הילדה: יש לך ריח מוזר כזה.
הילד: הפלצתי.
הילדה: הפלצת?!
הילד: את יודעת, אני לא חד קרן.
הילדה: מה הקשר?
הילד: חדי קרן לא מפליצים.
הילדה: מאיפה אתה יודע?
הילד: אני יודע.
הילדה: אבל מאיפה?
הילד: כי דברים יפים לא מפליצים.
הילדה: (צוחקת). אני יפה ומפליצה.
הילד: אני יודע. אבל את לא יפה. את אחות שלי.
הילדה: אמא!!! בן אמר שאני לא יפה.
אמא: את יפה אבל למה את צורחת? את תעירי את אבא.
אני: (ממלמל לעצמי במיטה) למה הילדים לא סותמים את הפה? הם עוד פעם העירו אותי.
הילדה: אמא, בן הרביץ לי!
אמא: (צורחת) למה את צורחת? את תעירי את אבא!!!
אני: (ממלמל לעצמי במיטה, אומלל) אני ער…
הילד: אמא, אני חושב שיש לי שלשול.
הילדה: מגעיל!
אמא: לך לשירותים.
הילד: טוב. (צורח מהשירותים) נגמר הנייר טואלט!
אמא: למה אתה צורח? (צורחת) כמה פעמים אמרתי לכם לבדוק אם יש נייר טואלט לפני שאתם נכנסים לשירותים? (צורחת) מאי!!! תביאי לבן נייר!
אני: (במיטה. בוכה) תפסיקו לצרוח…
הילדה: אמא!! אני לא מגיעה. החבילה של הנייר על הארון. אני לוקחת כיסא.
אמא: אל תיקחי כיסא!! את תיפלי!
הילד: תיקחי, תיקחי.
הילדה: אמא, אני עולה על הכיסא.
אמא: אל תעלי!
אני: (במיטה. מתכסה ברחמים עצמיים. מתפלל לעצמי) שקט. למה בבית של 60 מ"ר צריך לצרוח?
הילד: תעלי, תעלי.
הילדה: (בגאווה) אמא, הגעתי!
(חבטה דרמטית)
(שקט עוד יותר דרמטי)
הילדה: (בוכה) אמא, נפלתי!
אמא: אבל אמרתי לך לא לעלות! למה עלית?
הילדה: (בוכה) חשבתי שאני יכולה.
הילד: גמרתי לחרבן. (בגאווה) זה לא היה שלשול!
אני: (ממלמל לעצמי) מה אתה רוצה, פרס?
אמא: מה אתה רוצה, פרס?
הילדה: אני במחשב!
הילד: אני במחשב!
הילדה: אני אמרתי ראשונה.
הילד: אבל אני יותר גדול.
הילדה: זה לא קובע כלום.
הילד: זה קובע. אמא תגידי לה.
אמא: זה לא קובע כלום וקודם כל תגמור לנגב את התחת.
הילדה: (לא אומרת כלום אבל אני שומע אותה חורצת לשון כי הילד מתעצבן. הולכת למחשב בצעדים כבדים שהיו מעירים אותי אלמלא הייתי ער כבר חצי שעה) מה הסיסמה?
אמא: תחכי כמה דקות ואני אבוא.
הילד: דובוש אחת שתיים שלוש.
אני: (ממלמל לעצמי) הגיע הרגע להתחיל להסתיר את הפורנו.
הילדה: (צורחת) אין פרקים חדשים בוואלה ניקלודיאון!
הילד: תני לי להסתכל. (צורח) אמא, אין פרקים חדשים בוואלה ניקלודיאון!
אמא: (צורחת) מה אתם רוצים שאני אעשה? אלך לבית של בובספוג, אצלם פרקים חדשים ואעלה אותם לאתר?
הילדה: את יכולה?
הילד: את מטומטמת.
הילדה: (צורחת) אמא!!! בן קרא לי מטומטמת!!!!
הילד: (צוחק צחוק סדיסטי)
הילדה: מטומטם!
הילד: (צורח) אמא!!! מאי קראה לי מטומטם!!!!
אני: (ממלמל לעצמי) שניכם מטומטמים אם אתם לא מעריכים את כל מה שאמא שלכם ואני מקריבים בשבילכם ומנצלים את הזמן לריב אחד עם השני ולהלשין במקום לרדת למטה ולשחק בכדור או לעשות כל מה שילדים רגילים אוהבים לעשות.
אמא: (צורחת) תרדו למטה לשחק בכדור או משהו.
הילדה: אמא, אני לא רוצה.
הילד: אני גם לא רוצה.
אמא: אז תרדו עם האופניים.
הילדה: אין אף אחד למטה.
אמא: אז תלכו לחברים.
הילד: לא בא לנו ללכת לאף אחד.
אני: (לא באמת מתכוון לזה) תתאבדו.
אמא: לכו תקראו ספר.
הילד: גמרנו את כל הספרים.
אני: (לעצמי) אז תבחרו נקודה בקיר ותבהו בה עד שיגיע זמן השינה.
אמא: תסדרו את החדרים.
הילד: יש לי עוד שלשול!
הילדה: שמת לב שכל פעם שבן צריך לסדר את החדר הוא צריך לשירותים?
אני: (לעצמי) לא. רגע… היא צודקת!
אמא: (צורחת) תעזבי אותי עכשיו, אני מנסה להכין לכם צהריים!
הילדה: (פורצת בבכי)
אמא: מתוקה, מה קרה?
הילדה: את צעקת עליי!
אמא: (נשמע כאילו ביד אחת היא מטגנת שניצלים, ביד השנייה קוצצת סלט וביד השלישית מלטפת את הילדה) די מתוקה, אמא קצת עצבנית. את יודעת שלא התכוונתי.
הילד: (צורח בהתלהבות) אמא! הפעם באמת יש לי שלשול! ונגמר הנייר טואלט!
שלושתנו: שוב?!
הילדה: אמא, אני אעלה על הכיסא.
אמא ואני: לא!
הילדה: טוב. אני הולכת לבדוק אם יש פרקים חדשים בוואלה ניקלודיאון!
אמא: (מביאה לילד גליל חדש. הילד הזה עוד ירושש אותנו עם היציאות שלו)
הילדה: מה הסיסמה עוד פעם?
הילד ואני: דובוש אחת שתיים שלוש.
אני (לעצמי): לזכור למחוק את הפורנו.
הילדה: (צורחת) אין פרקים חדשים!
הילד: (צורח) סיימתי!
אמא: (צורחת) למה אתם צורחים?
אני: (קם ויוצא החוצה)
אמא: איך ישנת?
אני: מצויין.
ממשרדו של בובספוג נמסר כי אין פרקים חדשים