לכבוד: סגל אוניברסיטת תל אביב
הלימודים התחדשו לאחר חופשת הפסח ביום רביעי, ה-19 באפריל. יום לפני כן ישבתי בים כדי לסיים את השיעורים שקיבלנו לחופש, ולהתאוורר מהפלורסנט לכמה שעות. הוצאתי את הדפים באלגברה לינארית והתכוונתי לזרוק את הטלפון על שקט בתיק, אבל פתאום קיבלתי התראה על מייל- 'זימון לדיון משמעתי'.
הרמתי גבה, נכנסתי למייל וקראתי: "הגיעה עלייך תלונה לרשויות השיפוט של האוניברסיטה. למכתב מצורפים זימון לדיון וקובלנה, תקנון משמעת ופרטים ליצירת קשר עם סנגור ציבורי" – הרמתי עוד גבה – "הדיון בעניינך יתקיים בבניין הסנאט, קומה חדר יום שעה, אנא אשרי הגעה ושקיבלת את המייל".
עדיין לא הבנתי, פתחתי את הזימון וכתב הקובלנה, שום דבר חדש בעמוד הראשון- חוץ משישה בכירים שקיבלו את המייל חוץ ממני. נבהלתי והמשכתי לגלול, טראח – אוניברסיטת תל אביב נגד אלה אלטמן, הנקבלת.
"העובדות:" – זה ממשיך, "1. הנקבלת הנה תלמידה שנה א' בחוג למתמטיקה 2. ביום ההוא התקיימה בחינה באלגברה לינארית אליה הייתה רשומה הנקבלת", עד כאן הכל נכון.
"3. ע"פי החלטת הדקנאט הנקבלת זכאית זמנית לתוספת זמן של רבע שעה לכל שעת בחינה. מועד האישור פג, ולמרות זאת קיבלה הנקבלת תוספת זמן". ידעתי שהאישור שלי בתוקף והיה לי דחף היסטרי למצוא אותו, אבל גם בשיא המתח לדעת מה יקרה לנקבלת.
"4. בתום הבחינה ולאחר תוספת הזמן, התבקשה הנקבלת להחזיר את הבחינה מספר פעמים- אולם סירבה לעשות כן. רק בחלוף 9 דקות נוספות ניאותה הנקבלת להגיש את הבחינה." רגע רגע רגע, לא יכול להיות. זה לא היה סירוב, אלא תחנונים למשגיח שיאפשר לי לכתוב הערות לבודק כי הבחינה הייתה מבוזרת בין שתי מחברות ולא קוהרנטית בעליל. לא התקיים בינינו ויכוח, ואצלי התקבל הרושם שהוא גילה אמפתיה, לכן המשכתי לכתוב את ההערות בזריזות והגשתי לו.
"5. במעשה זה עברה הנקבלת עבירות של אי ציות והפרת הוראות בבחינה". קראו לי הנקבלת שמונה פעמים; אולי פספסתי פה את ההעתקה הלינארית, אבל אני שמה אותה רגע בצד ומדברת בשם אלה אלטמן- בזמן ביצוע העבירה לא העליתי בדעתי שמדובר באי ציות והפרת הוראות. מעולם לא הואשמתי ככה באי ציות או בהפרת הוראות כלשהן, בכל מסגרת שהיא.
רציונלית, שום דבר מזה לא היה אמור להזיז לי. אבל זה חירפן אותי. 'אוניברסיטת תל אביב' הגדירה 'תהי 'אלה אלטמן' נקבלת כלשהי', הציגה נתונים, ציטטה את משפט 29.1 לאי ציות של נקבלות ואת משפט 29.4 להפרת הוראות בחינה במובן הרחב, וחותמת את ההוכחה ב'לפי עדים שראינו בקבילה'. על פניו הוכחה מסודרת ומנומקת, אמורה לעבוד יופי בתיאוריה. משהו אחרון ואני מסמנת וי: מה קורה כשתציבו בחזרה את 'אלה אלטמן' בתור הנקבלת? כלומר- האם ההוכחה עדיין תשמע הגיונית?
הנקבלתאלה אלטמן
אני חיה כדי ללמוד וללמד. הרומן שלי עם אוני' ת"א החל לפני עשור בפגישה עם פרופ' בנו ארבל ז"ל. הייתי בת 14, הגעתי במקרה למקום השני בתחרות ארצית במתמטיקה, נתקעתי לשנה וחצי בתכנית המשונה של אוני' בר אילן כי לא הכרתי חלופה, ומתתי מפחד שאני לא עומדת בזמנים שהגיעו יחד עם הפוטנציאל. כמה שמחתי לפגוש את בנו. זה היה עולם אחר, נהניתי מהספרים שלו – זאת הייתה המתמטיקה שבה התאהבתי. זה היה השלב האחרון לפני קורסים אמיתיים באוניברסיטה. היה מרתק אבל כולם היו בנים וקטנים ממני. הרגשתי מוזר מדי אז עזבתי לטובת התכנית הבינתחומית למצטיינים בנוער שוחר מדע.
את התיכון סיימתי כמצטיינת שכבתית בפיזיקה, והתגייסתי לשירות צבאי כעיתונאית בגלי צה"ל, שם החל העיסוק האובססיבי שלי בייצוגי המדע במדיה. עברתי לחצי שנה לירוחם במסגרת תכנית היזמים של MINDCET, שם עבדתי על פרויקט לחקר ופיתוח מרכיבי הוראה שיסייעו לגייס ולשמר תלמידות במגמות המדעיות טכנולוגיות, בכיתות פיזיקה. חזרתי לתל אביב ונרשמתי, השנה, ללימודים באוניברסיטה שראיתי כהמשך טבעי למה שהפך למשימת חיי- לשבור תקרות זכוכית ולהרים לאחיותיי שגדלו איתי בצלן של אותן תקרות.
אני לא עפה על עצמי. אני כותבת מתוך חוסר בטחון שהפך לחוסר אונים אחרי חצי שנה בה אני שוברת את הראש כמו שלא שברתי אף פעם, במקום האחרון בו ציפיתי למצוא תקרה; בטח שלא בכזה היקף. באתי לנפץ ויצאתי מנופצת.
שמעתי יותר מדי שהסמסטר הראשון קשה לכולם, שמתמטיקה זה נורא קשה ושיש עומס מטורף.
אני רגילה לעומסים ותנאים שנחשבים להפרה בוטה של זכויות מטכ"ל, ואני רוצה להתעכב על האמירה שמתמטיקה זה נורא קשה. המתמטיקה היא לא תקרת הזכוכית – לא העניין בה, לא התפישה ולא היכולות המולדות. המתמטיקה הייתה שם, גילינו אותה בדיוק כמו שגילינו את הזכוכית. אנחנו חיים בשביל לגלות ולהעביר את זה הלאה, אבל גם כדי לנכס לעצמנו את הטבע ולהעביר בעלות על גילויים ויצירות של אחרים.
נכון להיום, המתמטיקה, בדיוק כמו מוזיקה וסרטים לצפייה ישירה, תגיע לידיים של כל מי שירצה. אני לא אחדש לכם כשאומר שאחוז נכבד מאלו שהגיעו לכאן כדי ללמוד מתמטיקה העבירו את רוב הסמסטר שלהם בבית, ביוטיוב, עם פרופ' צנזור ופרופ' צילג ז"ל מהטכניון.
השינויים הם נושא בפני עצמו, אבל הנקודה שלי היא שזה עצוב שבעבור רוב מי שלומד איתי מתמטיקה, האוניברסיטה היא האויב של הלימודים, לא פחות מזה. עד עכשיו סינגרתי עליה כשהייתי חלק משיחות כאלו.
קרעתי את התחת על הלימודים האלה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להשתלב, בתור סטודנטית מופרעת קשב וריכוז עם לקויות למידה, ניסיתי וביקשתי תמיכה, הבלגתי על היחס (והעדרו) של האוניברסיטה לקשיים שלי, על המענה שלא באמת קיבלתי- חוץ מכמה תלמידי מחקר מדהימים שבאמת עשו כל מה שהם יכולים. ניג'סתי מאוקטובר, ובינואר נקבע לי אבחון לסוף אפריל.
15 הדקות לשעה שקיבלתי זמנית רחוקות מלפתור לי בעיה כלשהי, כמו גם הקורסים של סמסטר א' שנשלחתי לעשות מחדש הודות לציונים המרשימים שלי- האינפימום של כל מי שנבחן יחד איתי, 200 ומשהו אנשים. ואז קיבלתי את המייל הזה עם הזימון לדין משמעתי על 9 דקות איחור בהגשת מבחן. מועד ב' באלגברה לינארית. קיבלתי עליו 28, שיפור מרשים אחרי חודש ללא שינה בזמן שעבר מאז מועד א', בו קיבלתי 8.
"אמר רב: כלו כל הקצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים" תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צז, גמרא ב.
תמיד האמנתי שלא משנה כמה קצין כלו וכמה רע נראים העבר וההווה- התשובה עוד תגיע וכל הצדדים יתחבקו בסופו של דבר;
לכן מעולם לא העליתי בדעתי לעזוב מסגרת שרציתי להיות חלק ממנה, תובענית ככל שהייתה. אבל חווית הלימודים שלי בסמסטר האחרון עברה יותר מדי גבולות אחרים- זה הפך מהתמודדות עם קושי למזוכיזם. אני שמחה על הקארמה ששלחה אליי את הקובלנה הזו, רק אז הבנתי שכל זה לא מגיע לי, ולא לאף אחד אחר. אתמול ישבתי במשרד מס' 10 בבניין למרשם וחתמתי על טופס הפסקת לימודים. ואז הבנתי שנוסף על כל עוגמת הנפש אני עוד חייבת לאוניברסיטה את שכר הלימוד של שנה שלמה- על סמסטר א' והשידור החוזר שלו. זה לא סרט שאני יוצאת ממנו באמצע בקולנוע ולא משחק פוקר עם יד גרועה שלקחתי רחוק מדי.
מאז גיל 14, זאת האוניברסיטה שלי, שלא חשבתי שאני אעזוב, בטח שלא ככה.
אני בטוחה שאני לא לקוית הלמידה הראשונה שמרגישה ככה, לא הבחורה הראשונה שעוזבת בתחושה כזאת את המדעים, ואני יודעת שאיש מכם לא היה רוצה להיות חלק ממוסד שנחווה ככה על ידי המיעוטים.
חשוב לי לקבל התייחסות. אני קופצת עליכם עם הסיפור האישי הזה, כי זאת לא רק הבעיה שלי, ולא רק הבעיה של סטודנטים מתקשים, ממורמרים או עצלנים. זאת העלית של ההשכלה הגבוהה בארץ וזו הבעיה של כולנו.
אלה אלטמן
אחרית דבר
שלחתי את המכתב לסגל האוניברסיטה, ולעוד כמה חברים. האינסטינקט הראשון של הרוב היה להתנצל ולנסות לעודד. אין על מה להתנצל, אבל צריך לשמור על מוראל גבוה ולצאת מהקומפורט זון, אשליה, שלמערכות שהמצאנו, AKA 'האוניברסיטה', יש אחריות כלשהי על העתיד שלנו. האחריות היא שלנו, להיות קרציות ולוודא שהחוקים באמת הופכים את המציאות לטובה יותר. אם ברור לכולם שהתשובה היא 'לא', צריך לעשות עם זה משהו.
כמה שמחתי לקבל את התגובה של ראש ביה"ס למתמטיקה באוני' תל אביב, פרופ' ניר סוכן. בכיתי כשקראתי אותה. אין קייזר סוזה. יש בנאדם שישמח להיפגש, שרוצה להבין איפה הבעיה, כדי לדעת איך ביה"ס יכול לשנות ולהשתפר.
המתמטיקה לא מתה ותישאר פה הרבה אחרי הג'וקים שישארו אחרינו. מתה על המתמטיקה. מתה על מי שאפשר לחלוק איתו את הטריפ הזה. זה חומר טוב ואין סיבה שזה יהיה טריפ רע –
הכל תלוי בחינוך.