ביום רביעי פנו אליי מהמקום הכי חם בגיהנום בבקשה לפרסם את הוידאו שלי, שלוש דקות באוברדואוז של דור ה-Yעל ספידים, עבודת גמר שעשיתי לקורס באוני' בשם ילידים דיגיטליים, במקביל ללימודי המתמטיקה וההפך הגמור שלהם (הערת שוליים: בינתיים הספקתי לקבל עליה 100 ולהכשל בכל הקורסים במתמטיקה).התחלתי מרעיון מעורפל של לצלם את עצמי מלא ולהריץ מלא מסכים במקביל כדי להמחיש לדורות הוותיקים איך זה להיות אנחנו. אלה שהתחילה לצלם הייתה שלווה ולא מחוברת רגשית לטלפון, כמעט כמו הדור הוותיק; אבל אלה שסיימה לערוך את הסרט מחורפנת לגמרי מאז שהעלתה את הסרט לפייס לפני שבוע.
הכרתי קודם את האופוריה של מאה לייקים ויותר: כשיצאתי מהארון בלייב בברצלונה, כשציירתי שתי לסביות על טיוטה במתמטיקה, ותמונות בבגד ים אדום שהתגלה כמתכון להצלחה. אחרי הלייב ההוא בברצלונה רציתי עוד מההייפ של הלייבים, אחרי הציור הראשון שהתפרסם המשכתי עם הקו של הנשים הערומות במתמטיקה, ותחזקתי את הג'ינג'ית עם האודם והבגד ים האדום. הייתי מכורה קלה, יכולה להפסיק מתי שאני רוצה, אבל נהנית מהמנה השבועית וכל פעם צריכה קצת יותר כדי להרגיש משהו בכלל.
במהלך הצילומים של הוידאו הכרתי עולם שבו אני לא יוצאת מהמיטה בבוקר עד שאני ממש חייבת להשתין, מבינה שאני רעבה רק כשכבר ממש כואבת לי הבטן. את הרוטינה של האוכל החליף בישול פוסטים והתזונה שלי עברה להתבסס על לייקים וקומנטים. פחמימות ריקות.
העריכה שלו הייתה כמו היריון, חדר הלידה היה הפייסבוק והמיילד היה המלבן בפייסבוק שמוציא לאוויר העולם את מה שהתבשל אצלי בבטן. הייתי בהיי מהלידה, ואז נפלתי ליומיים של דכאון, עד שפנו אליי מהמקום הכי חם בגיהנום עם הצעה לפרסם. מבחינתי זה היה "מזל טוב! ישלך עוד בת!".
אבל הלידה השתבשה. איכשהו לא הגיעו מספיק לייקים למוח ו'אנחנו מצטערים אבל איבדנו אותה'. סירבתי להאמין ולקחתי את ההחייאה לידיים שלי, ממשיכה לרפרש עד שהפסקתי להרגיש את האצבעות, מתחילה לעכל שבמבי לא יראה שוב את אמא שלו ושאני לא אראה את הלייקים, את השמות שרציתי שיחבקו ויגידו שאני בדרך הנכונה.
השבוע שאחרי הפרסום של הוידאו הזה היה נורא. חצי ממנו אני לא זוכרת, ואת החצי השני העברתי בבריחה. התקשרתי לחברה ולהורים, ולא הייתי מסוגלת לספר על הטרגדיה שעוד לא עיכלתי בעצמי, במקום זה הודעתי שנגמר סופית ביני לבין המתמטיקה. ככה זה היה בחצי השנה האחרונה: כל פעם שנכנסתי לחרדה ממשהו, מצאתי איך להאשים את המתמטיקה. האשמתי אותה שהיא המקור לכל החרדות בעולם, שהיא רודפת אותי ושבגללה אני סובלת קרוב לעשור(הערת שוליים: מאז שהתחלתי עם תכנית מצטיינים שהמטרה שלה היא לסיים תואר ראשון עד סוף התיכון, שהייתה סיוט בפני עצמה).
ספינים ושקרים כדי להסתיר את ההתמכרות ללייקים, שהפכו לדבר היחיד שגרם לי להרגיש חיה. שיעור של שלוש שעות הפך לבילד-אפ להתקף חרדה: לבי מרפרש את הפייסבוק ואנוכי בכיתה עם רעשי רקע של חשבון אינפיניטיסמלי. זיקקתי משיחות הטלפון מנה של אמפתיה כי הייתי חייבת משהו באותו הרגע. אני עמוק בתוך התמכרות ואין לי מושג איך לצאת ממנה, יותר גרוע – אם אני בכלל רוצה.
מיציתי את האמפתיה ואת החפירות בעצמי, עברתי לג'וינט, נמרחתי מול הטלוויזיה ובחרתי באופן אירוני סרט עם הבחור מנער החידות מבומביי שהפעם מגלם את רמנג'ואן, מתמטיקאי הודי מוכשר ללא השכלה פורמלית שסבל מלא ואז מת משחפת. לא נהניתי מהסרט. רמנג'ואן חי במאה ה-19, עשו מהעבודה המתמטית שלו צחוק רוב הזמן, אבל הוא התעקש להמשיך לפרסם. אם הוא היה חי היום הוא היה מתאבד.
אחרי הסרט הגיעה הפוגה של כמה שעות מהלופ של חרדה-שיתוף-חרדה-זעם-שאכטה-ריקנות. בעזרת רמנג'ואן האומלל הצלחתי להפסיק לרגע את הספין הזה ולומר שלא שהמתמטיקה לא רודפת אותי – היא היחידה שמציעה לי מקלט ששווה משהו, מאותן רדיפות של העולם הדיגיטלי.
בתוך השוק של הסמסטר הראשון הצלחתי לבנות יחסים אינטימיים, שעות רצופות בהן אלו רק המתמטיקה ואני. את הטלפון זרקתי איפשהו על מצב טיסה. אהבה מהולה באימה, מסוג הקשרים שצריך להסתיר כדי שאף אחד לא יתערב, כי אף אחד לא באמת יוכל להבין.
אז הנה, התאהבות, עולם שלם שבו החולמניות והאטיות שלי מסונכרנות בול עם הצד השני, כל עוד אני רוצה להיות שם, חלק מסביבה שמציעה לי בנימוס לסתום את הפה רגע ופשוט להקשיב.
איור: אלה אלטמן
להפסיק לדבר ולהתחיל להקשיב
במתמטיקה זה הכי סטרייט שיכול להיות. צריך להקשיב, ולקרוא, ולהבין בדיוק למה התכוון המשורר. אז זה בגדול מה שדפק לי את הסמסטר. זה נשמע רע, אבל האמנתי שאני מעבר לכל זה, שהקשבתי וקראתי מספיק והבנתי הכל. נכשלתי ביג טיים.התכוונתי לפנות לדור שמאחורי המערכת שהכשילה אותי ולומר שהמבוגרים היעני מנוסים הם אלו שמדברים מלא שטויות ושיתחילו להקשיב לנו הצעירים כי אין להם מושג מה הולך בעולם. אבל יש מצב שהבעיה שלי קשורה לזה שמעולם לא סתמתי את הפה.
אנחנו בקושי מצליחים להקשיב, מתחילים להגיב עוד לפני שהבנו על מה אנחנו מגיבים ואין מה לדבר בכלל על להבין את הכוונה של מי שאליו אנחנו מגיבים. הוא לא קיים, רק התגובה שלנו קיימת. אפילו כבר לא אכפת לנו מה הוא יחשוב עליה – הלייקים יכריעו.
הרבה יותר נוח ונעים שכל הדיונים והעמדות ירדו מהארץ ועברו לגור בפייסבוק, טוויטר. בכל רגע נתון אפשר לעזוב בלי להצטרך להסביר כי אף אחד לא ישים לב, וגם אם כן – לא יהיה לו אכפת. תוך חמש דקות הוא ישכח, לא כי זה לא חשוב, פשוט כי הוא כבר יהיה במקום אחר לגמרי, כנראה בסטטוס הבא. בוטום ליין – מונולוג, לא צריך להקשיב, יעדכנו אותך כבר בנוטיפיקיישנס על הציון בלייקים.
במתמטיקה זה ההפך הגמור. אני שולחת לבדיקה את הטענות שלי וחישובים שיגבו את מה שאני אומרת ומקבלת בחזרה תגובה וניקוד על מה שעשיתי שם, מזר שלא יודע מי אני ולהפך. לשנינו לא יותר מדי אכפת, ומשהו בזה מאד מצא חן בעיני. אני נהנית להקשיב לאותם זרים מסתוריים שכותבים לי בעט אדום את האמת בפרצוף בתגובה לשטויות שאני כותבת.
ניהלתי מערכת יחסים יפיפייה עם הבודק באלגברה לינארית. על פניו הוא סימן לי איקסים על כל התרגילים שהגשתי, אבל בתוך אותם תרגילים הוא העניק לי תשומת לב כזו שהרגשתי שהוא היחיד שרואה אותי באמת בסמסטר הזה ויודע מה עובר עליי. אחרי עשרה כאלה כתבתי לו מכתב אהבה והוא כתב לי כל הכבוד.
אני יכולה להמשיך ככה כל הלילה אבל תכף 3:00 ואני צריכה להיות בבוקר במס הכנסה לעשות הצהרת הון על ההון השלילי והלא קיים שלי. עוד סיבה לתת בראש עם הלימודים, המתמטיקה יחד עם מדעי המחשב וליצור כל מיני אלגוריתמים, בוכטות של כסף. ביקוש מטורף כי בקושי נותרו אנשים שעושים דברים כאלה, בהמשך לקשקושים שלי על זה שאנחנו לא מקשיבים יותר.
אני לא באה להתנשא על דור המינוס Yשאני לגמרי חלק ממנו עם המינוסים המפוארים שלי, כל עוד לא יממנו אותי. זאת הנקודה. אני מתכוונת לעשות כל מה שאני יכולה כדי לשנות את זה וברגע שאני אתייצב מספיק בעצמי, אני אתחיל לשדל את כל מי שיכול; אחיי ואחיותיי. שימו שניה על הולד את החלום למימוש הפוטנציאל, ותעשו כל מה שאתם יכולים כדי להציל לעצמכם את התחת. כלכלית.
גם לי זה היה נורא קשה, "מלא פוטנציאל" זה יותר כיף מלעבוד קשה על משהו שלא מבטא את מי שאני באמת. לא באה להטיף. נשבר לי הלב כשהכספומט אומר לי לא ואני יודעת שגם לכם. אנחנו חולקים את אותו הכאב. אפשר להמשיך לדבר על המצב הכלכלי ושזה השפל של כל השפלים ולכתוב על זה טורים ולבקש מהממשלה להתעורר ואפשר לעשות מה שאמא שלי אומרת. או אבא שלי, לא זוכרת – תפסיקי להיות צודקת ותתחילי להיות חכמה. אני ממש טובה בלהיות צודקת ואין לי זין להיות חכמה. אבל אני צריכה להיות חכמה, אחרת, כמו שאמא שלי אומרת – אני אוכל את הדייסה שבישלתי. וזה נכון. אני לא רוצה לאכול דייסה. אני רוצה להזמין ג'ירף.