חיי זבס1, עשיתי הרבה יותר מדי מילואים. יותר מדי פעמים, ביותר מדי מקומות. ובטוח שעשיתי הרבה יותר מדי מילואים בצאלים. אימונים לפני תעסוקות, אימונים לפני מלחמה, אימונים "שגרתיים", והכל באותם שטחי אש מוכרים לעייפה בין ציר וינונה, טטלי, עילפון שיממון ודיכאון. בדואט "אהבתיך" של אנטוניס רמוס, היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו כמו שאמא אוהבת את החיים וכמו שזקן אוהב את החיים האוזלים ממנו. הוא משיב לה שהוא אוהב אותה כמו שהחייל הזקן אוהב את השלום. אז החייל הזקן הזה אוהב את השלום ושונא את צאלים, על יעדיה המרובים וצירי הפודרה הרחבים שלה. בצירים הרחבים החרבים האלה, שחוצים את שטחי האש של צאלים כמו אוטוסטראדות צהובות, נוסעים לפעמים עם טנקים, לפעמים עם ג'יפים ולפעמים עם האמרים נהוגים בידי "מפעילות האמר קרבי", שם צה"לי מכובס לילדות בנות 18 שנוהגות בחום של אוגוסט, ובכפור של ינואר פברואר, עם מילואימניק או שניים שאולי יצליחו להבין שאויב זה דבר חי וזז ודינאמי לפני שיגיעו לשדה הקרב.
חיי זבס, הצבא הוא מסגרת בינונית ומטומטמת. כלומר, רוב הזמן היא מטומטמת. צאלים למשל, הרי אין בסיס כזה באמת. יש ש"ג מפואר עם בטון ומצלמות וקצין בכניסה, ויש חומת אבן יפה וחניון לרכבי חיילי המילואים, אבל מרגע שחצית את השער, יש שם מבנים ומשרדים של עשרות יחידות שכל קשר ביניהן מקרי בהחלט. איים איים של פריקאסטים, אנטנות, כבלי תקשורת, חניות, כביש היקפי, כבישים פנימיים שלא מובילים לשומקום, מספר חדרי אוכל מופרדים, וערב רב של חיילים שאין להם מושג מי זה מי. רק פה ושם, פרצוף מוכר, ואז שניים, ואז שלושה, הגעת. היחידה. היחידה שלך יכולה להיות פלוגה ויכולה להיות גדוד ויכולה להיות חטיבה מתאמנת. וכל היחידה שלך מסתכמת בפנים האלה, שאתה מכיר, ומחייך אליהן, והנה, יש לך תפקיד ויש משמעות קטנה בתוך הכאוס הכללי.
בצבא גם אני הייתי בדואי
בדואים. אתה צריך לכתוב על הבדואים. האמת, שהרבה פעמים בסדיר הרגשתי כמו בדואי. בן בלי בית. כל הזמן נדדנו בין שטחי האימונים של רמת הגולן, לשטחי האימונים בדרום, לשטחים המסריחים משריפת זבל, ללבנון. ואתה, הבדואי הזה שאין לו בית קבע, נוטה את אוהלך פעם פה ופעם שם, וגונב, כל הזמן אתה גונב.
גונב תחמושת מערימה "שמצאת" כדי שיהיו לך עוד כדורים לירות באימון, וגונב מגרזת מגדוד שכן כדי שהטנק שלך יהיה מגורז, ופושט על הנגמ"שים שחנו מול הטנקים של הפלוגה בימ"ח לפני לבנון, כדי לסלק מהם ארגזי תחמושת למא"ג, ושכפ"צים לאנשי הצוות שלך, וזרקורים, וכל מה שאפשר, כי עוד 24 שעות אתה עולה על מובילים ללבנון, וחסר, והם? הם יסתדרו כבר כשיגייסו אותם. שישלימו ציוד מאיפשהו. בדואים. בדואי הוא הסמ"פ שלי היקר אבישי, שהלך עם התלתלים שלו וחיפף מאיפשהו מלגזה וגם נהג מלגזה והוא נוסע בתוך הימ"ח הכאוטי עם המלגזה כשזרועותיה הקדמיות עמוסות לעייפה בציוד שהוא ארגן אלוהים יודע מאיפה ואיך.
בדואים. כל מי שהתאמן איי פעם בצאלים יודע. הבדואים הם אזרחי המדינה ולכן צה"ל וחייליו לא יורים בהם. לא יורים. נקודה. גם אם כשאתה עומד לירות פגז בטנק, והפגז בקנה, והתותחן מוכן, ושניכם רואים את המטרה מול העיניים בטווח אלפיים חמש מאות, והטען צמוד לדופן מסתכל על התותח שתיכף רותע לאחור בכוח של 3 טון 40 ס"מ מהפנים שלו – אם עין הציד שלך מאתרת איזו תנועה בשטח, ואתה רואה שם בדואי על טרקטורון מפרק את המטרה שאתה הולך לירות עליה, או אם הוא רק עובר לידה – לא יורים.
צאלים, גלקסיה רחוקה מכאן.
עוצרים הכל עד שהם זזים משם. וגם אם שמו לך מטרות אלקטרוניות מיוחדות שסופרות לך את הפגיעות, ובדואים מפרקים להן את המצברים – לא יורים בהם. ולא לידם. אין התחכמויות. הבדואים האלה הם גנבים תושבי המדינה, והצבא ידבר עם המשטרה שאולי תטפל בהם ואולי לא. כבר מעל 20 שנה שאני מתאמן בצאלים, ונדמה שהאולי לא יותר רלוונטי. לך תרדוף אחרי בדואי עם טרקטורון בניידת של מאזדה.
ככה הרבה שנים. דו קיום כזה. הצבא לא יורה בגנבים, כי הצבא בא להתאמן למלחמה, והגנבים, הם נועזים, לוקחים מה שהם יכולים, כמו מלקטי הגרוטאות של מלחמת הכוכבים, רק שלפעמים הם יכולים לקחת לך משהו שאם הוא ייעלם תיכנס לכלא, כמו מקלע או אמצעי ראיית לילה וכו'.
המילואימניק שחשב שהוא רמבו
עכשיו, צאלים, שהוא בסיס כאוטי (פעם אפילו היו בו חמורים אמתיים חוץ מהמילואימניקים), מארח את כל יחידות צבא היבשה במילואים לאימונים. צבא היבשה במילואים זה ערב רב של ישראלים מכל מיני צבעים, מקומות ותרבויות. צבא המילואים מורכב מפלנגות חמושות, שיש בהן חמומי מוח, ויש בהם חובשי כיפות, ויש סטודנטים ודוקטורנטים ורתכים ונהגי משאיות, ומטפלים אלטרנטיביים ואלוהים יודע מה. וכולם צריכים להבין כשהם באים לצאלים, שהם אמנם מגש הכסף ואמנם הם יצילו את המולדת ביום פקודה כמו בפנטזיה ילדותית שצריך לממש פעם בכמה שנים כשהשכנים היקרים שלנו מתעוררים ומבקשים תשומת לב צבאית – אבל הם לא יצילו את המולדת בצאלים באימון הזה, אלא רק יתאמנו לקראת הצלתה.
אז כדי שהפלנגות שהגיעו מהבית וחלקן חיות בסרט שהן רמבו, וחושבות שצה"ל זה איזה צבא עם כבוד שצריך לשמור עליו, יבינו שאסור להן לירות בגנבי מתכות, מנסחים שאלון בטיחות. עכשיו, שאלוני בטיחות בצבא הם כמעט תמיד טקסטים הזויים. לא מחברים אותן משוררים דגולים שעובדים ב"הארץ", אלא סתם קצינים חרמנים בסדיר. ובשאלונים האלה, עד כמה שהצבא הוא מקום חסר הגיון לפעמים, יש הגיון.
נכנסות אליהן תשובות שהפלנגות משיבות לעיתים לשאלות כמו "מה תעשה אם לחניון הטנקים שאתה שומר עליו יתקרבו שתי דמויות בשתיים בלילה, יעלו על אחד הטנקים, ויתחילו לפרק ממנו מקלעים?" והשאלה היא קשה מאוד – כי מקלע שנגנב מטנק, יכול מחר לירות מעזה, שלא נדבר על האפשרות שמחבל הוא זה שטיפס על הכלי ועלול להפעיל את המקלעים לעבר אוהל השינה הפלוגתי.
ואז, בשאלון הבטיחות, או השאלון שבודק את הבנת הוראות הפתיחה באש, יש תשובות הזויות, שיש אנשים שימצאו בהן הגיון. למשל, יכולה להיות שם התשובה "הכנס מחסנית לנשק, ותן כדור בראש לשני האנשים שטיפסו לך על הטנק", שזו התשובה הנכונה בסיטואציות מסוימות במלחמה, אבל זו לא התשובה הנכונה בצאלים. כי בצאלים יכול להיות שמי שטיפס על הטנק זה חימושניק שבא לבדוק משהו בקשר באמצע הלילה, או סתם גנב מחניון טנקים שכן (ע"ע כוחותינו לעיל).
עכשיו, הנוהג הוא שאחרי שיעור הוראות פתיחה באשבטיחותתחמושת 105 מ"מ אחודה, יש בוחן. ובבוחן המדריך מקריא את כל השאלות והתשובות, ואנשים מסמנים מה שנראה להם נכון כל אחד על הטופס שלו (תוך כדי התלבטות בקול), ובסוף כולם עוברים יחד על כל התשובות, וכל אחד מתקן את המקומות שבהם הוא טעה, וכך כולם שמים לב במיוחד למקומות בהם הם טעו, למשל בשאלה "מה קורה כששני בדואים מתקרבים…" שהתשובה עליה היא בגדול "אנחנו לא יורים באזרחים וגנבים, גנבים זו אחריות של המשטרה".
דברים שלא רואים בתל אביב
ויש פה גם ענין תרבותי. כי מי שלא עושה מילואים, יכול להתחלחל מחלק מהתשובות. וכן, כנראה שאולמרט ואריה דרעי היהודים לא ייסעו על טרקטורון בצאלים מאחורי פלוגת טנקים באמצע מסלול כדי לאסוף תרמילי פגזים מנחושת, וכנראה שיש כמה בדואים עניים שלגנוב ציוד צה"לי זו הפרנסה שלהם. אגב, אני מעריך שהתופעה הזאת של גנבים בשטח, מקיפה לא יותר מעשרה אנשים, שעובדים בדרך כלל או כיחידים או כזוגות. וברור לגמרי שיש הרבה יותר בדואים שמשרתים בצה"ל ואת המדינה בכבוד, גששים שחורשים את קווי הגבול שלנו, ורודפים אחרי מחבלים בחולית המרדף הקדמית, ואחרים שמשרתים כנהגים, לוחמים, מכונאים ועוד הרבה מקצועות.
אבל בעולם הפי-סי, מי שלא נוכח במישורים ההזויים של צאלים וצה"ל, פיזית, יכול להזדעזע מאיזה שאלון שחיבר איזה מוח סיכה חסר טעם במשרד שלו בצאלים. אבל זו לא רוח צה"ל, ולא רוחם של לוחמיו, ולא כוונת מפקדיו. וגם כשעינת פישביין ההומניסטית מ"המקום הכי חם בגיהינום", שולחת שאלה בדבר השאלון לדובר צה"ל, השאלה הזאת נוסעת מהמחשב שלה במרכז הארץ, דרך האינטרנט העולמי, אל המחשב של דובר צה"ל היקר בקריה בתל אביב, שמשרתים בו אנשים שבשבילם צאלים זה מקום שנוסעים אליו פעם בכמה זמן להביא סיפור, או לראות מה זה צבא אמתי, ולא מקום שהוא הבית המאובק שלך למשך שבוע שניים בשנה. אז השיח בין דובר צה"ל לעיתונות מתנהל בתוך גבולות מדינת תל אביב, ולא נכנס באמת לתוך הפלנטה המדברית ששמה צאלים.
אני חייב בסוף הרשימה הזאת לסמן איזו נקודה אופטימית לחובבי הפוליטיקלי קורקט. לפני מספר חודשים הגדוד שלי יצא לתעסוקה מבצעית, שלפניה העביר למפקדי הגדוד קצין אג"מ חטיבתי מסוים תדריך הוראות פתיחה באש, מורכב, לא ברור במיוחד, עם הרבה סתירות פנימיות. חבל שאסור לצלם. אחד הדברים שהפריעו לנו מאוד, היה שהקצין לא אמר "ירי על מנת להרוג", אלא "ירי על מנת". "על מנת מה?" שאלנו, והוא לא השיב. אחר כך הוא חזר שוב ושוב על ה-"על מנת" ההוא בסוף משפט, בלי לומר על מנת מה. הצחיק אותי לראות את ה-"על מנת" הזה מופיע גם בשאלון של צאלים בסוף משפט. אולי, תרבות ה-PC חודרת גם אל הקסרקטינים.