כן, אפשר להגיד שהמבט האמנותי מת, או לפחות ימות בקרוב. למעשה, בזמן שאתם קוראים שורות אלה, הוא גוסס לנו מול העיניים (פאוזה). לא, נכון יותר לומר שהוא גוסס לנו בידיים.
מבט מהיר מהתקופה האחרונה על מה שנקרא פיד חיינו, לא משאיר שבויים; הפוליטיקלי קורקט עלה שלב, התמזג עם המושג "אוטו-קורקט" (אותה אופציה שבה הטלפון החכם מסדר את המלים לפי ראות עיניו, ולפעמים לפי שכיחות נושאי הכתיבה שלנו), וכך נוצרה מפלצת, מושג חדש שאני קורא לו: "פוליטיקלי אוטו-קורקט".
נדמה שאי אפשר לכתוב, לאפיין דמות, לצייר, או לייצר כל סוג אמנות בלי שמישהו ירים את ראשו ויצעק: גזענות! זה לא יפה! התנשאות!
אתחיל ואומר שאני לא מאמין במשפט שאומר שכל טקסט הוא טקסט פוליטי. יותר מזה: אני קצת בז למעשי אמנות עם אג'נדה, הן כמייצר והן כצופה. לגבי האפשרות הראשונה – אין לנו כל יכולת, ואולי לא צריך לעשות דבר; אדם הוא אדם הוא אדם. אך לגבי האפשרויות השנייה, שבה צופה מגיע עם אג'נדה אל מעשה האמנות, ראוי שאותו אחד יכתוב מכתב למערכת ויניח לעולם.
ראוי לציין שאני מאמין בכתיבה או בכל סוג אחר של אמנות שמביאה את משנתה הפוליטית והחברתית דרך – נניח – מטאפורה מעולם אחר. משפט אחד של עמיר לב כגון "ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים, הבת שלי שומעת ברוס בחדר הקטן, המפוחית הזאת שלא קשורה לכאן" ("בלפור 7"), טומן בחובו ראייה חברתית נהדרת.
מהו אותו "פוליטיקלי אוטו קורקט", אם לא סירוס המבט על האמנות. אלה האוחזים במותניהם מבט שכזה אינם מגיעים לאמנות כאמנות, אלא מדביקים בכוח, בזמן קריאה ו/או צפייה, את משנתם (שבחיים עצמם, אגב, יכולה להיות חשובה מעין כמותה), ובכך ממיתים את האמנות. והנה מופיע מבט אחר: מבט פוליטי וכוחני על מעשה האמנות.
נדמה שהגישה שתוארה בספר "מות המחבר" של רולאן בארת' (הבסיס לקריאות החתרניות של לימודי התרבות בשני העשורים האחרונים, שבהן מפרשים הקוראים את הספרות על פי המציאות הסובייקטיבית; אהלן ויקיפדיה) יצאה לטריאתלון ולא זוכרת היכן קו הסיום.
***
אין לי אפילו מהיכן להתחיל, אז אקח משהו מהשבוע האחרון. הסדרה החדשה של עידו רוזנבלום – טובה או לא; זה לא הדיון – זכתה בין היתר לקיתונות של ביקורת בגלל הצגת העדה האתיופית אל מול הבורגנות האשכנזית. מהלך תסריטאי – שוב, טוב או לא טוב במובן הנרטיבי שלו; זה לא העניין – שבו זמרת הליווי האתיופית של הדמות שרוזנבלום משחק, וכנראה אמו של הילד שהונח בביתו, מאושפזת בגהה. ומכאן? קחו את זה במירכאות שאנשי האג'נדה מדובבים בראשם: "האתיופי מוצג כבעל בעיות נפשיות", "ברור שזה לא היה קורה אם הזמרת היתה לבנה" (באמת? היה חסר לכם בטלוויזיה הישראלית אשכנזיות נוירוטיות על סף שיגעון?) האם אין כאן סירוס מעשה אמנות?
אורי זוהר ב"מציצים", עם הצינור, דינה, ולאחר מכן עם סצנת הכמעט אונס בצריף (פיזי; האונס הרוחני והנפשי כן נמצא שם, ולא, אני לא מפריד פה בין זה לזה; אני נבוך, למפרע, מכך שהוספתי סוגריים אלה לממתינים לכשל חשיבתי במאמר זה. עוד משהו, אגב, ששייך לעידן הנוכחי; הכותב, עוד בזמן כתיבתו, ממרקר עם סוגריים הסברתיים את כוונתו), היא סצנה קשה, משפילה וכיו"ב. אבל האם עלי לבקר אותה במבט פוליטי? האם לא כדאי להגיד לעצמי שראוי להפריד בין מה שאני רואה עם אישוני היום-יום, כדי שלא להפסיד את הדמות של גוטה, הנהדרת מבחינה תסריטאית? האם עלי להאשים את אורי זוהר של אז בשנאת נשים? כן, ייתכן, אבל מה לזה ולחיים האמנותיים עצמם?
עידו רוזנבלום והילד האתיופי מתוך "החדש של עומרי גורדון". צילום: יח"צ
לא צריך להאשים את גוטה שמשחק זוהר בשנאת נשים, צריך לבקר את גוטה רק כדמות, ולא – זו תהיה צפייה פוליטית. אם לפני שני עשורים הפוליטיקלי קורקט הרים את ראשו, עכשיו הגיע הפוליטיקלי אוטו-קורקט, ויחד עם צפייה פוליטית הם מסדרים לנו את האותיות כמו שהטלפון המטאפורי הבין את נפש האדם – והנה, סירוס המבט האמנותי.
אם נמשיך עם הדוגמה של גוטה, דינה והצינור, נבחין שהפוליטיקלי אוטו-קורקט יכול לבטל את הסצנה בעזרת שתי אפשרויות:
1. נקודת הצופה: לערב את חייו של זוהר ומעשיו (שנעשו או לא נעשו; זה דיון אחר), עם אותה סצנה.
2. נקודת האמן: בתור אמן אני יכול לשחרר רסן במעשי האמנות שלי, ולהגיד, ברוורס, שכך רציתי להראות את אפסיותה של הדמות שלי, לרכוב על כך, והנה, האמן מאשים את הצופה באי הבנה. למרבה האירוניה, במקרים רבים, כל מיני אמנים פרובוקטיביים שאמונתם היא רק לשם הפרובוקציה, נשענים בסופו של מהלך על משפטים כגון: רציתי להראות את הדבר כך כדי לזעזע מבפנים על ידי הכלי האמנותי עצמו. משפט נוח להתנהלות בעולם, ללא פגע. חלון משוריין וכהה של מכונית (אגב, טועים אלה שאומרים שהכותב חייב לאהוב את הדמויות שלו. שטויות, הרבה יצירות נהדרות הונעו מדרך הפוכה).
שניהם, הפסד גדול. צפייה, קריאה, הסתכלות והבנה שמגיעה מתוך אג'נדה היא מוות לאמנות ברוב המקרים. ואני אומר את זה בתור מזרחי גאה שיודע, נניח, שלא צריך להיפגע אם מראים לי דמות מתוסרטת של גבר מזרחי שטס ללטביה לקנות אישה. למה? כי זה קורה בפועל, כי אני יודע שאותו גבר מזרחי רוצה "להביא את הלבן הלא מושג", סמל היופי האשכנזי שהוא לא יכול להביא – נניח – מסביון. נכון, ההיסטוריה הגזענית שיכנה את הוריו בפריפריה, גרמה לו ללמוד במוסד השכלתי גרוע ולא לפתוח את ראשו לעניינים תרבותיים (גם מזרחיים, ולא רק פולקלוריסטיים). במקום שממנו הוא בא משפט כמו "תפס אשכנזייה" נחשב הישג.
אורי זוהר ב"מציצים"
האם, בסופו של דבר, עלי להכניס את המכלול הזה לתסריט שלי רק כדי שלא יצקצקו על דמות מזרחית שקונה נשים? הבעיה היא שלכם. סדרות מבוימות אינן דוקומנטריות, אולי תפקידן של האחרונות לפתוח דיון פוליטי במידה שהיוצרים התנשאו על מושאיהם, אבל אין זה תפקידם של תסריטים.
התיקון לכך, אגב, צריך להיות על ידי מיץ הזבל הנקרא ריאליטי; שם אפשר להתדיין על איך מראים את הבן אדם עצמו, מהליהוק ועד לבחירה היכן יהיה הקאט; לא כדאי לזלזל בריאליטי דווקא בנקודה זו כקרש הצלה מתקן.
***
מבט פוליטיקלי אוטו-קורקט הוא הישארות במקום ולא מניפה הפותחת את האמנות עוד יותר. הוא לא שונה מאותן סדרות אמריקאיות משנות השמונים, שבהן היו מכניסים ילד שחור אל תוך חבורת ילדים, רק כדי שיהיה שם שחור (ומשם, שוב חדר ללא פינות; השחור הוא עלה תאנה, ושוב אין מוצא חן בעיני האחים השחורים).
מבט פוליטיקלי אוטו-קורקט אינו אלא המשלה לדוד זקן שמתרגז כאשר דמות בסדרת טלוויזיה מדברת בטעויות לשון, אבל לא מבין שזוהי הדמות. שוב, אם היא מזרחית ומאופיינת כך, זה פותח דיון אחר – אבל אל לנו לקחת את האג'נדה שלנו ולהתרגז בשמנו, אלא בשמה של הדמות (הזדהות זה דבר נהדר באמנות), ואולי על השחקן שיכול היה להגיד לא לדמות כזו וכו'.
אני מציע לעזוב מבט שכזה אל מול מהלכים תסריטאיים, אמנות פלסטית וכתיבה נרטיבית כי חיים פלקטיים הם לא אמנות, ובמדרכות שלי אין ביצים שאלך מעליהן. יש אמת. לאחר מכן יש טוב או לא טוב במובן האמנותי שלו ובתוך כך, הצופה צריך להיות צופה, ולדעת שיש הבדל בין צפייה לבין ניתוח צפייה שמושפע מעצמו, שהרי אם לא, הדברים מפוגגים את האמנות וממיתים אותה. וזה משעמם.
צפייה באמנות עם אישונים האוחזים פוליטיקלי אוטו-קורקט מייצרת ברוב המקרים שיח שיכול להיות רק מטא טקסטואלי. אם נחזור רגע לשיח אשכנזי-מזרחי כדוגמה, נבחין שאין מה לדבר אותו, פיזית. הקיימות שלו יכולה להיות רק מטא טקסטואלית. לשם, ורק לשם, היא יכולה להימזג, קרי: "מה אתה אומר על השיח האשכנזי-מזרחי?" שם הדיון התחיל ושם הוא נגמר. באמצע יש דיבורים. אין מוצא. וזוהי לא הרמת ידיים, אלא הארת פנס.
לקריאה ושמיעה באותו נושא: מוות ליום השואה האלטרנטיבית.
אודי שרבני הוא כותב