מסתובב עכשיו ברשתות החברתיות סיפור שעוסק במשהו שקשור במישהו שקרה לו משהו שאסור לכתוב עליו כי יש צו איסור פרסום. אז ששששש!
מכיוון שיש צו איסור פרסום על מישהו שקרה לו משהו, לא נוכל לכתוב על זה מלה. שומרי חוק אנחנו. עם זאת, סביר להניח שמי שרוצה באמת לדעת מיהו המישהו הזה ומה קרה לו, ימצא על כך דיווחים בבלוגים ישראליים או בדיווחים זרים שכתובים בשפה שאף אחד בישראל לא דובר אותה (אנגלית).
אז מה אפשר לכתוב על צווי איסור פרסום שלא נכתב אלף פעם בעבר? שצווי איסור פרסום בעידן הרשתות החברתיות אוויליים? שצווי איסור פרסום בעידן הרשתות החברתיות ובמדינה שבה תאוריית "שש דרגות של הפרדה" נשברה כיוון שבמקרה הקיצוני יש כאן דרגה ורבע של הפרדה בין כל אדם לכל אדם אחר, הם אוויליים? כמה פעמים אפשר לכתוב את זה עד שהמחוקק או לחלופין רשויות החוק, יבינו שמדובר באות מתה?
למעשה, צווי איסור הפרסום, וקרובי המשפחה החביבים שלהם "צווי איסור פרסום שאוסרים לספר שהוצא צו איסור פרסום" (המכונים באנגלית Super Injunctions) נהפכו לדרך הבטוחה ביותר לפרסם סיפור. מהרגע שנחתם צו איסור פרסום שכזה, חולפות שעות בודדות, לעתים יום-יומיים, עד שכל המדינה יודעת את כל הפרטים ורק אמצעי התקשורת המסורתיים נאלצים לדבר בקודים מגוחכים. לפעמים אני חושב שצווי איסור הפרסום הם לא יותר מקונספירציה משטרתית להרוג את אמצעי התקשורת המסורתיים (עיתונים, רדיו וטלוויזיה) ולשלוח את הקהל אל אמצעי התקשורת החדשים (פייסבוק, טוויטר, בלוגים קטנים וריצ'רד סילברסטון למיניהם), בהם הפרטים חשופים, כולל תמונות, כולל תגובות.
אבל לא הכוח של הרשתות החברתיות, לא קוטנה של ישראל, לא העובדה ששמועות מתפשטות כאן במהירות האור, הן הבעיה. הבעיה מתחילה במשטרה עצמה.
לפני כמה שבועות נחקר הקומיקאי ירון ברלד – זוכרים? ברלד נחקר כמה פעמים בתחנת המשטרה, עומת עם הצעירה שהגישה נגדו תלונה על תקיפה מינית ובמשך כמה ימים תועד מכל זווית כשהוא נכנס ויוצא מתחנת משטרה ועיניו אדומות.
מה שזכור לי יותר מכל הם הדיווחים. הנה למשל הדיווח ב"ישראל היום". מה שמעניין בדיווח הזה הוא הציטוטים המדויקים. ברלד טוען כלפי הצעירה שהיא סוחטת אותו ("לא נגעתי בך. את יודעת שזה לא נכון. רק ניסית לסחוט אותי"). הצעירה מכחישה ותוקפת בחזרה ("אני הערצתי אותך ואתה תקפת אותי. נגעת לי בתחת ובחזה, וכשהתנגדתי לך צעקת עלי ונתת לי בעיטה. לא התכוונתי שהיחסים בינינו יהיו בעלי אופי מיני"), וכל זה מפורסם יום למחרת החקירה. למעשה, אם איני טועה, הציטוטים נשמעו כבר באותו הערב במהדורות החדשות השונות. על אף שכתבי המשטרה הם כתבים חרוצים במיוחד, ככל הידוע לי הם לא יושבים בחקירות משטרה ומתעדים את הנאמר. מהיכן מגיעים הציטוטים האלו?
במקרים אחרים, הדיווחים נמסרים לאמצעי התקשורת כאשר הנחקר נמצא עדיין בתחנת המשטרה. איני זוכר באיזה סיפור מדובר, אבל זכור לי סיפור על אדם שנכנס לחקירה ונלקח לפוליגרף. עוד לפני שהוא יצא, התקשורת דיווחה על התוצאות (בשאלה אחת הוא נמצא דובר אמת, בשתיים האחרות ככה-ככה).
אתם מדברים על צו איסור פרסום? השוטרים יוצאים מחדרי החקירות כדי לתדרך עיתונאים (ואולי הם בכלל לא יוצאים – בשביל מה המציאו ווטסאפ?). אתם באים בטענות אל אמצעי התקשורת, אל הבלוגרים, אל הגולשים? עשו לי טובה – המשטרה היא הברז הדולף הכי גדול בסביבה. מעבר לעובדה שזו פרקטיקה מטונפת ממש, מוטב שבמקום להוציא צווים מטופשים תטפל המשטרה בשוטרים חובבי התקשורת שלה – אולי אז תהיה משמעות לניסיון שלה לשמור משהו בסוד. שששש! אמרנו לכם, זה סוד. ששששששששש!!!
הד"ר יובל דרור הוא מרצה בבית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי המכללה למינהל
