ב-1 במארס שוחרי הסביבה והצדק רשמו לעצמם הישג חשוב: השופטת תמר שרון נתנאל הורתה שמכל האמוניה בחיפה ירוקן תוך חודש אחד ואסרה על מילויו מחדש ועל הגעת ספינות אמוניה נוספות לנמל חיפה. הפסיקה התקבלה לאחר שנדחה ערעור שהגישה חברת חיפה כימיקלים על פסיקה קודמת שהורתה לרוקן את המכל עד אותו יום. מדינת ישראל השתכנעה שמכל האמוניה והספינות שנושאות את החומר מהווים סכנה גדולה מדי לציבור.
סאגת האמוניה אמנם לא הסתיימה, מאחר שממשלת ישראל מתנגדת לריקון מוחלט של המכל, אך בכל זאת מדובר בניצחון ולו במסגרת ההיבט המשפטי, שכן בית המשפט העליון פסק שהמכל ירוקן סופית עד 31 ביולי ודחה את ערעור חברת חיפה כימיקלים על החלטה קודמת לסגור את המכל בצו בית המשפט. בית המשפט אף נזף בחברה ובמדינה שכשלה בפיקוח על משק האמוניה.
מה גרם דווקא למאבק הסביבתי הזה להצליח?
אבנר דה-שליט, פרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, שגם כחוקר וגם כפעיל עוסק בנושאים של צדק סביבתי, פרסם ב-2001 מאמר שכותרתו "עשרה דברות לכישלון חרוץ במסע הסברה סביבתי". דה-שליט הציע נוסחה לכישלון במאבק סביבתי שכוללת עשרה גורמים. לכל גורם לכישלון אפשר לנסח "גורם ראי" להצלחה:
דיבר ראשון לכישלון: שאפו תמיד לשינוי מוחלט; לעולם אל תסתפקו ברפורמה או בפשרה/ להצלחה: אל תתעקשו על שינוי מוחלט, שקלו רפורמה או פשרה.
הדיבר השני לכישלון: דברו תמיד במונחים נואשים / להצלחה: השאירו פתח לתקווה והימנעו מתרחישים קודרים שעלולים לפגוע באמינות שלכם.
הדיבר השלישי לכישלון: השתמשו תמיד בנימוקים ביו-צנטריים (כאלה ששמים את בעלי החיים במרכז. הכוונה כאן היא גם לסביבה באופן כללי) / להצלחה: השתמשו בנימוקים אנתרופוצנטריים (כאלה ששמים את האדם וטובתו במרכז הדיון).
הדיבר הרביעי לכישלון: אל תנקטו יוזמה; הסתפקו בתגובה!/ להצלחה: עשו את הצעד הראשון במאבק וקבעו אתם את תנאיו.
הדיבר החמישי לכישלון: הצהירו תמיד שאין במעשיכם שום דבר פוליטי / להצלחה: הכירו בכך שהפעילות היא פוליטית, זה לא אומר שהיא מפלגתית.
הדיבר השישי לכישלון: הדגישו חקיקה – לא פוליטיקה / להצלחה: זכרו שהחוק נוקשה וספציפי. לכן כדאי להדגיש חינוך והסברה על מנת לעודד שמירה על הסביבה גם בתנאים משתנים, מתוך הבנה ולאו דווקא מתוך חשש מפני ענישה.
הדיבר השביעי לכישלון: עשו כמיטב יכולתכם למשוך את תשומת לבה של התקשורת / להצלחה: אל תתמקדו בגימיקים נקודתיים כמו אנשים שמשתלשלים ממנופים או נקשרים לבולדוזרים, אלא השקיעו בהשפעה ארוכת טווח: הפצת ידע, הסברה ודיון מעמיק.
הדיבר השמיני לכישלון: קדמו את ענייניו של הארגון עצמו / להצלחה: אל תניחו לקידום הארגון להסית את המאמצים שלכם מקידום סוגיות סביבתיות.
הדיבר התשיעי לכישלון: לעולם אל תפרגנו לארגונים אחרים / להצלחה: שתפו פעולה עם ארגונים אחרים.
הדיבר העשירי לכישלון: אל תבטחו במחקר זה: זוהי עצת אחיתופל של רכרוכי / להצלחה: הקשיבו לביקורת מושכלת שמגיעה משוחרי סביבה אחרים.
איור: הילית שפר
סיפור צלול
עמותת צלול החלה לעסוק במכל האמוניה בשנת 2011, בעקבות דו"ח שפרסם הרצל שפיר. בדו"ח נחשפו הסכנות הגלומות במכל לתושבי הצפון. מנהלת הקמפיינים של עמותת צלול, דליה טל, אומרת כי המאבק על מיכל האמוניה הוא דוגמה למאבק מוצלח. "זהו מאבק שהצליח נגד כל הסיכויים ולמרות כוחם ומשקלם הרב של בעלי האינטרסים", אומרת טל. "נאבקנו נגד בעלי ההון, התאחדות התעשיינים והממסד הביטחוני. כל אלה רצו את המשך קיומו של מכל האמוניה".
היא מספרת שהקמפיין של צלול נועד לשני קהלים: "מקבלי החלטות (ראש הממשלה, משרדי הממשלה, פיקוד העורף, הכנסת ועוד) והציבור הרחב. באמצעות שימוש נרחב בתקשורת מסורתית ובפייסבוק, ובאמצעות קשר ישיר עם הקהל – קיום חוגי בית, מפגשים עם תלמידים וסטודנטים, החתמה על עצומות באירועים מרכזיים (פסטיבל הסרטים), והפגנות, חלוקת עיתון 'היום שאחרי' החתמת ראשי הרשויות באזור על עצומה ועוד".
צורת העבודה שמציגה טל תואמת את הדיבר השישי והדיבר השביעי של דה-שליט: הפעילים עסקו בהסברה ובהפצת ידע כדי לרכוש את תמיכת הציבור ולא ניסו לחדור לתודעה על ידי פעולות ראוותניות כמו התבצרות על ראש המכל או כבילה של עצמם בשלשלאות. אפשר גם לשער שאחת הסיבות להצלחת המאבק לריקון מכל האמוניה קשורה לכך שלאורך כל הדרך הודגשו, ובצדק, הסיכונים לאדם ולא רק האיום על הסביבה והטבע – בדיוק כפי שמציע הדיבר השלישי של דה-שליט.
"השימוש בכלים מגוונים הביא לכך שנושא האמוניה הצליח לחדור כמעט לכל בית בארץ, ובמיוחד באזור הצפון", אומרת טל. אבל לא כל מרכיבי המאבק מסתדרים עם עשרת הדיברות. ב-2013 פרסמה עמותת "צלול" מודעה שזעקה: "עמותת צלול מתריעה: תרגיל פיקוד העורף החל השבוע שולח את תושבי חיפה והצפון אל מותם". המסר היה שבעת רעידת אדמה התושבים ייאלצו להחליט האם הם מעדיפים לצאת מהבתים כדי לא להיקבר תחת ההריסות או להסתגר בבתים כפי שהם אמורים לעשות במקרה של דליפת אמוניה. מודעה נוספת, שפנתה אל שר הכלכלה דאז נפתלי בנט הצהירה כי "במקרה של תקלה, רעידת אדמה או נפילת טיל, ימותו למעלה מ-17 אלף איש וייפצעו עשרות אלפים".
המודעה לא נשמעה לדיבר השני המתריע מפני תרחישים נואשים שעלולים לפגוע באמינות הארגונים, שהיא אחד מכלי הנשק החשובים ביותר שלהם, בשונה מהגופים הכלכליים שמצוידים בהון רב ובסוללת עורכי דין. דה-שליט מביא כדוגמה לאובדן אמינות את המאבק נגד שאיבת יתר של מים מהכנרת. הפעילים התריעו שאם המפלס יירד מתחת לקו האדום, יחדרו מי תהום מלוחים לכנרת. הדבר הזה לא קרה, גם אחרי שהמפלס ירד מעבר לקו האדום, ואמינות הארגונים ספגה מהלומה (היום יש מגמה של המלחה במי הכנרת, אך היא אינה נובעת משאיבת יתר, אלא בשל ירידה בכמות המשקעים ובספיקת הנחלים).
טל מציינת שאחד הרגעים המכריעים במאבק היה הרגע שבו עיריית חיפה הצטרפה אליו. "העירייה החליטה בראשית 2017 ליטול צד אקטיבי יותר במאבק. היא קבעה באמצעות קבוצת מומחים, כי פגיעה בספינת האמוניה תגרום למותם של כחצי מיליון איש", ומוסיפה שבניגוד למאבקים אחרים, העמותה הסביבתית היתה זו שנקטה בקו שמרני בעוד הרשות המקומית נקטה בגישה שיש מי שיכנה אותה "גימיקית".
טל מחזקת גם את הדיבר התשיעי שמציע לשתף פעולה עם ארגונים נוספים: "הקמפיין נהנה משיתוף פעולה של עמותות אחרות, וכחלק מתוך מערכה גדולה לשינוי פני התעשייה במפרץ חיפה". מאז התגלעו כמה חריקות בין הארגונים שפועלים להצלת אזור המפרץ, אבל בסופו של דבר המאבק ייזכר במידה רבה גם בזכות שיתופי הפעולה שהניעו אותו.
ומה בנוגע לדיבר הראשון שמציע להימנע מהתעקשות על שינוי מוחלט ולשקול התפשרויות? "למרות שצלול דרשה סגירה מידית של המכל, היא היתה מוכנה לתמוך, אם כי בחשדנות רבה, בהחלטת הממשלה מ-2013 לפרסם מכרז להקמת מפעל ליצור אמוניה במישור רותם", מספרת טל, "החלטה שבסופו של דבר התבררה כשגויה, שכן אף חברה לא הגישה בסופו של דבר הצעה להקמת המפעל". בעקבות כישלון המכרז, שעליו התריעה צלול, עתרה עיריית חיפה לבית המשפט, ואילו המשרד להגנת הסביבה לא האריך את היתר הרעלים.
מחאת הגז
יוסי דורפמן, פעיל חברתי ותיק ובלתי נלאה,שמעורב מאוד במחאה נגד מתווה הגז הטבעי, מביט במאבקים באופן שונה מעט מזה שמציע דה-שליט. מבחינתו כל מאבק הוא צעד בדרך לשינוי חברתי עמוק יותר: "הנוסחה של דה-שליט שנכתבה בתחילת המילניום לא לוקחת בחשבון שינוי גדול מאוד באופן שבו אנחנו צורכים מידע: הדומיננטיות של הרשתות החברתיות קיצרה את פתיל הסבלנות שלנו. אנחנו חיים בעידן האמ;לק, זקוקים למידע ברור, נוח לעיכול וכזה שקוראים ברגע, מה שמערער מעט על הדיבר השביעי שמציע להימנע מגימיקים".
"אחד הדברים שלמדתי לאורך השנים הוא שאם משהו לא ייכנס לתקשורת, הסיכויים לייצר שיח יהיו מאוד נמוכים", אמר דורפמן. "לאחרונה, למשל, היינו בבית המשפט העליון לדיון בערעור על מונופול הגז. הפגנו בחוץ ואני הוצאתי הודעה על ההפגנה, לא על הדיון. ההפגנה היתה מיצג, באנו עם מסכות. אם רוצים שיהיה שיח, צריך לעניין. מיצג למשל זה מעניין. אני יודע שזה עובד".
בנוגע לדיבר הראשון, שמציע לשקול פשרה, אומר דורפמן שזה תלוי מאוד בשינוי המבוקש. לדעתו הנוסחה של דה-שליט מתאימה יותר לאלה שמקדמים מטרות אד-הוק כמו המשימה המאוד ממוקדת של ריקון מכל האמוניה. "השינוי שאני מחפש הוא שינוי יותר עמוק", הוא מסביר. "אם אני רוצה שינוי בשיח, לא נכון בעיניי לחפש את הרפורמה. אני רוצה מהפכה. נכון שזה לא קורה בקלות ואולי זה יקרה רק אחרי שאני כבר לא אהיה פה".
בעיני דורפמן, מאבק הגז הוא מאבק עקרוני. "של מי הבעלות על משאבי הטבע? המונופול ונציגיו טוענים שמשאב הטבע שייך להם. אנחנו טוענים שהוא שייך לציבור", הוא אומר. "אותי מעניין לעורר את השיח. אם הייתי אומר 'נדבר על זה' הייתי מסתפק בששינסקי". הוועדה לבחינת המדיניות הפיסקאלית בנושא משאבי נפט וגז בישראל בראשות פרופ' איתן ששינסקי היא דוגמה שמציין דורפמן לפשרות ששכרן בהפסדן. "הפוליטיקאים הסכימו להתפשר ונוצלו על ידי טייקוני הגז", הוא אומר "הוועדה קבעה שרווחי הגז שייכים לציבור, אבל על פי ששינסקי טייקוני הגז משלמים הרבה פחות".
לגבי הדיבר התשיעי, שמזהיר מפני התמקדות בארגון על חשבון המאבק, אומר דורפמן "אני מעולם לא הייתי חלק מארגון. התנגדתי שנהפוך לארגון. ארגון זה רפורמה, מאבק אזרחי זה מהפכה".
עם הדיבר התשיעי, שמציע לפרגן ולשתף פעולה עם ארגונים אחרים, דורפמן מסכים ויש לו הסבר אסטרטגי מעניין: "התקשורת והפוליטיקאים מחפשים להמליך מלך. לכולם נוח יותר שיש דמות מובילה, כי אז יש מישהו שאפשר לסמן ומתמקדים בסיפור האישי שלו (הדינמיקה הזאת פועלת לטובת שני הצדדים). לכן חשוב שיהיו כמה יותר אנשים בחזית. זה אומר כמה שיותר ארגונים. בשביל זה צריך לבנות קואליציה ואתה צריך לפרגן לאחרים".
זה בדיוק מה שקרה במאבק הגז, שהיו שותפים לו ארגונים ירוקים, ארגונים חברתיים, ארגוני ימין וארגוני שמאל. לדברי דורפמן זה צמצם התנגדויות וסימונים מסוג "אתם שמאלנים". לא היה משוגע בודד שהיה אפשר להיטפל לסיפור האישי שלו או להאשים אותו בקידום אינטרסים זרים. לכך מצטרף כמובן שילוב כוחות של ארגונים שלכל אחד מהם יש את היכולות שלו.
"אנחנו מאבק פוליטי ולא מפלגתי", אומר דורפמן וכך מסכים עם הדיבר החמישי, שמציע להכיר בכך שהמאבק פוליטי. זה לא אומר שהוא צריך להיות מזוהה עם מפלגה כלשהי, אלא רק חותר לשינוי.