עד לאחרונה, האמנו שקיים קונצנזוס בעניין כמה עובדות על השואה. למשל: אנחנו יודעים שבשואה נרצחו כשישה מיליון יהודים, ושמאות אלפי צוענים, הומוסקסואלים, נכים ואחרים נרדפו ונרצחו גם הם באופן שיטתי. למשל: אנחנו מודעים לתפקידה של תורת הגזע בחשיבה הנאצית, ויודעים שהיהודים – הקורבנות העיקריים של הרדיפה הנאצית – סומנו והושמדו כאויבי הגזע הארי.
ייתכן שבקרוב נצטרך לשקול את העובדות האלה מחדש. עבודת מחקר פורצת דרך מהשנים האחרונות משנה לחלוטין את התמונה. מומחים כמו ש. ספייסר, ב. נתניהו, ק. ליוינגסטון, ד. ג'. טראמפ ומ. לה פן חושפים עובדות חדשות, אלטרנטיביות, ולצד חוקרים וותיקים יותר כמו מ. עבאס וז'. מ. לה פן, מוכיחים שהשואה היא לא מה שחשבנו.
לקראת יום השואה, הנה הנראטיב החדש, לאור הממצאים האחרונים.
1933 – היטלר מנסה לבוא בטוב
היטלר אמנם לא השתגע על היהודים כשעלה לשלטון, אבל לא העלה בדעתו להשמיד אף אחד (נתניהו 2015; ליוינגסטון 2016). הפיהרר, מדינאי מתון ומאופק, חשב יותר בכיוון של גירוש. זן מסוים של יהודים התלהב במיוחד מרעיון הגירוש: הציונים. האינטרס המשותף של שינוע היהודים לפלסטינה היה הבסיס לברית אמיצה בין היטלר והתנועה הציונית (עבאס 1982; ליוינגסטון 2016). חלק מהחוקרים מאמינים ששיתוף הפעולה בין הנאצים והציונים נמשך עד לסוף מלחמת העולם השניה, ואילו אחרים גורסים שהגיע לסופו כשהיטלר התחרפן והחליט להרוג שישה מיליון איש.
לא פשוט להרכיב נראטיב משטויות שפוליטיקאים אמרו על השואה. ציור קיר בתאילנד. צילום: 1000 Words / Shutterstock.com
1941 – הכל קרה בגלל מופתי
מה גרם להיטלר להתרחפן ולהחליט להרוג שישה מיליון איש? בפגישה בברלין עם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, חלק היטלר עם המופתי את תכניתו להזזת היהודים. אל חוסייני, שלא היה ציוני גדול, התקומם והתריע שאם יגורשו מאירופה, כל היהודים יבואו לפלסטינה. היטלר נותר במבוכה. מה הוא אמור לעשות איתם, אם ככה? אבל המופתי טיפוס מעשי. הוא לא מסתפק בתלונות, ומציע תכנית חלופית: "שרוף אותם!" (נתניהו 2013).
אחרי הפגישה עם המופתי קרו כל מיני דברים, אבל דבר אחד לא קרה: היטלר לא השתמש בנשק כימי, וכמובן שלא השתמש בגז נגד בני עמו שלו, הגרמנים. הוא הקים מרכזי שואה, ואת הגז לקח לשם (ספייסר 2017). ההיסטוריוניים של הממסד אוהבים לטעון, אמנם, שבין קורבנות מרכזי השואה היו יהודים גרמנים, נכים גרמנים, מתנגדי משטר גרמנים והומוסקסואלים גרמנים, אבל ידוע שההיסטוריונים הממסדיים נמצאים בכיס של וול סטריט והתקשורת היהודית.
היטלר אמנם לא השתגע על היהודים כשעלה לשלטון, אבל לא העלה בדעתו להשמיד אף אחד. קן ליוינגסטון. צילום: 360b / Shutterstock.com
כך או כך, חשוב להדגיש שכל סיפור הגז היה די שולי (ז'. מ. לה פן 1987, 1996, 2011). במרכזי השואה קרו כל מיני דברים, כנראה איומים ונוראים, לכל מיני אנשים אבל לא לשום קבוצת אוכלוסיה ספציפית (טראמפ 2017). תגידו מה שתגידו על היטלר, באפליה על רקע גזעי ובשימוש בנשק כימי אי אפשר להאשים אותו.
אגב אנשים שאי אפשר להאשים אותם במעשים, רצוי להדגיש גם שלצרפת לא היה כל חלק בגירוש היהודים למחנות ריכוז והשמדה או בגירוש אנשים כלשהם למרכזי שואה (מ. לה פן 2017), וששום פולנים לא ביצעו שום מעשי טבח באף אחד אף פעם (זלבסקה ומסיירביץ' 2017).
כיוון שלרוב המעורבים בסיפור היו כוונות טובות בסך הכל, מרכזי השואה לא הותירו רושם עז מדי על ההיסטוריה. בישראל נהוג לציין בכ"ז בניסן את יום הזכרון לשואה ולגבורה, כנראה בגלל האובססיה של היהודים לניסיון לגרש אותם מגרמניה. בנוסף, יום זיכרון בינלאומי לשואה נקבע ל-27 בינואר, אבל אף אחד לא קבע שביום הזה אין אירועים ואין שמחות. למעשה, יום השואה הבינלאומי כלל לא זכה לסיקור עד לשנת 2017, אז צוין במקרה במקביל לליכודיאדה (רגב 2017).
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הכחשת שואה
לא פשוט להרכיב נראטיב משטויות שפוליטיקאים אמרו על השואה. הסיפור למעלה מלא בסתירות, כי כל אחד מהשקרים והשטויות שמהם הוא מורכב משחק עם הההיסטוריה בשירות מטרה פוליטית אחרת. כשמחמוד עבאס כתב את עבודת הדוקטורט שלו על הקשרים בין הנאצים למנהיגי התנועה הציונית ב-1982, הוא עבד בשירות הסיפור על הציונים הרעים, שהביאו אסון לא רק על הפלסטינים, אלא גם על בני עמם.
קן ליוינגסטון, איש מפלגת הלייבור וראש עיריית לונדון לשעבר, מספר סיפור דומה. בנימין נתניהו השתמש באותה אסטרטגיה כשניסה לשכנע אותנו באמצעות סיפור המופתי שהפלסטינים הם יותר נאצים מהנאצים. שון ספייסר, כשחיפש הצדקה להפצצת בסיס חיל האוויר הסורי, השווה את אסד להיטלר כדי להוכיח שהוא גרוע יותר, ועל הדרך דחק וטשטש את החשיבות של מחנות ההשמדה. קורבנות השואה, לשיטתו, לא היו בני עמו של היטלר, ולכן הפשעים נגדם חמורים פחות מפשעי אסד נגד אזרחי סוריה.
האינטרס המשותף של שינוע היהודים לפלסטינה היה הבסיס לברית אמיצה בין היטלר והתנועה הציונית. צילום: Golden Brown / Shutterstock.com
כשעבאס דיבר על ניפוח מספר הקורבנות, וכאשר לה פן האב הביע ספק בחשיבות תאי הגזים בסיפור הכולל של מלחמת העולם השניה, שניהם הביעו רעיון דומה: היהודים הבכיינים מגזימים כדי להפיק רווח פוליטי. כשדונלד טראמפ השמיט את היהודים מהנאום שלו לציון יום השואה הבינלאומי, השורה התחתונה הייתה דומה. במקביל, הוא טשטש את ההגיון הגזעי שעמד בבסיס רדיפת היהודים.
לזכותו של עבאס אפשר לפחות לטעון שהוא הסכים לדון בכנות במניפולציה ההיסטורית שלו. התגובה המיוחסת לו לשאלה על עבודת הדוקטורט שלו, ככל הנראה מראיון למעריב בשנות התשעים, היא שכשכתב את העבודה הפלסטינים היו נתונים במלחמה עם ישראל. "היום", כלומר, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, "לא הייתי מתבטא כך". המטרות הפוליטיות של היום תמיד עולות בחשיבותן על העובדות ההיסטוריות.
אפשר ואולי רצוי להבחין בין השקרים והשגיאות הללו. ההתבטאויות של ז'אן מארי לה פן ועבודת הדוקטורט של עבאס הן גרסאות מסורתיות ומובהקות יותר של הכחשת שואה. ההיסטוריונית האמריקאית דברה ליפשטדט – שהפכה לאחרונה לגיבורת הסרט "הכחשה", המתעד את תביעת הדיבה שהגישה נגדה מכחיש השואה דיוויד אירווינג בשנת 2000 – מתייחסת להתבטאויות כאלה כהכחשת שואה "קשה".
היא מבחינה בינה לבין הכחשה "רכה", בה הדובר או הדוברת מכירים בעובדות אך מגמדים, מטשטשים או מעוותים אותן. אולי השואה התרחשה, אך בקנה מידה מצומצם יותר; אולי השואה התרחשה, אבל היהודים לא היו הקרבן העיקרי שלה; אולי השואה התרחשה, אבל היהודים הביאו אותה על עצמם;
כל סיפור הגז היה די שולי. ז'אן מארי לה פן. צילום: Frederic Legrand – COMEO / Shutterstock.com
השואה התרחשה, והיא מתרחשת, אחד לאחד, שוב ברואנדה, ביוגוסלביה, בפלסטין, בסוריה. השואה התרחשה, ותתרחש שוב אם לא נפציץ באיראן.
קשה יותר לזהות את הכחשת השואה הרכה, וקשה יותר להלחם בה. ההצהרה "לא היו תאי גזים" נראית לנו מופרכת ומקוממת יותר מ"אולי היו, אבל". ההכחשה הרכה משתלבת היטב בפוליטיקה של פוסט-אמת ועובדות אלטרנטיביות. במקום שקרים גסים אנחנו מקבלים ייצוג משובש ומבלבל של האמת, המינימום ההכרחי כדי לשרת צרכים פוליטיים מידיים.
השבוע פרסמה ספריית וינר בלונדון את ארכיון וועדת פשעי המלחמה של האומות המאוחדות. המסמכים, שנאספו החל משנת 1943, כוללים בין השאר עדויות לקיומם של מחנות השמדה בטרבלינקה ובאושוויץ שאספה ממשלת פולין הגולה, ועדויות שאספה הממשלה הצ'כית בלונדון למעורבות ישירה של היטלר בתיאום ופיקוד על מעשי טבח בצ'כוסלובקיה. לדברי דן פלש, החוקר שפעל לטובת חשיפת המסמכים, הם עתידים להוות "מקור מידע עצום למאבק בהכחשת השואה".
לפרסום הארכיון אכן יהיו השלכות משמעותיות על התיעוד והמחקר ההיסטורי של מהלך המלחמה והשואה. הוא עשוי גם להוביל לדיון בנסיבות שהובילו את ארצות הברית ובריטניה לגנוז את המסמכים – ראשית המלחמה הקרה והמאבק בקומוניזם, ואיתו המאמץ לשיקום מערב גרמניה וביסוס מעמדה כבת ברית. אבל ביחס להכחשת השואה, פלש נשמע מעט נאיבי.
כשהשואה נשלפת בשירות מטרה פוליטית, העובדות ההיסטוריות הופכות לחומר גמיש להפליא. את הפגיעה ברגשות הניצולים ובזכר הקורבנות מביך אפילו לציין. לא בטוח גם שזו דרך טובה כל כך לקבל החלטות. אם אנחנו זקוקים לשקרים וחצאי אמיתות כדי להצדיק מדיניות פוליטית, יכול להיות שהמדיניות פשוט שגויה.