אני תיאולוג קטן מאוד. ליתר דיוק, אני לא תיאולוג. אבל לא צריך להיות תיאולוג או אפילו סטטיסטיקאי דק אבחנה כדי למצוא מתאם לא מקרי בין הנטייה של אנשים לרצוח אזרחים בשם הדת לבין אמונתם. יש הרגל מותנה בקרב כמה בשמאל הישראלי (שאני גאה להימנות עליו), לנסות ולטשטש מציאות עובדתית פשוטה, ברורה וחדה, בעזרת נתונים לא רלוונטיים. כך למשל, שואל נועם שיזף האם מכך שלפני 50-40 שנים רוב הטרוריסטים היו מרקסיסטים נסיק שמרקסיזם עודד טרור? ואם כך, כיצד זה שהקומוניזם הפסיק בשלב מסוים לעודד טרור? וההיסק ההפוך – כיצד זה שהאיסלם, שנטען שכיום מעודד טרור, לא עשה זאת לפני 50-40 שנה, והרי מדובר באותה דת?
מכאן הוא מסיק עוד שאידיאולוגיות אינן מעודדות טרור (באמת? האם למישהו יש ספק שלאידאולוגיה הימנית-משיחית יש יד ורגל בעיצובם של יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין ומחבלי "תג מחיר"?) הנסיבות של הטרור לדבריו, הן "תמיד מקומיות, זמניות ובקונטקסט מסוים". העובדה שמזה כמה עשורים הזמנים, המקומות וההקשרים נפגשים תמיד בקרב קבוצות איסלם היא מן "הצטרפות מקרים" שכזו. נפלאות דרכי הנסיבות.
לפי הגישה הזאת, הכל אותו דבר: דתיים וחילונים, ליברלים ופאשיסטים, מוסלמים ובודהיסטים, כולם עלולים להיקלע לקריירה של טרוריסטים באותה המידה. שיזף גם טוען מפורשות, שאי אפשר להבחין בין התופעה של פסיכים אמריקאים בודדים שטובחים בבאי קניון כלשהו, לפסיכים המוסלמים הניזונים מאהדה ציבורית וגיבוי של כוהני דת. אבל האמת הקשה היא אחרת. כן, יש עוד תופעות פסולות בעולם פרט לטרור האיסלמי. ייתכן שהמרקסיזם היה פעם רצחני, ויצא מזה (נגיד, לצורך הדיון). באותה מידה ייתכן שהאיסלם לא הניב פעם מתוכו טרור, אבל היום כן. דברים משתנים. תופעות מתגברות ונחלשות. הלכי רוח מתעצמים ומשתככים. העובדה היא שכעת, ומזה כמה עשורים, יש בעיה רצינית עם הקיצוניות שעולה מן האיסלם. התעלמות ממנה משלבת עיוורון וחוסר אחריות.
נכון, לא רק שלא כל המוסלמים טרוריסטים, אלא רובם הגדול מאוד מתנגד לטרור. ליתר דיוק בין 90-80 אחוזים מהמוסלמים בעולם מתנגדים לטרור (תלוי מי דוגם ואיך). ועדיין, אותו מיעוט של עשרות או מאות מיליוני מוסלמים שתומכים ברצח אזרחים לשם הגנה על קודשי הדת, לא התקבצו יחד באופן מקרי, והם סכנה שחייבים להתמודד אתה. כן, גם הצלבנים רצחו בשם דתם, וגם העבר הרחוק של הדת היהודית לא נקי. אבל אלה לא יכולים להיות תירוצים להתעלם מכך שבין אלה רק דת אחת (להבדיל מלאום) מעורבת היום ברציחות רחבות היקף באפריקה, במזרח התיכון וגם במערב.
כוחות משטרה גדולים מחוץ למערכת "שארלי הבדו" לאחר פיגוע הטרור שם בשבוע שעבר. צילום: תיירי קארו
*
גם בלי הטרור, מציבה הדת המוסלמית אתגר לא פשוט למערב. סקר של מכון PEW מ-2013 שנערך בקרב 38 אלף מוסלמים ב-39 מדינות, העלה בין היתר את הממצאים הבאים: רוב גדול מהמוסלמים בעולם חושבים שהשריעה צריך להיות חוק המדינה (ורוב מבין אלה תומך למשל בענישה על עבירות רכוש באמצעות של קטיעת גפיים או מוות); שהומוסקסואליות היא פסולה מבחינה מוסרית; רובם תומכים בסקילת נשים נואפות; וקרוב למחצית מהמוסלמים בדרום-מזרח אירופה ורוב גדול בשאר העולם מאמין שאשה חייבת לציית לבעלה.
מחקר אחר, במימון ממשלת גרמניה, מצא ששני-שלישים מהמוסלמים באירופה מעדיפים את חוקי השריעה על פני חוקי המדינה, והתפישה אינה משתנה בקרב בני הדור השני להגירה. אפשר להתווכח אם ביהדות, בנצרות ובדתות אחרות יש יסודות דומים, אבל אין בקרב המזהים עצמם כשייכים לדתות האלה אחוזים כאלה גבוהים של תמיכה בפרקטיקות כאלה. ודאי שלא תמצאו אותן בקרב אתאיסטים.
מי שתומכים בעולם ללא גבולות צריכים גם לשאול את עצמם אם הם מוכנים להיאבק נגד תפישות כאלה. זו לא שאלה תאורטית כמו האם תפישות כאלה מייצגות נאמנה את האיסלם? והאם יש זרמים מוסלמיים קרובים יותר לליברליות? השאלה היא אם לאור העובדה שיש בעיה עם תפישות כאלה בקרב מוסלמים רבים מאוד, אין צורך בתגובה כלשהי מצד מי שלא מוכנים לקבל עולם שערכים אלה תופסים בו מקום נכבד.
תפילה בקהיר. ז'אן לאון ג'רום, 1865.
*
כל רעיון נעלה שנתפש כבעל ערך בשוק הרעיונות, צפוי לניסיונות של השתלטות עוינת, מהסוג שמנסים החברים אורית סטרוק ורונן שובל לעשות לרעיון זכויות האדם. זה נהיה קל במיוחד בתקופות של פחד לאומי. בשם ההגנה על הביטחון ועל הזכות לחיים אפשר לנסות ולהצדיק כל מעשה נבלה. וכי יש משהו חשוב מהחיים? אין. אבל עד שלא לכל אירופאי יוצמד מוסלמי עם חרב שמאיימת על צווארו, המאבק בטרור עדיין לא משול למאבק בחיים, וגם הוא צריך להתקיים בפרופורציות נורמליות.
ויש אבל – משמעותן של פרופורציות נורמליות אינו שכל מאבק בטרור הוא פסול, אם יש בו פגיעה כלשהי בזכויות. וגם אם המאבק בטרור אינו מאבק לחיים, הוא מאבק להקטנת הסיכון לחיים, וגם זה דבר חשוב. אז המאבקים בעינויים שמבצע השב"כ ובשלטון האימה של הכיבוש בשטחים צריכים להימשך. אבל צריך גם להודות על האמת, לו אני מתעורר מחר ואני ראש ממשלת ישראל, אני לא סוגר את השב"כ. וצריך להודות על האמת שפעילות ארגונים מסוג זה בישראל ובאירופה גם הצילה חיי אדם, והרבה. ייתכן שהיא גם פגעה בחיי אדם, לא רק פלסטינים, אלא ישראלים בכך שהיא תרמה ליצירת טרור נוסף. זו ספקולציה לא בלתי סבירה. ועדיין מבט שיש בו מן ההגינות על היקף הסכנות וההתמודדות אתן, מחייב להכיר בכך שהחיים הם לא שחור ולבן, והמאבק סביב מידתיות הפגיעה בזכויות לשם התמודדות עם איום הטרור, הוא מאבק שכל יום צריך לכייל בו את המחוגים מחדש.
*
ספק אם משהו עוד לא נאמר, ובכל זאת גם לכיבוש צריך להתייחס: הוא חייב להיגמר מהר לא רק כי הוא פשע מוסרי ושואב את כל כוחות הנפש, התקציב והצבא של ישראל. צריך לסיים אותו גם כי הוא גבנון נוראי על הניסיון לארגן מאבק עולמי בטרור. כי קשה לארגן את השורות למאבק בטרור כשאחד הנדחפים לשורה הראשונה ממשיך לספק לטרור את הקלפים החזקים ביותר שלו.
*
איראן, השואה, דאע"ש, שואה, דאע"ש, איראן, דאע"ש, שואה, איראן, ביבי, ביבי, ביבי. כל אלה הפחדות, ולהפחדות יש נטייה להוציא את הרע שבאדם, והרע שבאדם גורם לו להצביע ביבי ושות', וחוזר חלילה. ויש אבל, שניים למעשה: אבל הזלזול בפחדים האותנטיים של אנשים לא תורם להעברה של שום מסר. אין דבר שמעצבן יותר אדם היסטרי מאשר שצועקים לו "תירגע". אכן ראוי לחשוף את טקטיקות ההפחדה של ביבי, אבל ראוי לא פחות לגלות אמפתיה כלפי אנשים שמפחדים באמת.
תפילות המוניות במסגד אל-חראם במכה, לרגל החג'
ואבל נוסף – זה שאתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך. וזה שנתניהו מגזים, לא אומר שכל פחד הוא לא רציונלי. יש ממה לפחד. גם אני מפחד. מפחד שילדי יגדלו במדינה טוטליטרית שבה אנשים יכולים להגיע לכלא על מחשבותיהם (פחד שהקוראים פה ודאי מזדהים אתו, אבל במקומות אחרים אנשים מפחדים מאיראן, דאע"ש, ושואה); אני מפחד גם באותה מידה שהם יגדלו באזור שטוף איסלם פונדמנטליסטי שלא בוחל באלימות. בשנתיים שביליתי באוניברסיטת קולומביה השתתפתי בשולחן עגול של מומחי משפט בינלאומי וביטחון (אם כי אני לא זה ולא זה). לא רק אנשים טיפשים ישבו שם. לא רק לאומנים. ובכל זאת הם דנו בכובד ראש בתסריט הלא-דמיוני בכלל שארגון מסוג אל קאעדה או דאעש יצליח לשים ידיו על נשק להשמדה המונית (כלומר פצצה גרעינית). זה אולי לא יקרה בקרוב, אבל זה גם לא דמיוני. תוחלת הסכנה, למי שזוכר את המשחקים בין הסתברות ועוצמת התרחשותה, היא בלתי נתפשת. מותר לפחד מזה.
*
בעולמנו התחרותי, אף אחד לא אוהב את מי שלא מעודד את הקבוצה. הקבוצה זה הרבה, גם בשביל אידיאולוגים ליברלים. מצד שני, גם בעיני, אסור שהקבוצה תגבר על האמת. על התמודדות כנה עם העובדות שניצבות בפנינו. החיים מורכבים. הם לא נכנסים ב-140 תווים, וחמור מכך, הם בדרך כלל לא חומר טוב ללייקים. הם חומר טוב לשיחה ארוכה ויסודית, לאיזונים, ותהיות, והיפכות מסתברות, ואנטיתזות וסינתזות, והתמודדות בלתי פוסקת עם מידע חדש על העולם. גם אם ידענו כבר לפני שבוע שיש קיצונים מוסלמים בעולם, השבוע האחרון הוא הזדמנות טובה לעצור, לגגל קצת, לקרוא ולחשב מחדש את היקף הבעיה ודרכי ההתמודדות אתה.
אז צריך לחזור ולדבר על האיסלם – כן. יש בעיה וצריך להכיר בבעיה. היא לא הבעיה הגדולה ביותר של ישראל. המקום הזה תפוס על-ידי הכיבוש. ספק אפילו אם היא השנייה בחומרתה, ישנה הגזענות, וההתרחקות מהדמוקרטיה, והפערים החברתיים. כל אלה יותר דחופים, ולישראל הם אולי יותר חשובים. אבל ברמה העולמית, הקיצוניות של האיסלם היא בעיה שמי שמנסה להצניע אותה, עושה שירות רע לשמאל, ושירות רע לאמת. והאמת, אמר החכם באדם גנדי, לעולם אינה פוגעת במטרה טובה.