חיזר שהיה נוחת אמש בחדר הקטן שברמת אביב ושומע את האיש השב עם העיניים הטובות והחיוך העצוב, ואת שאלות הקבוצה שישבה סביבו שקועה בזעזוע בשקופיות שהציג, היה משוכנע שפרצה מגיפה נוראה במדינה, והנוכחים נמצאים כאן כדי ללמוד על הסממנים של המחלה הממארת הזו, על נזקיה הקשים, ועל הנסיונות לעוצרה.
הוא דיבר בקול שקט ובזעזוע גדול: האיש עם העיניים הטובות סיפר על התגליות שנקרו לפניו לאחרונה: "60 שנה המדינה הזאת חיה עם עוני, אבל בלי מודעוּת לעוני. 60 שנה אין מודעות לעוני, ולכן השלטון לא עשה שום דבר כדי להילחם בו".
האיש הוא אלי אלאלוף, והמגיפה היא העוני, והוא, יו"ר קרן רש"י לשעבר ויו"ר "הוועדה למלחמה בעוני" בהווה, הגיע למרכז להעצמת האזרח ברמת האביב כדי לדבר עם פורום מצומצם של פעילים חברתיים שארגנה המכללה החברתית-כלכלית על מסקנות הוועדה שעמד בראשה.
והוא הקרין על הקיר נתונים מזעזעים של מספר הילדים שמתחת לקו העוני (820 אלף), מספר המשפחות שמתחת לקו העוני (440 אלף), מספר היחידים שחיים מתחת לקו העוני (1.8 מיליון) והראה את האחוז הנוראים שלהם מקרב האוכלוסיה (23.5 אחוזים), כי המגיפה רק הולכת ומשתוללת ואין עוצר. אין מודעות כאמור. (הנתונים אגב, משנת 2012, המספר גדל מאוד מאז).
והוא זעק מדם לבו את מצבם של הקשישים, העניים והילדים שלא מקבלים חינוך ראוי ולכן לא יוכלו לפרוץ את גבולות גורלם, ואת ההשפלה שבעוני. מעביר שקופית ועוד שקופית עם נתונים קשים מהOECD-, ומספר על ילדותו בפס שבמרוקו, ועל משפחתו, ועל ההצלחה הגדולה שלו עם מפעל ההזנה ל-160 אלף ילדים שהנהיג דרך קרן רש"י, במדינתנו הלא-מודעת אך מוכת העוני זה 60 שנה.
והוא מרחיב ומספר עוד על העניים ועל ההשפלה שבעוני, ומסביר שהעוני אינו כלכלי – הוא תודעתי, ואומר בכאב שבכל העולם הבורגנות נרתמת למען העוני, ורק בישראל הבורגנות עושה למען עצמה. וגם ההסתדרות, זו שהיתה צריכה להיות הראשונה שתוביל את המאבק בעוני, "מעולם לא דרשה ועדה וגם לא תיקון, ולה דווקא יש משאבים אינסופיים, אז היא משקיעה את הכסף בשיפוץ המדרגות של ההסתדרות".
ואיש לא חושב על העניים ועל העוני. אין אפילו הגדרה לעוני במדינת ישראל זה 60 שנה. "הקימו שתי ועדות אבל גם הן לא הצליחו להגדיר את העוני ולכן אין היום כל הגדרה לעוני".
עוני תמיד יהיה
זה קשה וזה נורא, אבל עוני תמיד יהיה, וזה מאז ומעולם, כאמור 60 שנה. ואין מודעות, ואף אחד לא מנסה להילחם בעוני. אבל הנה הכל משתנה, בגלל איש אחד. בעצם שניים:
"זה אבסורד שהוועדה הזאת הוקמה על בסיס חברי. יש לי חבר שקוראים לו מאיר כהן. כשהוא התמנה לשר, הוא פנה אלי, ואמר לי, 'אלי, מה דעתך שנקים ועדה למלחמה בעוני?'
"והוא סיכן את המעמד הפוליטי שלו, ועוד העז להשתמש במלה 'מלחמה'. אני סיכנתי את הזמן הפנוי שלי, ואת הכעס של אשתי. בהחלט אפשר לומר שהוועדה הזאת קמה בגלל מודעות של שני אנשים".
שעה וחצי הוא דיבר. הזכיר את זוועת הדיור הציבורי, את הילדים הרעבים, את משכורות הרעב, ומלה לא נאמרה על הדיור הציבורי הנרחב שהיה כאן במדינה הזאת בדיוק עד לשנות ה-80, על ההובלה של ישראל הקטנה את העולם בחינוך חובה חינם מפואר (שבאמת היה חינמי) וכמובן לא הוזכרו "מפעלות ההזנה" החינמיים שהיו כאן כמעט בכל בית ספר (החתומה מטה, נושאת עמה עד היום את הטעם של הפתיתים ושניצל הדג שאכלה בבית הספר היסודי שלה בדימונה). ההיסטוריה נכתבת מחדש לנגד עינינו.
יצאתי בהרגשה שהוא מחויב
וכמו שלא הוזכרה ההיסטוריה של העוני בישראל, מדינת הרווחה וקבורתה המכוונת והמכוערת, ככה גם לא דובר על הסיבות לעוני וגם לא על מדיניות ממשלה או על אידיאולוגיה. כל אידיאולוגיה. "אני משתדל לא להיות פוליטי. והיתה לי זכות לעבוד בלי להתחשב באידיאולוגיה", הוא אומר ומסביר שהמסקנות של הוועדה מאוד חשובות, ו"התעלמנו באופן מוחלט מהתפישות האידיאולוגיות של הממשלה כי אם מחר יתחלף השלטון, תקום ממשלה אחרת והיא צריכה להיות מחויבת לדו"ח".
ובכל זאת, תוהה רמי הוד, מנכ"ל המכללה החברתית-כלכלית שארגן את המפגש, איך יישמו את מסקנות הוועדה כשראש הממשלה רק מצמצם את השירותים החברתיים ולא מפסיק לדבר על האיש השמן והאיש הרזה?
וכאן מתברר שכולנו הוטענו מחזותו הרכה והתמה של אלאלוף, מתחת לחיוך החם, מסתתר אדם שיש לו קילומטראז' רציני במסדרונות הפוליטיים, לא לחינם הוא הצליח להביא את קרן רש"י להצלחה הגדולה שלה, ולא סתם בחר אותו "דה מארקר" (ב-2008) לאחד מ-100 המשפיעים ביותר. אלאלוף לא יוצא לדרך אם הוא לא בטוח בהצלחתה:
"לפני שיצאנו לדרך ביקשתי שיחה אישית עם ראש הממשלה, וקיבלתי אותה מהר מאוד. באתי לפגישה הזאת עם כל הדעות הקדומות אבל להפתעתי הוא הקשיב והקשיב והקשיב, ואחר כך דיברנו. שעה וחצי, והוא נתן לי הרגשה שהוא מחויב.
"וזה לא היה יום קל, זה היה יום מותו של הרב עובדיה והוא ביטל את כל הפגישות שהיו לו באותו היום. חוץ מאשר את הפגישה שלנו… ובאמת יצאתי ממנו בהרגשה שהוא מחויב. הצוות של המשרד שלו עבד אתנו לכל אורך הדרך. תרגום המלצות הוועדה באחריות משרד ראש הממשלה שמחייב את משרד האוצר לדאוג שהתקציב (הסכום שיוקצב ליישום מסקנות הוועדה) הוא רב שנתי".
הכנסנו רגל בדלת
המלצות דו"ח הוועדה למלחמה בעוני, (עמ' 41-14) הן פרטניות ומעשיות מאוד. יש בהן היקפי תקציבים, מספרים והיערכויות לקצבאות מורחבות. יש בהן הכל – חוץ מטיפול בגורמים עצמם שמייצרים עוני. אלה לא נמצאים שם – וכמובן אין כל ניסיון לטפל בהם.
ההתעקשות על השאלה למה לא לטפל בגורמים לעוני, למשל בהפרטות, למשל בתופעת עובדי הקבלן המתרחבת, או המלחמה של הממשלה בעבודה המאורגנת, הוציאה מאלאלוף החכם והמנוסה את ההסבר הפשוט – "אני לא ממליץ על דברים שלא יעברו. אני לא רוצה לטרפד את הכל. לדבר על הפרטה זה יכול לטרפד את הכל כי אין כוח שיפסיק את התהליך של ההפרטה", הוא אומר ומסביר: "שנים רבות מצמצמים כאן את היכולת של המשרדים לעבוד. יש לנו מערכת ממשלתית ללא יכולת ביצוע".
אבל עם הדו"ח הזה "שמנו רגל בדלת". זו התחלה. ואתו נלך לממשלה בשבוע הבא. או בשבוע שאחריו (עדיין אין תאריך מדויק).
ככה עברו להן ביעף שעתיים נעימות ומרגשות עם אדם יקר שהרוס מממדי העוני ונרתם להוציא עניים מהמעגל הזה כי "המציל נפש אחת" וכו', ורואה לעצמו למשימה להביא לעניים את הבשורה שאפשר לצאת מזה – איך בדיוק אפשר לצאת ממעגל העוני תחת מדיניות ממשלה שמייצרת עוני – את זה הוא לא הסביר, ולפעילים לא היה נעים לשאול, ולא להתקיל אותו בנושאים קשים כמו חוסר השקיפות בוועדה, למה התפטרו שלושה חברי ועדה, ולמה את המסקנות כתבו בדלתיים סגורות.
בסך הכל זה ערב ראש השנה עכשיו, ואלאלוף מיוזמתו עשה את כל הדרך מבאר שבע כדי לדבר אתנו. והוא כל כך מקסים, וכל כך רוצה לעשות טוב, למה להציק לו עם שאלות על מדיניות שממילא אין לו שליטה עליה?
כי הרי עוני תמיד יהיה. מגיפה כזו, נו.