"לפני כמה ימים הקטנה ביקשה פיצה. פיצה מזוינת. 12 או 13 שקלים, תלוי אם זה עם תוספת או בלי. ואתה מנסה לשכנע אותה שנאכל בבית ושביצה עין זה פי אלף יותר טעים ושתעשה לה פרצוף מגניב עם מלפפון בתור אף ועם חיוך של פלפל בצלחת. אבל היא רוצה פיצה. ואתה מנסה לשדל אותה, כי הסתכלת בארנק. יש לך 11 שקלים ו-20 אגורות. חסרות 80 אגורות בשביל להגיע למשולש אחד של פיצה. ואתה מקלל את עצמך על כל קבצן ונגן רחוב שאי פעם נתת לו את עשרות האגורות שלך כשעוד היה לך כסף, ואתה נזכר איך שהרשית לעצמך להתפנק כמה ימים לפני כן עם מיני קרואסון במאפייה ליד הבית ושזה היה קרואסון שמוכרים במשקל ועלה 3 שקלים וחצי, ואתה מוצף ברגשות אשם. עם ה-3 שקלים וחצי האלה בארנק אתה קונה לה את הפיצה, ועוד שם לה תוספת מעל זה".
רבים מכם קראו את המילים האלה, בתוך טקסט שעלה כאן, במקום הכי חם בגיהנום, רץ שבועות רבים ברשת והגיע למרבית כלי התקשורת. "אני עני", הצהיר על עצמו הכותב האנונימי של המאמר, שהבין שהוא עומד בכל נתוני העוני כפי שהגדירה אותם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. "זה סיפור קלאסי של מזל רע משולב עם תחושת היבריס של "לי זה לא יקרה" ו"זה קורה רק לאחרים", שנגמר ברגע שבו אתה מסתכל במראה ושואל את עצמך – איך הגעתי למצב הזה?"
הטקסט החושפני הזה כאמור פורסם בעילום שם, אבל מאות תגובות למאמר, רובן בשם מלא, ברכו את הכותב על מעשהו, ורבים מהמגיבים אמרו: אני יודע מי זה – זה אני. אני העני. ככל שהמגיבים חשפו יותר מעצמם, את תנאי עבודתם ושכרם, ההוצאות שלהם, מה שהם יכולים או לא לתת לילדיהם, הבנתי שהשנה היוצאת היתה השנה שבה העוני יצא מהארון. הוא הפסיק להיות חולשה ובושתם של העניים, והפך רשמית להיות הבושה של הממסד, של משרדי הממשלה, של מערכת שהולכת ודוחקת את רוב אזרחיה מתחת לקו ההוא, שפעם היה איום ערטילאי, והפך למציאות של המונים. השאלה היא אם במקום שיהיה חולשה – יהפוך עכשיו העוני לכוח, כוח לשנות.
התרגלנו, למשל, שהמשכורת שלנו היא הסוד הכי גדול. למה? כי ככה המעסיק רוצה. חשיפת משכורות היא כלי להילחם בהשתקה – כי במה יש להתבייש? במעסיק שמשלם מעט מדי? בתנאים סוציאליים שנפגעים? בשכר גבוה, שגם אחרים ירצו? אדרבה, אפשר לתת לאחרים את הכלי לדרוש יותר.
עם כניסתו למשרד הרווחה יסד השר מאיר כהן את הועדה למלחמה בעוני, והעמיד בראשה את ידידו אלי אללוף. הרבה מילים נשפכו על הוועדה הזאת, מהצהרתו של יוג'ין קנדל בפורום סגור שלה, ש"אין עניים בישראל", ועד המסקנות שלה, שנקברו עוד בטרם הספיקה להתפזר, ומרביתן המוחלטת לא תוקצבה.
אבל גם הוועדה, שדיברה באומץ על הגדלת קצבאות ותכניות נקודתיות למניעת עוני, לא הצליחה להגיע לסיפור האמיתי, הרחב, העמוק. שעוני הוא לא קצבאות קטנות מדי, ולכן הגדלתן בסכומים זעירים – כמתוכנן ולא מבוצע – לא תוציא ממנו איש. עוני הוא תוצר של שוק עבודה מפורק ונצלני, שמאות אלפים עובדים בו בשביל שכר שאי אפשר לחיות ממנו. תקראו לו מינימום, תקראו לו מינימום פלוס, תקראו לו השכר הממוצע במשק. שילוב של יוקר מחייה מאמיר ושכר נמוך מייצר משפחות עניות. חינוך לא שוויוני, מערכת בריאות שאינה עומדת בעומס, ומשרד רווחה שאינו מצליח לספק שירותים לכלל האוכלוסיה – כל אלה משמרים את העוני ובעצם מגדילים אותו – לדורות הבאים.
לעוני מגיעה "נורמליזציה" – פירוק שלו לגורמים ריאליים, שאינם תלויים באמירות עבשות כמו "הם בטלנים שרק רוצים דמי אבטלה", "תרבות הקצבאות", או בהאשמת סקטורים שלמים בעוני של עצמם. שוק עבודה מתפקד, הורדת יוקר המחייה, סיוע בשיכון לכל משפחה, מערכת חינוך שוויונית, מערכת בריאות יציבה, ומשרד רווחה שנותן רשת הגנה לכל מי שאינם יכולים להתמודד בשוק הרגיל, ודואג למנוע מעוד ועוד אנשים להגיע אל הרשת הזאת.
לשמיעת הטור ששודר בתכנית "בוקר טוב ישראל" עם אסף ליברמן, במסגרת סיכום השנה היוצאת בכלכלה