הבחנתי מיד שהילד שלי מפגר התפתחותית כשהוא חזר חיוור כולו מבת המצווה הראשונה בכיתה וסיפר שהם ציינו את המאורע המרגש בעזרת משחק האימה האירוטי המפורסם "נשיקה סטירה". "תהיה גבר", עודדתי אותו, "אלימות היא חלק מהחיים במרחב המזרח התיכוני וככל שתתרגל לכך מוקדם יותר, כך ייטב". "הסטירה זה קל", התוודה הגבר, "אני מפחד מהנשיקה".
התמימות של הילד נגעה לליבי וישר רציתי לנשק אותו, אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון כדי לא לגרום לו טראומה נשיקתית. אז שתקנו ביחד כמו גברים אמתיים.
לבסוף הוא פצה פה: "אני לא מבין למה לנשק בחורה".
אחרי כמה דקות אמרתי: "הן אוהבות את זה", והוספתי, "ואולי גם אתה יום אחד תאהב לנשק מישהי שאתה אוהב".
"אני לא אוהב אף אחת", אמר.
"אז אולי אתה אוהב מישהו?" ניסיתי, "לא חייבים לאהוב בנות, היום אפשר לאהוב גם בנים. לעזאזל בכמה שכונות בתל אביב זה אפילו יותר מקובל".
"לא, אני לא אוהב אף אחד".
"טוב, אתה רק בן עשר. יש לך עוד זמן".
"אבא, אני בן שתים עשרה וחצי".
"אלוהים, אתה גדל מהר מדי. רק אתמול עוד השתנת עליי בקשת כשהחלפתי לך חיתול".
"אבא!! אתה לא עוזר!!!"
שתקנו שתיקת גברים ארוכה. שוב.
"רגע", אמרתי, "אין לך אף אחת שעושה לך את זה? מרגשת אותך? שאתה תמיד רוצה להיות איתה ותמיד חושב עליה וכשהיא לא לידך אתה מתגעגע אליה עד שכואבת לך הבטן? אין לך מישהי שאתה רוצה שיהיה לה רק טוב?"
"אני רוצה שלאמא יהיה רק טוב".
"חוץ מאמא".
"אני רוצה שלך יהיה טוב".
"תודה. אז תסדר את החדר שלך?"
"לא".
השיחה, כמו ההתבגרות המינית של הילד, לא הלכה לשום מקום.
"רגע", נזכרתי, "מה עם נועה?"
"נועה?!"
"כן, הילדה החמודה הזאת מהכיתה שלך שמגיעה אלינו פעם בשבוע".
"נועה? נועה רק רוצה לשחק איתי כדורגל".
"אתה אמתי? היא מגיעה מהצד השני של העיר, רוכבת על אופניים 20 דקות לכל כיוון, רק כדי לשחק אתך כדורגל?!"
"מה אני אעשה?! היא נורא אוהבת כדורגל".
"אתה באמת מאמין לזה?"
"איזה עוד סיבה יש לה לבוא אלי?"
"אתה מוצא חן בעיניה, אולי?"
"ברור. אני שוער ממש מוצלח".
התלבטתי נורא אם להתקשר לאמא שלו ולברר איך יצא לנו בן כזה אידיוט, או לנסות להמשיך לשכנע אותו שנועה מאוהבת בו.
"היא משחקת עם עוד בנים כדורגל?"
"לא חושב".
"היא נוסעת לעוד בנים הביתה?"
"לא נראה לי. היא גם לא עוזבת אותי בהפסקה".
"אתה מבין שהיא מאוהבת בך?"
"איך היא אוהבת אותי אם היא רק רוצה לעשות איתי דברים ונותנת לי פקודות כל הזמן?"
"ככה בנות אוהבות".
"אתה בטוח?"
"די בטוח"
"בנות ממש משונות".
"עוד לא ראית כלום, בן, עוד לא ראית כלום".
"טוב, מה אתה חושב שאני צריך לעשות עם נועה?"
"מה בא לך לעשות איתה?"
"לשחק כדורגל".
"בוא נעזוב רגע את עניין הכדורגל".
"אין לי מושג… אולי נעשה מה שהיא רוצה?"
"בן, אתה ממש מתחיל לתפוס את העניין הזה של בנות".
"אז מה, זהו? לעשות מה שהיא רוצה?"
"כן, תן לה לנהל את העניינים. ממילא היא בטוחה שהיא מבינה יותר ממך בכל דבר. ככה אני עושה עם אמא שלך. וזה עובד בינתיים".
"באמת?"
"באמת. אבל אל תספר לה".
זה היה לפני שבועיים. עכשיו אני מחכה שהילד וחברתו החדשה ייכנסו בכל רגע הביתה ויבשרו לנו שהם מאוהבים ומאורסים. אני רק מקווה שזאת לא תהיה נועה. היא אוהבת יותר מדי כדורגל, הילדה הזאת.