יונתן היילו רצח את ירון איילין (ידעתם שלנרצח יש שם?) ירון איילין עלה לישראל מאתיופיה כשהיה בן חמש. בהיותו בן 12 עברה המשפחה להתגורר בשכונת קריית נורדאו בנתניה. השכונה שקפאה על שמריה מאז שהוקמה שיכונים-שיכונים בשנות ה-50, לא האירה פנים למשפחת איילין. בין בתי השיכונים הארוכים והמוזנחים חווה ירון את גירושי הוריו, ובה הופרד מהם ומאחיו ונשלח לפנימייה. כמו ממלא תפקיד בסרט בנאלי שנכתב עבורו מראש, הידרדר ירון לפשע. הוא הורשע בעבירות של סחיטה ואיומים, וגם בעבירות מין. נכנס ויצא מן הכלא. הוא נהיה אדם רע. רע ואכזר. ארבעה חודשים אחרי יציאתו האחרונה מן הכלא רצח אותו יונתן היילו, הוריו של ירון, מהגרים קשי יום, ואחיו שהצליח בשירותו הצבאי להגיע לדרגת קצין בסיירת מובחרת, נהפכו בנוסף להיות משפחה מפורקת, גם למשפחה שכולה.
במוצאי אחת השבתות של אביב 2010 פגש היילו באיילין בפיצוציה השכונתית. איילין קרא לו לצאת אתו אל מאחורי המרכז המסחרי העלוב של השכונה, שם דרש ממנו 1,000 שקלים. כשהסתובב להשתין לעבר הקיר, ניצל היילו הזדמנות. בעודו שיכור כלוט הוא חנק את איילין בחוזקה, עד שזה נפל מעולף לרצפה. בעודו מוטל על הרצפה היכה היילו בפניו עם אבן גדולה. לאחר מכן אחז במכנסיו וגרר אותו 35 מטרים למקום מסתור, שם המשיך להכות בפניו ובגופו עם אבן גדולה, מוודא הריגה. היילו הלך לביתו, כיבס את בגדיו בניסיון להסתיר את כתמי הדם, אך למחרת הבין שאין מנוס והסגיר עצמו למשטרה.
יונתן היילו מספר (וגרסתו נשמעת אמינה, גם ללא תימוכין ממקורות אחרים), שירון איילין נהג לסחוט אותו. בשלב יחסית מתקדם של חקירת הרצח הוא הוסיף וסיפר שבשתי הזדמנויות איילין גם אנס אותו (סיפור שלדבריו כבש עד אז מחמת הבושה). מעשי הסחיטה והאיומים נמשכו לאורך ארבע שנים, ומקרי האונס הנטענים היו בשבועות האחרונים שלפני הרצח. היילו פחד. לפחות כשלא היה שיכור (יש לו עבר של התמכרות לאלכוהול). כשהוא היה שיכור הרגיש שיש לו כוחות רבים. כך, כשהיה מגובה ברמת אלכוהול גבוהה בדם וכדור חגיגת, הרגיש שהוא יכול לפתור את בעיית ירון איילין שהעיבה על חייו. לפתור על ידי רצח. עד היום הוא אינו מתחרט על מעשיו.
בית המשפט המחוזי הכיר בתחושת הפחד שחי בה היילו ושליוותה אותו עד רצח איילין, ועל כן הפחית את עונשו ממאסר העולם המקובל במקרי רצח למאסר של 20 שנה. תומכי הקמפיין בעד היילו סבורים (לפחות חלקם) שהוא אינו צריך לשבת יום אחד בכלא. הוא צריך להיות מורשע ומשוחרר בעונש על תנאי או עבודות שירות לכל היותר. העובדה שאיילין (לכאורה) אנס אותו, הופכת את רציחתו של איילין למעשה שאינו מגיע לדרגת חומרה שמצדיקה ישיבה בכלא. נהג הדורס אדם צריך לשבת בכלא. רופא הגורם מוות ברשלנות צריך לשבת בכלא. ההורג מתוך רגשי נקמה או כעס או פחד (מלווים בשכרות) צריך להיות פטור מעונש של ממש.
אין איך לתאר זאת אלא זילות חייו של קורבן הרצח (שנהפך לנאשם ברציחתו שלו). אבל יש כאן שאלה עמוקה יותר – האם אנו מאמינים שכל בני האדם נבראו בצלם? שבבואם לעולם יש בהם גרעין של טוּב? בקדושת החיים של בני האדם כולם? בשוויון ערך האדם? מי שחושב שהיילו לא צריך לשבת בכלא, לא יכול לענות על כל אלה בחיוב. בהכרח הוא חושב שחייו של עבריין ואנס (לכאורה) שווים פחות. זו אותה מחשבה שחושבים תומכי ההוצאה להורג בטקסס. מי שמאמין שהחיים הם ערך עליון, לא יכול לומר על מי שנטל חיי אדם וממשיך להתעקש שבצדק נטלם, שהוא צריך להיות פטור מעונש.
לכל העבריינים קשה
להיילו יש נסיבות מקלות משמעותיות מאוד. שאלת השופטים אתמול מדוע לא פנה למשטרה, מעידה על מידה של תמימות. אולי גם של חוסר מודעות למעמדה של המשטרה בחברה הישראלית, שלא לומר ליכולותיה. להיילו היתה סיבה טובה לחשוש שאם יפנה למשטרה, מצבו רק ילך וידרדר. למרות זאת זה היה המעשה הנכון, ודאי לאחר מקרה האונס הנטען, שבשונה מעניין הסחיטות בכמה מאות שקלים פה ושם, יכול היה להביא למאסרו של איילין לשנים רבות.
אבל כדי להתלונן על אונס, ודאי לצעיר יוצא אתיופיה בשכונת מצוקה, צריך תעצומות נפש שספק אם יש לרבים. כנראה שלא להיילו, שמעבר לנסיבות הסביבתיות הקשות, תואר על ידי שירות המבחן (שפיקח עליו עקב ארוע גניבה שהיה מעורב בו בגיל 19) כצעיר "חסר כוחות", בעל "הבנה קונקרטית". תסקירי שירות המבחן לאחר הרצח תיארו אדם שסובל מ"אי יכולת לשתף את הסביבה" ומ"העדר מקורות תמיכה".
הקשיים אפפו את חייו של יונתן היילו מבחוץ ובמפנים וקלעו אותו למצוקה בלתי נסבלת. זה המטען שאתו נקלע לקשר הטראגי עם איילין. כל אלה גורמים ללבנו לצאת אליו. צריך לב של אבן כדי לא לגלות אמפתיה למצבו.
אבל נחשו מה? כך הם סיפורי חייהם של עבריינים רבים, רבים מאוד. תאי בתי הסוהר מלאים בטרגדיות אנושיות, שלעולם אינן מגיעות לתודעה הציבורית. רוב-רובם של העבריינים לא חלמו בילדותם להיות פושעים ולחיות בבריחה מהמשטרה, או בסבבים של מאסר והשתחררות ומאסר. עוני ומצוקה, התעללות, בעיות במשפחה, חינוך לקוי, גורמים גנטיים, אלה ועוד משפיעים על סיכוייו של אדם להפוך לעבריין. האם אנחנו מתעניינים במצוקות שאפפו את חייו של כל אנס או פדופיל למשל? של בריון תוקפן או של שודד מזוין? רוני לייבוביץ' ("האופנובנק") הוא היוצא מן הכלל. רוב העבריינים אינם בוחרים בקריירה הזו למטרות ריגוש, אלא ממניעים אחרים לגמרי. ואנו שולחים אותם לבתי הכלא בהמוניהם. מנדים אותם מהחברה, שוללים את חירותם, דנים אותם לבידוד, משליכים אותם לג'ונגל של עבריינים, מנתקים מחברת בני-החורין, ורובנו לא חושבים על כך פעמיים.
אפשר לטעון שכל השיטה דפוקה. שמאסר עבריינים שבאו מרקע של מצוקה של ממש, שפעלו מתוך חוסר אונים, חולשה או ייאוש אינו יעיל. אין לי הכלים המקצועיים להביע עמדה בדיון הזה (גם אם יש לי כמה אינטואיציות). אבל הלב יוצא ליונתן היילו, כמו שהוא צריך לצאת לרבים אחרים, כולל האדם האכזר שנרצח על ידו באכזריות. זה בפני עצמו עדיין לא אומר שהוא לא צריך לשבת בכלא.
קמפיין זה כיף
אין כמו קמפיין. באחריות. אומר לכם זאת מי שבילה כמה משנותיו הטובות ביותר בפעילות בקמפיינים פוליטיים, אזרחיים, ציבוריים ולאחרונה גם בקמפיין (מוצלח!) של בנו לוועד כיתה ב' 2. קמפיין זה כיף. זה מריץ את האדרנלין בצורה מטורפת. זה מרגש וההתרגשות עולה בטור הנדסי ככל שמתקרבים רגעי ההכרעה.
קמפיין זה כיף. אתה צודק, נורא-נורא צודק, כי אחרת אי אפשר לעשות קמפיין. אבל להיות צודק זה לא מספיק. צריך גם לנצח. זה הרעיון בקמפיין. אז בשביל לנצח צריך להיות במיטבנו. יפים וחכמים. זה לא מספיק. טוב לעלות לזירה יפים וחכמים, אבל צריך יותר מזה. חדים, שנונים, תקיפים, חריפים. ככה מנצחים קמפיין. וזה כיף. כיף להיות שנון וחריף. כיף להיות בצד המנצח. אז כך מנהלים קמפיין. ניסוח עוד יותר מוצלח. פוסטר עוד יותר מעוצב. שלט עוד יותר בוטה. דרמה. דרמה. דרמה. קמפיין חייב דרמה.
קמפיין הוא סוג של מלחמה, והקורבן הראשון במלחמה הוא כידוע האמת. כי החיים מורכבים. האמת לא מכתירה בדרך כלל מנצחים ומפסידים. האמת לא מקלה על אף אחת להכריז על ניצחונה או הפסדה. כשמתחיל קמפיין, האמת לא יכולה להיות בראש מעייניו של אף אחד מהצדדים. הקמפיינר לעולם יהיה מושקע מדי רגשית בקמפיין, כדי להסכים לדון במורכבויות. יותר מדי מונח על הפרק. הכבוד שלו מונח על הפרק. וכבודו של אדם יקר לו תמיד. לעתים קרובות אף יותר יקר מהאמת או ממושא הקמפיין. וכשהכבוד עומד על הפרק קשה להודות שאולי הצדק אינו כולו אתנו. קשה להודות שאולי-אולי מה שהיה נראה שחור ולבן כשיצאנו לקמפיין, הוא אפור בהיר ואפור כהה, ואולי אפילו שני אפורים דומים, ואולי חלילה הפוך למה שחשבנו.
ובגלל זה תהליכים של בירור האמת, והליכים משפטיים בפרט, הם לא מטרה טובה לקמפיין. יונתן היילו כבר קיבל 20 שנות מאסר בגלל שהוא אתיופי, כך שמעתי מתומכיו. בקמפיין מותר לקבוע שהשופטים גזענים, ואין צורך לבדוק אם העונש נחשב מקל יחסית לעבירת הרצח או לקרוא את הסבריהם הארוכים של השופטים עד כמה שקלו את הנסיבות המקלות. בקמפיין מותר להשתמש בתכסיסים שונים כדי להשחיר את הצד השני ולהלבין אותנו (האם לכן הסיקור ה"במקום הכי חם" מהדיון בבית המשפט העליון זיכה את כל כוחות האופל בכינוי תפקיד בלבד ("השופט", "הפרקליט") ורק את לוחם הצדק מצדו של היילו בשמו ("עו"ד אייזנברג")? איני יודע. אבל אני מרשה לעצמי לנחש שמעטים מבין תומכי הקמפיין (ואולי גם מבין מתנגדיו, אם יש כאלה. קולם ממש לא נשמע) טרחו לקרוא את הכרעת הדין וגזר הדין (44 עמודים יחד). אל תסבכו אותם עם העובדות, יאללה קמפיין! קמפיין זה כיף.
*
בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית