חלק ראשון: משתרכת
בתיאוריות הקשורות לשימוש בטכנולוגיה, נוהגים לחלק את המשתמשים לקבוצות לפי השלב בו הם בוחרים לעשות שימוש בטכנולוגיה חדשה. ואני- שהולכת מהר, מדברת מהר, חושבת מהר, רצה מהר – דווקא אני, בכל הקשור לטכנולוגיות חדשות, לא רק שאף פעם לא הייתי מה"חדשנים" (innovators), אפילו לא מ"המאמצים הראשונים", גם לא ב"רוב המקדים" ואף לא "ברוב המאחר". אני, שרצה 10 ק"מ ב-45 דקות, מאובחנת כמשתייכת לקבוצת "המשתרכים".
אולי זה טמון בהרגלי השימוש בטכנולוגיות אצלנו בבית משחר ילדותי. רמת-גן הייתה בערך העיר הראשונה שבה הניחו תשתית של כבלים, אבל לבית שלנו זה נכנס הרבה שנים אחר כך; מכשיר וידאו נרכש אצלנו כשכבר החלו להופיע ניצני ה-DVD; גם המחשב הביתי נכנס לביתנו בשלב די מאוחר (לא פשוט לנערה שהחליטה ללמוד בכיתה המדעית במסלול שכולל חמש יחידות מחשבים).
ייתכן שעל רקע זה, צמחה לה האמביוולנטיות שלי ביחס לחידושים טכנולוגיים. סקרנות אבל גם רתיעה, שלא לומר תחושת איום, שהעולם שאני מכירה משתנה לי והקרקע כבר לא יציבה. שלא תבינו לא נכון, ברגע שאני מאמצת- אני מאמצת. ברגע שנכנסתי בדלת- אני המאסטר (והמכורה הראשית). אנקדוטה חמודה להוכחת העניין קשורה לחברה שהתקשרה אליי בשעת לילה מאוחרת, ובצעקות היסטריות וקשיי נשימה בקושי הצליחה להסביר שהעלתה בטעות, קבל עם ואינסטגרם, תמונה "רק בשביל לשחק עם הפילטרים", וביקשה שאבדוק איך לעזאזל מוחקים אותה. אני, שציפיתי לראות איזו תמונה לא הכי מחמיאה- גג משמינה, נאלמתי דום כשראיתי את חברתי הטובה ניבטת לעברי בעירום מלא (אפילו לא אמנותי) ומבט חושני.
לא פעם שאלתי את עצמי, כמי שעוד זוכרת קצת את החיים לפני הסמארטפון ובכלל לפני הטלפון הנייד, מה הייתי מעדיפה לחזור לחיים של 'לפני', או ליהנות מכל מה שהטכנולוגיה הזו מאפשרת לנו כיום? התשובה שלי היא, שהייתי מעדיפה לחזור לחיים שלפני, ובתנאי שכולם חוזרים יחד איתי- לעולם שבו היינו בלתי זמינים רוב הזמן, ישבנו במרפסת ואכלנו אבטיח וישנו צהריים בין שתיים לארבע (תמונות אוטומטיות שיש לי בראש כשמדמיינת את האייטיז). במציאות בה לכולם יש סמארטפונים, ושנ"צ הפך לביטוי הדוניסטי, לא הייתי מסוגלת לגזור על עצמי הימנעות.
זה באמת קריטי לייצר עדכון גרסה כל חודש? ולמה לנג'ס? דימוי: שאטרסטוק
חלק שני: קלישאת יחסי אהבה-שנאה
יש לי יחסי אהבה- שנאה עם המכשיר, אבל אם אני צריכה לומר מה יותר- כנראה ששנאה. לא בגלל ההשפעה היומיומית של המכשיר על חיינו, כמו גם בגלל המחשבות הפילוסופיות- מורבידיות שאליהן מוביל אותי המדיום הזה לא פעם. כמה תמונות דיגיטליות אדם ממוצע יצבור בסוף חייו? אם כיום צברנו כבר מאות, אלפי ועשרות אלפי תמונות שלנו ושל מקורבינו, כמה כאלה יהיו ברגע שננשום את הנשימה האחרונה? ומה יהיה איתן? ואם כבר במוות עסקינן, מה יהיה עם כל חשבונות הפייסבוק של יקירינו שמתו- לאט לאט מצטברים לדפי זיכרון שבמאה הבאה יהיו חסרי משמעות לעולם. ומה זו משמעות בכלל?
חלק שלישי: שטח האחסון שלי הולך ואוזל (ומה עוד?)
השימוש המוגזם הזה (כן, יש פה הבעת דעה) בסלולרי מותח אצלי קו ישר למחשבות על מוות. אני לא אגזים אם אומר שההתראות האלה, שהפייסבוק נותן לי השכם וערב, לא אחת גורמות לי למועקה, שלא לומר 'מיני' התקף חרדה. הדופק המואץ והחור בבטן נפער ואני מנסה לחשוב מה היה הטריגר (כמו שהפסיכולוגית לימדה אותי לשאול את עצמי). הופתעתי לגלות שהשורש של התחושה הלא נעימה לא מצוי בדברים החשובים (עבודה, משפחה, חברים, אהבה) אלא בהתראה תמימה לכאורה שקופצת לי באייפון ואומרת ששוב אני לא בסדר כי לא עדכנתי גרסה ולמה אני לא רוצה לעדכן עכשיו- זה באמת קריטי לייצר עדכון גרסה כל חודש? ולמה לנג'ס? ולמה לתת לי הרגשה שאני לא בסדר כל הזמן? השימוש הוא אובססיבי, כבר הבנתי, אבל למה גם התחזוקה צריכה להיות כזו?
ההתראה השנואה עלי בעולם, היא כמובן זו שמותחת אצלי קו קמאי שוב ישירות לנושא המוות. "שטח האחסון שלך הולך ואוזל" הוא אומר לי ואני כבר מחשבת את קצי לאחור. אני מתעלמת והוא שוב מזכיר לי. ושוב. ושוב. כשאני כבר כן לוקחת נשימה עמוקה, והודפת את היישות תשושת הנפש שהרימה את ראשה עם כניסתו של המכשיר לחיי, ומחליטה באומץ רב לטפל בבעיה (או יותר נכון- להעלים את ההתראה), אני מגלה שאני לא יכולה לנהל את שטח האחסון שלי כי נשאר כל-כך קצת זיכרון שהמכשיר נתקע באמצע התהליך. ואם כבר צלחתי את השלב הזה, אני מגלה שאני לא יכולה לגבות ולמחוק, כי גם השטח שעומד לרשותי לצורך גיבוי, הולך ואוזל. אני בלופ (וגם זה יקרה שוב ושוב. לופ של לופים, מה שנקרא).
כעסתי שאני משקיעה בעניין הזה כל-כך הרבה אנרגיות, שזה מטריד אותי, מעיק עלי, מלחיץ אותי. דימוי: שאטרסטוק
חלק רביעי: חרחורי גסיסה שלו, וגם שלי
התקופה הכי רעה שלי עם המכשיר, שהולידה עוד קצת מהמחשבות האלה, הייתה כשהוא החל להראות סימני גסיסה. יום אחד, ללא התראה מוקדמת (וכמובן שזה קרה דווקא כשאיזה דייט ראשון היה בדרך לאסוף אותי, מבלי שקבענו שעה קשיחה), המלבן האינטראקטיבי שמאגד חלק גדול מחיי, מאווי, עזריי ותרבות הפנאי שלי הפך לטפט בצבע כחול בוהק. אם לא ראיתם את הכחול המקנטר הזה, לא ראיתם בוהק בחייכם. לא משנה על מה לחצתי, הכחול הבהיק בעקשנותו.
בשלב מאוחר יותר, הכחול הפך למוזאייקות מטורפות ולמנדלות מטורללות, להדפסים גיאומטריים ומה לא. זה היה כאילו סטיב ג'ובס עושה צחוקים מהקבר, ומשחק לי במוח בשלט רחוק. אף אחד לא ידע על מה אני מדברת ולא האמין לקיומה של תצוגה פסיכדלית כזו, מה שהוסיף לתחושת הרדיפה.
אחרי איזה שעה המכשיר חזר לעצמו (וסיפק לי נושא שיחה כמעט יחיד בדייט הנוראי), אבל אז זה קרה שוב, וכך חוזר חלילה, על-פני איזה חודש, כאשר התופעה קרתה במרווחים לא זהים ולפרקי זמן שונים כל פעם. אם כבר להטריף תשושת נפש, אז בהצטיינות המאפיינת את apple.
התקופה הזו חידדה לי את התלות הנוראית במכשיר ואת הטפשת שהיא מנת חלקי מאז הוא נכנס לחיי. (ובעיקר מאז שהוא מאיים לעזוב את חיי לפרקים). כך לדוגמה, בעודי ממהרת ליום שלם של מבחנים, מיונים ומרכז הערכה באחד ממכוני האבחון, כל-כך חששתי שהמכשיר ייכנס להטרלה שלו באמצע הדרך ושה-waze יפסיק לעבוד, שעשיתי צילום מסך של הוראות ההגעה (כמובן שבטמטומי לא קלטתי שלא ממש אוכל לראות את צילום המסך במצב הזה. אחרי שחזר לחיים, פשוט שיננתי, לא עלינו, את ההוראות- הכנה לא רעה להמשך היום הזה). בלילה אחר, בו סמכתי על הסטוריית הווטסאפ שלי כדי להיזכר בקוד-אינטרקום לבניין של חבר מיוחד, מצאתי עצמי כאחרונת המוצ'ילריות השורדות (פלאשבק מהמסע שלי בהודו), מטעינה את הטלפון בעודי ישובה על הרצפה באמצע הלילה בפתחו של מלון בוטיק מעבר לכביש, בתקווה שהטעינה תחזיר אותו לחיים והקוד יהיה בידיי (זה עבד!). שלא לדבר על רישום מספרי טלפון על נייר כי הם כבר מזמן לא בראש (הו שלום כתב יד שלי!).
לא יכלנו שלא לחלוק את הדימוי הזה שמצאנו בשאטרסטוק
זו היתה תקופה מתעתעת. הבנתי בשלב מסויים, שעלי להשלים עם רוע הגזרה ולמקד את כל האנרגיות שלי עכשיו בדבר הזה שנקרא "גיבוי". ותנחשו מה? זוכרים "לופים"? כל פעם שניגשתי למחשב לגבות, המכשיר נכנס לטרפת ונכבה/ נכנס לטראנס שלו, או ישר בתחילת התהליך או באמצע. ורגע מה בין גיבוי ל-itunes לעומת הגיבוי ב-icloud? באף אחד מהם אין מספיק מקום (נגמר לי החמצן) כדי לגבות הכל, אז יש לי חלק פה וחלק שם ((big mistake. ברגע האמת, כשהכל ייגמר, מה אבחר- את התמונות והמוזיקה או את הסטוריית הצ'אטים המלבבת שלי בווטסאפ עם הווירטואלים שלי? הרגשתי רדופה. וכעסתי. כעסתי שאני משקיעה בעניין הזה כל-כך הרבה אנרגיות, שזה מטריד אותי, מעיק עלי, מלחיץ אותי, דוחק אותי לפינה, שאאבד דברים, שאני חיה בפחד הזה שהוא יפסיק כל רגע. שאני נותנת לו כל-כך הרבה חשיבות. ומשמעות.
ביום שזה קרה (…), הלכתי לחנות הקרובה לביתי ורכשתי כזה חדש. מה שהוצל- הוצל, ומה שלא-לא. במכשיר החדש חיכו כבר כמה הודעות דואגות מחברים, שהנתק הזה שלי לחצי יממה, כמעט גרם להם לסור אל ביתי ולראות שהכל 'קול'. גיליתי שאני צריכה להגדיר הכל מחדש, שבכל צעד ושעל בחיי היומיום שלי אני נדרשת להעלות ססמאות מן האוב, ושיחסית לבנאדם עם פחד (לכאורה) ממחוייבות, אני די עבד שלו. זה עשה אותי עצובה.
אפילוג: כל עוד יש עולם אמיתי בחוץ אנחנו בסדר
הנחמה באותו היום התגלתה לי דווקא (ובעצם לא דווקא) בבר הבית שלי. שם, בשעות הלילה, שטחתי את תסכולי, וכשאני אומרת "שטחתי"- אני מתכוונת שממש הפקתי גלי קול שנקלטו באזניהם של חברים ומכרים שאשכרה יצרו עמי קשר עין בזמן הקליטה. וזה היה מספק ומעודד ומרגיע. ה'לא וירטואליים' הביעו הזדהות אמיתית עם התסכול שלי, ואני הפקתי מזה מה שיכולתי כדי להמשיך הלאה עם דופק רגיל.
יש מצב שקבוצת התמיכה שאנחנו האמיתיים יוצרים תוך טרוניה ומיאוס עצמי מהדפוסים שלנו כווירטואליים, היא "הדור הבא" ביחסים המורכבים שלנו עם המכשירים האלה- מדורת השבט, כשהמכשיר אמנם במרכז השיח, אבל לא במרכז המוחשי. גם משהו.