותרות בתקשורת העולמית מתגלה במים הטריטוריאליים של מצרים מאגר זוהר– מאגר הגז הגדול ביותר שהתגלה עד כה במימי הים התיכון.
זה המקום לעצור לרגע ולחשוב מסלול מחדש. לא?
לא. ממשיכים כרגיל.
אלא שעכשיו אנחנו מתבשרים על התקדמות נוספת ביחסי היבוא-יצוא שלנו עם מצרים – כותרות העיתונים חושפות חוזה (שהתברר כמכתב כוונות) למכירת גז ממאגר לוויתן למצרים, באמצעות חברה מסתורית ושמה דולפינוס. הגז, כך על פי הדיווח, יוזרם באמצעות צינור גז ששייך לחברת EMG.
אלא שלמרבה הצער, גם אם נתעלם מכך שהצינור המדובר פוצץ כבר 13 פעמים על ידי גורמים עוינים במצרים, וגם אם נתעלם מהעובדה שבעלת הצינורEMG הכחישה כל עסקה, נאלץ להיתקל בשלטונות מצרים שמיהרו להודיע שאין כל עסקה וכי כל החלטה בנושא גז חייבת לעבור את אישור הרגולטורים המצריים.
אבל לא איש כשר האנרגיה שטייניץ יבזבז זמן על מכשולים זעירים כאלה, והוא מיד בירך על ההסכם (הלא קיים) ואמר כי ההסכם (הפיקטיבי, להזכירכם) מוכיח פעם נוספת את חיוניותו של מתווה הגז. גם דלק הגדילה לעשות, והודיעה לבורסה על האירוע המשמח של חתימת מכתב הכוונות.
רק נובל האמריקאית נשארה בשקט בצד. היא לא מסרה הודעה לרשות ניירות הערך האמריקאית, גם לא לציבור, על כל עסקה שהיא – כי רשויות החוק האמריקאיות, רבותי, לא רואות בעין יפה שטיקים, ונוטות להעניש עליהם בחומרה רבה.
בעוד אנחנו מחפשים את עקבותיה של חברת דולפינוס המסתורית, שכתובתה בכלל באיי הבתולה, שהוקמה רק לפני שנתיים ואין כל דיווחים על פעילותה, אנחנו מתבשרים אמש ששר הנפט והמינרלים המצרי הודיע על הקפאת כל המגעים ליבוא גז מישראל– אופס, פתאום אין עסקה ואין נעליים, רק שקרים ועוד שקרים.
את מי שעוקב אחרי דיוני ועדת הכלכלה של הכנסת, נראה שהסיפור הזה לא מפתיע. שם, בחסות דיוני הוועדה על סעיף 52, ההצגה הכי טובה בעיר, נחשפו כמה וכמה פנינים מהתנהלותם של הגורמים שאמורים להיות שומרי הסף של הציבור.
שימו לב למשל לתשובת צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל במצרים, על ההסכמים עם מצרים: "לא נחתמו שום הסכמים… נשלחו מכתבי הסכמות לא מחייבים שלא קיבלו שום אישור מממשלת מצריים"…. (חברת) אדיסון עומדת להודיע על מציאת גז ליד שדה זוהר".
או לראש המל"ל, מיודענו יוסי כהן שהופיע היום להמשך עדותו בפני הוועדה וכשנשאל אם השימוש בסעיף 52 מוצדק מסיבות מדיניות ואסטרטגיות כפי שקובע החוק, התפתל ונמנע מלומר את המשפט "השימוש בסעיף מוצדק מסיבות אסטרטגיות וביטחוניות". במקום זאת טען שיש צורך דחוף לפתח את משק הגז והוסיף "מבחינתי חשוב להוציא את הגז מה שיותר מהר".
אגב, אבי ליכט, המשנה ליועמ"ש, אמר בעדותו כי סעיף 52 הוא חלק בלתי נפרד מהמתווה. נופל סעיף 52 – נופל המתווה.
אבל אם נחזור לפרשת היצוא למצרים שנתקע בצורה כה בלתי אלגנטית על ידי ההודעה המצרית, נגלה ששר האנרגיה שלנו לא מתבלבל מפרטים חסרי חשיבות כאלו ומייד מודיע "נמשיך לקדם את יצוא הגז. אם לא למצרים הרי שלמדינות אחרות".
בקיצור, מתברר שעוד טיעון מרכזי שמצדיק את השימוש בסעיף 52 נמוג, ומה הלאה? מה ימציאו עכשיו? איזה עוד ספין יישלף ואז נופתע עד עמקי נשמתנו כמה ימים לאחר מכן למראה התרסקותו המצלצלת?
מתברר שככה זה, למען ארץ ישראל מותר לשקר, על אחת כמה וכמה למען הוצאת הגז מהאדמה.