לפעמים נדמה לך שכל העולם נגדך, ולא משנה כמה אתה מנסה להיזכר מה עוללת לעולם שהוא מחזיר לך, אתה לא מצליח.
לפני כמה שנים הילד התחיל ללכת על קצות האצבעות. נהנינו מכך מאוד, ומדי פעם אף דמיינו איך יום אחד הוא יגדל להיות רקדן בלט מהולל כמו רודולף נורייב, רק בלי האיידס.
בהתחלה חשבנו שהוא נהפך לילד טוב והוא מטופף על קצות האצבעות כי הוא יודע כמה אנחנו רגישים לרעש ואוהבים את השקט והשלווה המבורכת שלנו, או לחלופין הוא סוכן מכירות של דפי זהב ונותן לאצבעות ללכת במקומו – עד שרופאת המשפחה המודאגת הפנתה אותנו לאורתופדית ילדים.
האורתופדית הפנתה אותנו לנוירולוג שהפנה אותנו לאורתופדית שהפנתה אותנו לנוירולוג שהפנה אותנו…די!!! צרחנו. מספיק!!! יואילו הדוקטורים הנכבדים להיפגש יחדיו ויחליטו על דיאגנוזה. ד"ר האוס נהג לעשות זאת ב-45 דקות עם מקרים יותר מסובכים.
לאחר שלוש שנים ועשרות טופסי ה-17 שיכלו להציל יער קטן, נאמר לנו שהילד הולך על בהונות מסיבה לא ידועה, כלומר לא בגלל הסיבה המובנת מאליה: לאמלל את ההורים שלו ולהשחית את זמנם לריק. הליכת הבהונות היא לא בעיה כרגע, אבל כדי שלא יתקצר לו גיד אכילס בגיל ההתבגרות ושלא יתקצרו חיי הוריו, הוא צריך לעשות פיזיותרפיה שתחזיר אותו ללכת נכון ברגל בטוחה כאחד האדם. לפני שיצאנו מהרופאה המכובדת היא זרקה ככה הערה קטנה בזמן שאנחנו בפתח של הדלת ובודקים אם לא שכחנו משהו: "הפיזיותרפיה כנראה לא תעבוד". "אז למה את רושמת לנו את הטיפול?" שאלנו. "זה מה שמקובל", אמרה, "לא יזיק לא יועיל".
בשביל להציל את גיד אכילס של הילד, אנחנו מוכנים לנסוע אפילו עד קצה העולם, אז נסענו לחולון, לפיזיותרפיסטית מומלצת במיוחד שלא הזיקה ולא הועילה.
עוד קביעת תור, עוד טופס 17, עוד יום עבודה ולימודים מבוזבז והופס חזרנו לרופאה. "ידעתי!" התלהבה, "אמרתי לכם שזה לא יעבוד! עכשיו צריך לגבס לילד את שתי הרגליים למשך חודש כדי לעשות להן Reset". "וזה יעבוד?" שאלנו למודי ניסיון. "זה מה שמקובל", אמרה, "לא יזיק לא יועיל".
כדי שהילד בבגרותו לא יפנה אלינו בוהן מאשימה, עצובים ועייפי לב קבענו תור בבית חולים מומלץ לילדים במרכז מדינתנו המומלצת.
התייצבנו בוקר בהיר אחד עם ילד בריא לחלוטין וטופס 17 כדי לגבס את שתי רגליו. "מה אתם עושים פה?" שאל האורתופד. גוללנו באוזניו את עלילות בננו בכורנו שגידלנו במו ידינו, בעשר בהונות שהוא הולך עליהן. "מי אמר לכם שהוא צריך גבס?" שאל. כשחשפנו את שמה של האורתופדית, עמיתתו למחלקה באותו בית חולים מכובד, פלט נחירת בוז, "גבס לא יעזור לכם". בעודנו מנסים להתאושש מההלם הוא ליווה אותנו לעבר הגבסן. "אז מה אנחנו עושים פה?" שאלה אשתי. "לא יזיק לא יועיל", אמר, "נשים לו את הגבס לשלושה שבועות, נוריד ונבדוק איך הולך". "ואם זה לא יעזור?" שאלתי. "אז נשים עוד גבס לעוד שלושה שבועות". "ואם זה שוב לא יעזור?" שאלתי שוב. "ניתוח", אמר ונעלם לכיוונו של החולה הבא.
הגבסן ביקש שנבחר בין גבס רגיל, לבן ומשעמם שיהפוך את הילד למוגבל, לבין גבס פיברגלאס היי-טקי, בצבע כחול בוהק, שיאפשר לילד ללכת, לשחות ולהישאר אופנתי. מאחר שאין בעינינו מחיר לנוחות של הילד וגם המחיר היה פחות מ-300 שקלים, הלכנו, כלומר דידינו, על הגבס הנועז והכחול.
כדי שהילד יוכל להסתובב ברחוב כאחד האדם, הרופא המליץ על סנדלי גבס שאותם ניתן לקנות בכל סופר-פארם. מעודדים ומלאי תקווה סרנו אל הסופר-פארם הקרוב, שלא החזיק את הסנדלים במלאי, אך הפנה אותנו לסניף אחר שגם הוא לא החזיק אותם במלאי אך הפנה אותנו לסניף אחר שאולי מחזיק במלאי. בסניף הרביעי הכרחנו את המנהלת באיומי דמעות להפיק לנו את רשימת הסניפים שמוכרים סנדלי גבס. היא נתנה לנו רשימה ריקה. לאחר עוד כמה שעות של טרטורים בזמן שהילד המגובס הטרי מטרטר לנו מהמושב האחורי של האוטו, עצרנו מול חנות לאביזרי אורתופדיה בבירת האורתופדיה של ישראל – ראשון לציון. בזמן שהאשה והילד המותשים מודדים את הסנדלים בחנות, קיבלתי דו"ח מניידת סיור של המשטרה על חסימת נתיב אחד מתוך שניים בכביש. לא עזרו ההסברים והבקשות והילד שיצא החוצה מהחנות מתנודד כמו שיכור על סנדליו החדשים והיקרים. "תגידו לשופט", חזר השוטר על המנטרה שוב ושוב כאוטומט בעודו רושם את פשעיי כנגד תושבי ראשון לציון.
נקודת האור היחידה היתה שהמוכר בחנות אמר שבגלל שהגענו עם הפניה לסנדלי גבס מהרופא, חסכנו 200 שקלים לנעל. אבל רגע, הרופא לא נתן לנו הפניה כזאת ואפילו לא הפנה אותנו לחנות הנכונה. בשורה התחתונה זו היתה נקודת חושך ושילמנו 400 שקלים סתם על הסנדלים, בנוסף ל-250 שקל דו"ח סתם, בנוסף לגבס שהוא אולי סתם.
לא נורא, אמרנו לעצמנו. העיקר שהילד בריא, פחות או יותר, והוא חוזר מחר לבית הספר. אמנם הכיתה של הילד היא בקומה השנייה עם הרבה מדרגות, אבל אנחנו מנהלים יחסים תקינים עם המנהלת כבר שנים ואף מקפידים לשלם את תשלומי ההורים בזמן. זה בוודאי ישתלם לנו. התקשרנו למנהלת והסברנו לה את המצב של הילד, אבל לצערה היא "לא יכולה להחליף כיתות מאחר שלמטה יש המון ארונות עם ציוד של כיתה א' שצריך להעלות".
לכן למחרת בבוקר אשתי והילד קמו מוקדם במיוחד, חנו ב"נשק וסע" מול בית הספר, אמרו שלום לשומר, והיא עלתה אתו (עם הילד, לא עם השומר) באטיות חלזונית לכיתה. כשהיא חזרה לאוטו חיכתה לה ניידת סיור של המשטרה (פחות מיממה אחרי שהניידת הקודמת נתנה לי דו"ח). "את חנית במקום אסור!" צרח השומר, "הזמנתי לך משטרה!" "אני הורה. הילד שלי עם גבס על שתי הרגליים. העליתי אותו במדרגות. אתה ראית אותנו לפני חמש דקות", הזכירה אשתי. "נעלמת ליותר מרבע שעה", שיקר השומר, "דיווחתי עלייך כרכב חשוד. אלה ההוראות שלנו", ענה כאוטומט.
כנראה מישהו שומר עלינו שם למעלה, כי הפעם השוטרת פטרה אותנו באזהרה בלבד. יש! זאת בוודאי בוהן אלוהים.
כשהחזרנו את הילד מבית הספר (עוד מדרגות. הפעם חנינו רחוק אבל בטוח), גילינו שהגבס בעקבים שלו נשחק ונשבר וכמעט רואים לו את העקבים המקוריים של הרגל. התקשרנו לבית החולים והפקידה אמרה לנו שאין אחריות על הגבס ושאנחנו צריכים טופס 17. התרגשנו מאוד, עברו כמה ימים מאז הטופס 17 האחרון שלנו. נסענו לקופת החולים ונבדקנו אצל האורתופד שהוציא טופס 17 לאורתופד של בית החולים, כי ככה אורתופדים מדברים ביניהם, בטופסי 17.
אחרי שהוצאנו את הטופס 17, התקשרנו לברר מתי הגבסן נמצא. "לא צריך טופס 17!" בישרה פקידה אחרת בהתלהבות. קצת נפלה רוחנו. הלחינם השקענו את הזמן והריצות? אך אל דאגה, משרד הבריאות לא ישאיר טופס 17 יתום! הגענו לבית החולים ופקידה שלישית ישר אמרה לנו: "שלום! איפה הטופס 17 שלכם?" האורתופד בדק את הילד, ושלח אותנו לגבסן לתיקונים וקצת פחחות.
זינוק קדימה שלושה שבועות. מורידים לילד את הגבס. מתחת מתגלה פצע לחץ עצום, מכוער ומלא שומן. האשה והילד מחכים לפלסטיקאי ואני מצטנף בפינת החדר כחתול מפוחד בזמן שליצן רפואי מנסה לעודד אותי. מגיע מישהו שממש לא דומה לד"ר סלואן מ"האנטומיה של גריי". הילד מקבל אנטיביוטיקה לשבוע, האשה מקבלת הוראות חבישה הביתה ואני מקבל התמוטטות עצבים. "תחזרו עוד שבוע עם טופס 17", אומר הפלסטיקאי. אנחנו הולכים… רגע… אבל הילד לא הולך, אפילו לא על קצות האצבעות. "מה עם ההליכה של הילד?" אנחנו שואלים את האורתופד. "אי אפשר לדעת בגלל פצע הלחץ", הוא אומר באדישות, "תחזרו עוד שבוע אחרי שתסיימו עם הפלסטיקאי. ואל תשכחו…". "הרבה אמונה ותקווה?", אנחנו מנסים. "(עוד) טופס 17!" הוא עונה.
אני לא יודע מה לחשוב. אולי אנחנו לא מתאימים לעולם הזה? אולי אנחנו לא יודעים להסתדר עם ביורוקרטיה? אולי אנחנו מצפים ליותר מדי? למה אנשים מעדיפים להיות אוטומטים ולא להפעיל שיקול דעת? למה בשנת 2014 יש עדיין טופסי 17? לאיזה רופא להאמין כשהם סותרים אחד את השני? למה משטרת ישראל מתעסקת עם בן אדם שחסם נתיב אחד לשתי דקות בזמן שהוא מחכה לבנו החצי נכה, במקום כהרגלם לעצור קרימינלים שמדליקים ג'וינטים? למה יש כל כך הרבה מדרגות בכל מקום? למה הרופא לא יודע איפה מוכרים סנדלי גבס? למה הוא לא נותן מיוזמתו טופס הפניה לסנדלי גבס שיחסוך מאות שקלים? למה הגבסן לא מוכר את סנדלי הגבס בבית החולים בדיוק כמו שהוא מוכר את גבס הפיברגלאס? למה הילד לא בכה בגלל הגבס אבל כן בכה כשהוא גילה שאי אפשר לחתום על פיברגלאס? למה אחותו בכתה כשהיא לא קיבלה גם גבס? למה בית החולים לא לוקח אחריות על ילד שנולד אצלו לפני 9.5 שנים ונותן לנו ילד חלופי או לפחות זיכוי? למה היקום מתאכזר אלינו? האם זה בגלל שפעם אחת ניסינו לעשות את הדבר הנכון ולטפל בילד כמו שצריך?
לגדל ילד בישראל זה קשה גם כשהוא בריא לחלוטין, אבל לעומת זאת לגדל ילד חולה זו כבר משימה בלתי אפשרית. אני לא מבקש יותר מדי מהמדינה, שכל ישר והגינות בסיסית יספיקו.
מוזמנים להשאיר תגובות, רק פקססו לי קודם טופס 17.