אני מעריכה אמנים שמתפתחים, אני לא מצליחה להפריד בין המוזיקה והטקסט לבנאדם. אמן שצומח מאלבום לאלבום או מספר לספר הוא אמן שאני יכולה להתאהב בו. היצירה המאוחרת לא חייבת להיות טובה יותר מהקודמת, היא רק צריכה להיות חלק מתהליך של התפתחות כנה.
לא אהבתי את ביונסה אף פעם. ניסיתי, ולא הצלחתי. היא הייתה שמרנית מדי לטעמי, לא אומרת כלום מדי. ניסיתי להקשיב לה אחרי השיר If I were a boy והתאכזבתי. כך גם אחרי Flawless, שבו היא עושה רמיקס לקטע מההרצאה של הסופרת הניגרית-אמריקאית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'י– "על כולנו להיות פמיניסטיים". לא האמנתי לה, זה היה ליד, מהוסס מדי, מאוחר מדי. הרגשתי שהיא מתגלצ'ת על טרנד פמיניסטי לצד שחרור האלבום אונליין. קראתי את המאמר הקצרצר שפרסמה עם השיר, אבל אז כבר הייתי עם הלשון בחוץ.
כעסתי עליה שהיא לא משתמשת בכוח שלה בשביל לפזר את השיער – שאני עדיין לא מסוגלת לפזר. כעסתי שבמקום להיות Queen B פמיניסטית שחורה היא הלבינה את עצמה. התנחמתי כשהפמיניסטית בל הוקס כינתה אותה טרוריסטית, כי נערות מתות עליה וכולם סביבי אוהבים אותה ואני הייתי צריכה אישור לכעס שלי עליה.
ביונסה עשתה את כל מה שרציתי ממנה כל השנים. היא לקחה את כל ההרמות להנחתה של השנים האחרונות והגיבה בכל הכוח. ועכשיו אני לא מצליחה להיגמל מהקליפ של Formation.
ביונסה שחורה גם כשהיא בלונדינית
אני יכולה רק לנסות לדמיין את התהליך שעברה ביונסה. אני לא חושבת שהיא התפכחה רק עכשיו. אני חושבת שרק עכשיו היא מעיזה לומר את מה שעל ליבה. זה בדיוק מה שהכעיס אותי בה – חוסר התעוזה שלה, שמהווה מראה לחוסר התעוזה שלי.
היום, אחרי שהיא אמא כמה שנים, היא מחויבת לומר את הדברים. היא חווה את המציאות הגזענית והשוביניסטית בעירום מלא דרך העיניים של בתהּ. אני יכולה לדמיין שיום אחד הבת שלה אמרה לה "אני רוצה שיער כמו שלך", והיא הייתה צריכה למצוא תשובה. שמעתי כבר לא פעם את הבקשה הזו.
בקליפ של Formation ביונסה חוזרת לניו אורלינס ולהוריקן קתרינה. מיד בפתיחה תראו אותה שוקעת לתוך המים על גג של מכונית משטרה. בהמשך יש איזכורים להרג נערים שחורים בידי שוטרים ומחווה לתנועת "Black Lives Matter".
כשצפיתי בקליפ הדהדה בי אותה תחושה מוכרת של כוח וביטחון שעלתה בי כשקראתי את "מקוללים עלי אדמות" של פרנץ פאנון והבנתי שהוא מדבר לאחיו האפריקנים. אירופה לא מעניינת אותו כהוא זה. הוא לא היה לעומתי או אפולוגטי, הוא לא ניסה לתת להם תשובות. הוא פנה לאחים שלו בדרישה להתעורר.
הרגע הזה של השחרור מעול ההסברים "להם", הרגע שבו את מקבלת על עצמך מחויבות לקהילה שממנה באת – הוא רגע עוצמתי. הוא נותן לך להיות את באופן שלם, ללא נימוקים לעין הבוחנת, החיצונית. זה הרגע שבו את מבינה שאת חייבת דין וחשבון רק לעצמך ולהיסטוריה שלך, במקרה של ביונסה לאבא מאלבמה, אמא מלואיזיאנה וילדה באפרו.
ביונסה פורעת את החשבון עכשיו, אחרי שצברה חוב במהלך שנות שתיקה ארוכות. היא רוצה להוכיח שהיא לא מתביישת בשחורות – היא גאה בה, גם אם עד היום היא לא כתבה על זה ולא יצאה להפגנות של "Black Lives Matter". אבל היא לא פראיירית, היא דורשת מהאחיות והאחים שלה להכיר בה כשחורה, גם כשהיא בשיער בלונדיני מוחלק ובפנים בהירות.
אחרי שראיתי את Formation בפעם השלישית התמלאתי קנאה באמריקה, שמסמלת עבורי את כל מה שלא הייתי רוצה שהמדינה שלי תהיה. רציתי להיות אמריקאית. קינאתי במדינה שיכולה להכיל גם את דונלד טראמפ, גם את הנשיא אובמה וגם את ביונסה המולבנת וביונסה הנוכחית. קינאתי במדינה שבה דיוות הפופ הגדולה ביותר של זמננו מרשה לעצמה להצטלם על ניידת של משטרת ניו אורלינס ולשקוע במים של הוריקן קתרינה. התחושה הזו הזכירה לי רגע אחר – שאמנם ההשוואה אליו תישמע מוגזמת – אבל זה אותה תחושה שעלתה בי כשאובמה נבחר: קנאה מהולה בשמחה.
ובינתיים בשמאל הלבן בישראל
ובינתיים בישראל צייצה חברת הכנסת תמר זנדברג (מרצ): "מדהים שאפילו גבר שחור – דבר בלתי נתפס עד לא מזמן – כבר נבחר לנשיא ואישה עוד לא. ניצחון האתניות על המגדר".
המשמעות של השמאל הלבן בישראל מזוקקת לתוך הציוץ הזה. מה שהעציב אותי הוא שיש בו חוסר הבנה בנוגע ליחסים בין שני התחומים, בין גזע למגדר. הקווים של היחסים האלה כבר נוסחו בעבר כשנשים שחורות הודרו מהמאבק "הפמיניסטי" של נשים לבנות. ואי אפשר To get over it כי זה עדיין קיים בכל הכוח, רק בתחומים אחרים, כמו השליטה הלבנה במסך, באקדמיה ובכל מה שנחשב. נשים לא-לבנות מודעות לא ייקחו חלק במאבק פמיניסטי שהוא עיוור צבעים.
בחירתו של גבר שחור לנשיא ארה"ב אמורה להיות הישג פמיניסטי לא פחות ולא יותר.
אז אובמה הוא נשיא וביונסה שוקעת על ניידת משטרה, אבל האם זה משנה את מעמדם של השחורים בארה"ב? האם זה מפחית את מספר השחורים שיושבים בכלא? לא. אבל זה מביא את "Black lives matter" ללב המיינסטרים. זה מאפשר חופש ביטוי גדול יותר למי שמתנצלים על היותם שחורים. זה מחזיר ל-MTV את הפנתרים השחורים שנעלמו מדפי ההיסטוריה.
עשו את זה לפניה. הרבה לפני ביונסה היו שם ראפרים רבים, אבל הם לא היו ביונסה. ויש הבדל בין "Fuck the police" של NWA לבין באצבע המשולשת של ביונסה.
ובינתיים, קנדריק לאמאר ממשיך בשלו:
ועוד בונוס: